אבל בדברי שמים אם לא חזר בסתר מכלימים אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב. [דעות ו' ח']
רשע מותר להכותו לקללו שאינו עושה מעשה עמך, ועיין מ"ק ט"ז. בחייב נדוי דמייתינן הפסוק (נחמיה י"ג) "ואריב עמך ואקללם" ולכן אין בהם אסור להלבין פני חבירו ברבים, ומדוייק לשון הרמב"ם פ"ז דחובל ומזיק (ה"ז) "ואמרו חכמים הראשונים שכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים אין לו חלק לעולם הבא" שהאסור באדם כשר דוקא.ומיהו לא ידעתי מנליה לרמב"ם שמותר להלבין ברבים לשפוך דם יהודי כשר כשאינו לצורך תוכחה, והרמב"ם בהלכות חובל ומזיק לא מיירי במקום תוכחה ומסברא אמינא שאסור לשפוך דמו לביישו ובפרט ברבים (וכגירסאות דגרסי שם ברמב"ם בהלכות חובל ומזיק ברבים) ואם כן בודאי קשה היאך מתירין לשפוך דמו ולביישו, מאחר שנלוה אל ה' ומאמין בעיקרי הדת, הלוא הרמב"ם גופא מפרש סוף הלכות רוצח "התורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים ובין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקרי הדת", ואין הביוש לצורך הוכחה, ודוחק לומר שהרמב"ם מפרש באדם כשר אין לו חלק לעולם הבא בביישו ברבים, וכשאינו כשר אסור לביישו, אבל לא חמור כ"כ שמנליה לחלק בכך, וצ"ל כיון דכתיב הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא צריך עמיתך לתוכחה וגם לאסור ביוש חבירו.
אמנם אפשר שמרשעים אפילו אינם מינים רק עוברי עבירה במזיד ולא קיבלו תוכחה, מותר לו לביישם ולבזותם ולקללם אף כשאינו מוכיחם, כדי שנדע להתרחק מהם, ואף אם נאמר כהפוסקים שאסור לשנוא בלב עוברי עבירה, לאחר שהוכיחם שאני.
וזהו דעת הרמב"ם שמותר לביישם ולבזותם ולקללם כשהם רשעים ולא קיבלו תוכחה, שנדע גודל פגמם היאך להתרחק מהם שלא יתערבו בנו, ותמהני שהמפרשים לא ביארו דין זה שזהו הלכה מחודשת שלאחר שהוכיח רשע ולא קיבל מותר לביישו ברבים אף שלא לצורך תוכחה וכ"ז צ"ב. [דעת ומחשבה]
