ונראה במש"כ רשב"ם בב"ב דף צט: בד"ה דרך המלך וז"ל, ובספרי בפרשת המלך נפקא לן מקראי, ונראה בעיני דמדכתב לבלתי רום לבבו מאחיו קדריש גדלהו משל אחיו, כדדרשינן נמי (הוריות דף ט.) והכהן הגדול מאחיו, ע"כ, ועיין במש"כ על דבריו בעמק הנצי"ב בספרי פ' שפטים שם, ונראה ביאורו דבמלך נפק"ל מקרא דלבלתי רום לבבו, שיש בו ענין מיוחד שיהא שונה מאחיו וגדול מהם, דמשו"ז שייך ע"ז חיוב של ס"ת לבלתי רום לבבו, וכדמייתי הרשב"ם מכהן גדול גדלהו משל אחיו, שענינו העמדת הכה"ג במצב נפרד וגבוה משל אחיו וה"ה כן במלך, ומחמת זה נקבעו הלכות מיוחדות בהנהגתו שתהא הנהגה של מעל אחיו, כדי שע"י הנהגות אלו יוקבע מעמדו שאינו כשאר אחיו, וע"ז אמרו שם בספרי על הנהגות אלו, שהם אלו שנקבעו להעמיד המלך כגדול ואינו שוה לאחיו, וזהו מלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, דמה הוסיף דאין ממחין, ופשיטא דאי שרי לי' לפרוץ דרך מה יש למחות בידו, אכן קמ"ל יסוד הדין שאינו מחמת זכות המלך לדרך, אלא עיקרו לאשוויי למלך כאדם שאין ממחין בידו, שזהו גדלותו, וקבעו הענין בפריצת הדרך וכנ"ל, וכיון שעיקרו בואין ממחין בידו הוא, מש"ה נקטו לה ביסוד הדין דמלך פורץ וכו', ואמנם עיקר הדין של מלך פורץ וכו' הרי מיירי בשאינו צריך לזה, וכמוש"כ כאן הרמב"ם דיכול הי' לעקם את הדרכים ומסתמא לא הי' זה מגרע במלחמה, דאל"כ פשיטא הוא, אלא כנ"ל זה גופא הענין של מלך פורץ וכו' שאינו מחמת צורך המלך בדרך אלא צורך המלך בפורץ לו הוא, וכנ"ל דבזה נקבע הגדלהו משל אחיו, וכמוש"כ רשב"ם, וגם לדעת רש"י שכ' שהנידון הוא לעשות לו דרך קצר מביתו לפרדסו או לכרמו, והרי מפרשת המלך יכול ליטול כל השדה כמוש"כ תוס' בסנהדרין דף כ: הנ"ל בכרם נבות, וכ"ש בשצריך רק דרך, ומהו הדין המיוחד של דרך דוקא, אכן כנ"ל מיירי שאינו צורך המלך כ"כ, ויש לו גם דרך אחרת לשדהו, אכן זהו גופא הדין של מלך פורץ וכו' שיש ענין במלך פורץ וכו' עצמו, ומש"ה הוא ענין מיוחד רק בדרך, שכך נקבעה גדלות המלך בפריצת דרך, ואין מחלוקת בין רש"י להרמב"ם בעיקר הדין, אלא דלרש"י קבעו גדולת המלך בכל דרך, ולרמב"ם בדרך, במלחמה, אבל לכו"ע היסוד הוא כנ"ל של מעשה הבא לבטא רום המלך מאחיו, וכמושנ"ת.
וזה מבואר ממש"כ תוס' סנהדרין שם לחד תירוץ, דנטילת השדות הוא רק לעבדיו ולא לעצמו, ובחד תירוץ כתבו דנוטל רק בלא דמים, אבל בנתינת דמים א"א לו ליטול, ואינו מובן מה עדיף עבדיו מיני', ואם שרי לעבדיו ק"ו דשרי לעצמו, וכמו"כ אי שרי בלא דמים ק"ו דשרי בדמים, וברבנו יונה שם כ' לעבדיו הנלחמים, והוא כדברי הרמב"ם בפ"ד ה"ו שהוא דין במלחמה, אבל אין זה משמעות תוס' שלא הזכירו כלל ממלחמה, ועמש"כ תוס' רק בנתינת דמים, כ' ע"ז ר"י דבלא דמים אין לך מורד במלכות גדול מזה, ובפשוטו כונתו מק"ו וכנ"ל. (ועיין במש"כ בדבריו בח"א שם) ומהי סברת התוס', אכן עיין מלבי"ם בשמואל א' פ"ח י"ד, במש"כ שם ואת שדותיכם וכו' ונתן לעבדיו, דהיינו בלא צורך לו כלל עיי"ש, והיינו שכיון שעיקרו לא במילוי צורך המלך אלא בעשיית מעשים המורים על המלכות על מי שתחתיו, ענין זה מבואר יותר כשנוטל לא מחמת צרכו אלא מחמת עבדיו, שנוטל אע"פ שהוא עצמו אינו צריך לזה, וכמו"כ נטילה בלא דמים יש בה הוראת שלטון, ומשא"כ בנתינת דמים אינו הוראת מלכות כ"כ, דבדמים קונה כל אדם, וכיון שזהו יסוד הדין של פרשת המלך אין זה אלא בכה"ג, שבזה באה המלכות לידי ביטוי ביותר, (ואינו ענין למש"כ לעיל דדרך בלא צורך, ומשא"כ השדות, דמ"מ לצורך עבדיו בעי. להאי תירוץ שבתוס', ומשא"כ דרך, וכנ"ל).
ומעתה נראה, שעיקר הענין איך ובאיזה מעשה תתבטא המלכות מסרו הכתוב לחכמים, וכמבואר בכה"ג בגמ' ברכות כו: וחגיגה יח., וברא"ש פ"ג דסוכה לגבי פסולי הדר, ובר"ן פ"ח דיומא לגבי חמשה עינויים, ובריטב"א יבמות פח: בנאמנות ע"א במיתת הבעל עיי"ש, ובתוס' מו"ק דף ב. בד"ה משקין, לגבי מלאכה בחוה"מ, ועוד, וע"ז אמרו בספרי ובמשנה סנהדרין דף כ: הנ"ל ענין מלך פורץ ועוד, שאת זה קבעו חכמים לכו"ע בקיום של דין רום לבבו שכ' רשב"ם, ובפרשת המלך שנחלקו תנאים וס"ל לחד מ"ד שלא נאמרו הדברים אלא לאיים עליהם, נראה הכוונה לא כפשוטו שאמנם אין כח למלך בזה, ואיים עליהם שיעשה מה שאסור לו לעשות, שהרי הלשון הוא שכך יעשה המלך ומנ"ל שיעשה שלא כדין, אכן הכונה במחלוקת התנאים היא, דמ"ד מלך מותר בו ס"ל, שקבע בזה שמואל וביתו דינו ענינים אלו בכלל לא ירום, שיש ע"ז ג"כ כח מלכות, ובמילא מלך מותר בו, ולאידך מ"ד לא קבע כן, שמואל, אלא רק שיתכן ענין זה במלך כשיקבעו חכמים ענינים אלו בכלל כח המלך של מלך פורץ וכו', ומה"ט הוי שפיר לאיים עליהם, כיון שיתכן שיקבעו זה בבי"ד אחר, אבל שמואל עצמו לא קבע זה בכלל כח המלך, וכיון שלא קבע כן גם בי"ד שלאחריו, המלך אסור בו.
