ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו. ודרך המלך אין לה שיעור. אלא כפי מה שהוא צריך. אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדהו של זה. אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו:
עיין בלח"מ שהביא דעת רש"י בסנהדרין דף כ: דהא דתני במתני' שם מלך פורץ וכו', אינו ענין למלחמה דוקא, ושאין זו דעת הרמב"ם שכ' לה הכא בהל' מלחמה, דמבואר שאינו אלא דין בעשיית דרך למלחמתו, ועיין במש"כ בזה באריכות בח"א פ"ד ה"ו, עיי"ש, אכן בקרית ספר כאן כ' דדין הרמב"ם כאן הוא בכלל דינא דמלכותא דינא ומה שכתוב בפרשת המלך, ע"כ, ובספרי פ' שופטים דברים פי"ז י"ט בקרא דלמען ילמד ליראה את ה' וכו', לדברי תורה שוה לו ואינו שוה לו לדברים אחרים, מכאן אמרו מלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, להרחיב לו אסרטיאות ואין ממחין בידו, דרך המלך אין לו שיעור, וכו', ע"כ, מבואר ילפותא מיוחדת לענינים אלו, ולא שהוא מהדין הכללי של דינא דמלכותא דינא, אכן הקרית ספר בפ"ה מגזילה כ' דענין דינא דמלכותא דינא ילפינן מקראי דפרשת המלוכה, עיי"ש, מבואר דעתו שאמנם הדינים הם מפרשת המלך, אבל מהא גופא ילפינן לכל דינא דמלכותא שהוא דינא, וכדבריו כאן שכ' גם פרשת המלך וגם דד"מ, אבל כבר כ' מזה בח"א פ"ד ה"א דתמוה לומר כן, שהרי פרשת המלך הוא מח' תנאים בסנהדרין דף כ: אם מלך מותר בו, או שלא נאמר אלא כדי לאיים עליהם, עיי"ש בסוגיא, ודד"מ לא אשכחן מאן דפליג ע"ז כמוש"כ שם, ואם כל המקור לדד"מ הוא מפרשת המלך איך יש דד"מ למ"ד דכל האמור בפרשת המלך אין המלך מותר בו, וכן מבואר ממש"כ תוס' בסנהדרין דף כ: שם בד"ה מלך מותר, דפרשת המלך ליתא אלא במלך שנמלך על כל ישראל ויהודה, ומאת המקום, עיי"ש שתירצו בזה את משה"ק שם במה חטא אחאב בכרם נבות, והרי הותר לו לקיחת השדות מפרשת המלך. וודאי איכא דד"מ בכל מלך, וגם במלך עכו"ם, כמבואר בגמ' ב"ק דף קיג., ובב"ב דף נד:, וגיטין דף ט: ועוד, ובאריכות ברמב"ם בפ"ה מגזילה, ובע"כ דד"מ אינו ענין לפרשת המלך, וכן דיסוד דין פרשת המלך הרי אינו אלא במלך ישראל שכתבו הרמב"ם בפ"ד ממלכים, ובעכו"ם ליתא אלא דד"מ דכ' הרמב"ם בפ"ה מגזילה, וכיון דד"מ מפרשת המלך הוא, ובעכו"ם ליכא פרשת המלך מהיכן יש בעכו"ם דין דד"מ.
ומצד שני צ"ע דברי הרמב"ם לעיל בפ"ד ה"א, שכ' שם דין המלך לקצוב מכס וכדומה בכלל פרשת המלך, עיי"ש, והרי בעכו"ם ג"כ איכא להאי דינא, והוא מדין דד"מ כמוש"כ הרמב"ם בפ"ה מגזילה הי"א, ושם כ' הרמב"ם להדיא דין חיוב מכס בין במלך עכו"ם ובין במלך ישראל עיי"ש, ובע"כ מדד"מ הוא, וא"כ למ"ל כאן הכח שמפרשת המלך, עוד צ"ע הדרשה המיוחדת בספרי לגבי מלך פורץ וכו', וכן הוא במשנה בסנהדרין דף כ: ענין מיוחד במלך פורץ וכו', ומ"ט דוקא נקט להנהו, והרבה זכויות למלך מפרשת המלך, כמבואר בדברי הרמב"ם בפ"ד, ומה המיוחד בענין זה דוקא, וכן צ"ע המבואר בדברי הרמב"ם דמלך פורץ לו דרך אינו אלא ענין למלחמה, ובגמ' יבמות דף עו. מייתי לה לענין דוד, דאם מפרץ קאתי מלכא הוא שהמלך פורץ וכו', ולכאורה מה ענינו למלחמה, וכן בגמ' פסחים דף קי. עיי"ש לענין זוגות, דאשמדאי מלכא דכולהו שידא, ממונה הוא אכולהו זוגי, ומלכא לא איקרי מזיק (וברשב"ם דאין רגיל בכך דגנאי הוא לו), איכא דאמרי לה אדרבא לאידך גיסא, מלכא רתחנא הוא מאי דבעי עביד, שהמלך פורץ לעשות לו וכו', ע"כ, ואם הוא רק במלחמה מה ענינו להיזק דזוגות, וכן בגמ' ב"ק דף ס: דמיבעי"ל לדוד בגדישין דשעורין של ישראל וגדישים דעדשים דפלישתים אי שרי ליטול גדישים דשעורין של ישראל ליתן לפני בהמתו, על מנת לשלם גדישים דעדשים של פלישתים, ועיי"ש דאסור, אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך וכו', ובלח"מ כ' דא"ש לדעת הרמב"ם כיון שהי' זה במלחמה, ולכאורה זה א"ש לאידך מ"ד דמיבעי"ל בגדישין של ישראל דהוו מיטמרו בהו פלישתים אי שרי לשורפן, וע"ז ג"כ אמרו שם אבל אתה מלך אתה וכו' דהוא ענין של מלחמה, אבל להאכיל לבהמתו, הרי דמי למש"כ הרמב"ם בפ"ד ה"ו בנטילת השדות לצורך עבדיו כשהולך למלחמה, שאינו ענין של מעשה המלחמה, ומש"ה אינו ענין למלך פורץ לו דרך, וא"כ מאי מייתו עלה הא דמלך פורץ וכו', וביותר צ"ע דהרי בע"כ הוא דין מיוחד של פורץ לדרך, וכמבואר כן בשיטת רש"י שכ' שדין פורץ לו דרך אינו ענין למלחמה דוקא, וכי משו"ז שרי לעשות וליטול כל מה שירצה, ובע"כ בדרך מיירי, ובזה לדעת הרמב"ם אינו אלא במלחמה, אבל מ"מ הנידון בדרך הוא, ומה זה ענין לגדישין שאינן פריצת דרך, ומ"ט שרי לי' מדין מלך פורץ לעשות דרך, וכבר כתבנו מזה בח"א שם, והשתא נבאר באופן אחר.
