שני סוגי הנהגה

ההנהגה האלהית, המקושרת עם היחס המוסרי, בין באישים פרטיים בין בלאומים ובכללים, הכל הוא המשך מן הטבע של המוסר הכללי, הנמסך בעצמיותה של ההויה, שבשם אלהים. אמנם למעלה מזה עומדת היא הבחירה הכמוסה, שאיננה על פי התוכן המוסרי המתגלה, אלא על פי האידיאל העליון, שעל פי הצפיה העליונה, למעלה מהתנאים שההויה נמצאת בהם כעת. ההזרחות שבאות מתוכן זה הם אורות הנשמה הפנימית של כל היש, והן כוללות את העבר ההוה והעתיד, למעלה מסדר זמנים וצורתם, וכל זה כלול בשם ההויה, כסדרו ובכל אופני צירופיו. [אורות הקודש ח"ג עמ' י"ז] 

נושא הפסקה - ההבדל בין ההנהגה האלוקית הקשורה למוסר, לבין ההנהגה הנמצאת למעלה מזה הקשורה לבחירה. 

ביאור הפסקה:

ההנהגה האלהית, המקושרת עם היחס המוסרי - בפסקה זאת הרב מבאר שיש שתי צורות הנהגה שהקב"ה מנהיג את העולם. יש את ההנהגה היורדת לתוך העולם וישנה הנהגה המנהיגה את העולם מהצד העליון. צד הנמצא מעל הטבע.

המוסר תפקידו לגלות את ההתנהגה הקשורה אל העולם הזה. כיון שהמוסר הוא קשור אל ההתנהגות הפועלת בתוך העולם, לכן על ידי המוסר מתגלית ההנהגה האלוקית הקשורה לעולם הזה. 

בין באישים פרטיים בין בלאומים ובכללים, הכל הוא המשך מן הטבע של המוסר הכללי - אותה הנהגה הקשורה אל המוסר היא מופיעה באדם הפרטי כשהוא מתנהג בצורה מוסרית. כמו כן היא מנהיגה את הכח המוסרי הנמצא בתוך הלאום היינו המסר והאידיאל המוסרי של כל אומה ואומה. אותה הנהגה מוסרית נמצאת בכל קבוצה אפילו כשהיא איננה קבוצה לאומית. בסופו של דבר בכל דבר בין בפרט, בין בכלל הלאומי ובין בכל קבוצה שהיא, נוצר איזה גילוי מוסרי הקיים בתוך אותה יישות. 

הנמסך בעצמיותה של ההויה, שבשם אלהים - כאן הרב מלמד מהיכן נובע אותו כח מוסרי. הכח המוסרי הזה נובע משם אלוקים. 

יש שני שמות המכנים את האלוקות. יש שם הויה שהוא השם הנמצא מעל הטבע, ויש את שם ה' הנמצא בתוך ההויה זה שם אלוקים. ישנה הנהגה אלוקית המקושרת אל המציאות המוסרית הנמצאת בתוך העולם הזה. זאת הנהגה המקושרת אל שם אלוקים הנמצא בתוך הטבע. אומנם גם שם אלוקים הנמצא בטבע שורשו הוא בשם הויה. היינו שם הויה הוא השם המחיה את שם אלוקים. 

בחסידות מבואר ששם אלוקים הוא מעין מגן, מעין מסך המאפשר לנו לקלוט דברים משם הויה. כיון שאנחנו בתור נבראים בעולם הזה לא יכולים לתפוס את שם הויה לכן יש עליו מגן וכיסוי וזה שם אלוקים שהוא מבטא את הטבע. לכן גימטריא של שם אלוקים זה הטבע. החילוק בין שני השמות מבואר בהרחבה בספרי החסידות. וכך כותב הבעל שם טוב, בעל שם טוב בראשית פרשת בראשית - כו. כתיב (תהלים פ"ד, י"ב) כי שמש ומגן ה' אלהים, פירוש כי שם הוי"ה נקרא שמש, וזהו שאמר שמש ומגן פירוש כמו מחיצה המגין בעד אור השמש, הוא הדמיון כמו ה' אלהים, רצה לומר כמו שאי אפשר להסתכל בשמש, מגודל אור הבהירות שלו, אם לא על ידי מגן ומסך המבדיל, שהוא המגין בעד אור השמש, שיוכלו חלושי הראות ליהנות מאורו, כך הוא שם הוי"ה ברוך הוא אורו רב מאוד, מגודל אור בהירותו, לכך הוצרך לצמצמו ולהגבילו בתוך שם אלהים גימטריא הטבע שהוא המגן ההבדל בין השמות באים לידי ביטוי גם ששם הויה אי אפשר להגות אותו, ומכנים אותו רק בשם באדנות. לעומת זאת, שם אלוקים מכנים אותו כמו עניין זה מופיע בהרחבה גם בתניא שער היחוד והאמונה פרק ד'. 

הוא נכתב, היינו מותר להגיד את המילה אלוהים ככינוי לאלוקות. ויותר מזה הוא גם משמש ככינוי לדיינים שזה שם של חול ולכן ניתן כלפי דיינים להגיד אלהים. 

הרב מבאר ששם אלוקים הוא נמסך בתוך ההויה, היינו בתוך העולם, בתוך המציאות. הרב משתמש במילה נמסך, משמעות מילה זאת היא כמו מזיגה. שם אלוקים נמזג לתוך המציאות. משמעות המזיגה ששם הויה בעצמו ממש נכנס לתוך העצמות של העולם הזה. כמו כן מילה זאת מבטאת לשון מסך, היינו כדי ששם הויה יתגלה בתוך העולם צריך שם הויה לעבור דרך מסך. המסך הוא מצמצם את שם ה' כדי שיוכל להופיע בתוך העולם. 

אמנם למעלה מזה עומדת היא הבחירה הכמוסה, שאיננה על פי התוכן המוסרי המתגלה, אלא על פי האידיאל העליון - יש הנהגה הנובעת ממקור יותר עליון. הנהגה הזאת היא הנהגה שאיננה פועלת מתוך המוסר המתגלה בעולם. זאת הנהגה הנובעת ממקור יותר גדול. אותה הנהגה היא פועלת בעולם לפי האידיאל העליון. הנהגת המוסר תלויה בהנהגה של האנשים, ככל שהאנשים יהיו יותר מוסרים העולם יתקדם. אבל ישנה הנהגה התלויה לא לפי ההתנהגות המוסרית של העולם. זאת הנהגה התלויה בהחלטה אלוקית, זאת הנהגה שהקב"ה מנהיג את עולמו, לפי החלטתו מה שהוא רוצה להביא את העולם לקראת האידיאל העליון. 

שעל פי הצפיה העליונה, למעלה מהתנאים שההויה נמצאת בהם כעת - אותה השפעה היא יכולה להביא את הגאולה ללא קשר להתנהגות של ההויה באותו רגע. לכן מצאנו בחז"ל שהגאולה יכולה להגיע ללא קשר למצבה הרוחני של ההויה. וכך מופיע בגמ'.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צח עמוד א 

- ואמר רבי יוחנן: אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב. 

וכך כותב בעל הלשם, על הדרך שהעולם יגיע לתיקונו. 

הקדמות ושערים לבעל הלשם שבו ואחלמה. שער ו' פרק ח' 

- הנה הוא מובן על פי דברינו כי מאחר שתכלית הבריאה שהוא בשביל 

התיקון דלעתיד אשר לימות המשיח ולחיי העולם הבא, הנה הוא 

יעשה על כל פנים שיתוקן הכל על ידי העונשים גם כן, כי על ידי כל 

התלאות שבהעולם הזה והעונשים אשר לאחר מיתה יתבטל הרע 

כולו ויכלה כל הטומאה והזוהמא ויהיו כל העונשים גופה גם כן 

לסיבה גדולה להתיקון העתיד ולהגילוי דטוב הצפון וכנ"ל, אם כן 

שמא יאמר אדם שילך באיזה דרך שירצה כי אין רצונו של הקב"ה 

בזה יותר מבזה מאחר שתכלית הכוונה הרי יעשה על כל פנים. לכן 

אמרה התורה 'ובחרת בחיים', כי רצונו של הקב"ה הוא רק שיעשה 

התיקון אשר בתכלית כוונתו ית"ש על ידי קיום התורה והמצוה 

דוקא.

לפי מהלך זה מסביר בעל הלשם את הגמ' שבמסכת סנהדרין וכך כותב בעל 

הלשם.

הקדמות ושערים לבעל הלשם שבו ואחלמה. שער ו' פרק ט' 

- וזהו שאמרו בסנהדרין (צ"ח א') "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו 

זכאי או בדור שכולו חייב". ע' בהגר"א בתיקונים (תיקון ס"ט קכ"ו 

ע"א) מה שאמר, 'ודאי אופן השני'. והרי לנו דימות המשיח אינו תלוי 

בזכות ומעשים כלל. וכן שם בסנהדרין (צ"ו סע"ב) בפלוגתא דר' 

אליעזר ור' יהושע ואמר ר' יהושע חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו 

לא בתשובה ולא במעשים טובים ושקלו וטרו בזה ר' אליעזר ור' 

יהושע ולבסוף שתק ר' אליעזר כמו שמבואר שם והרי הודה ר' 

אליעזר גם כן לר' יהושע שהגאולה העתידה אינו תלוי בתשובה 

ובמעשים טובים כלל. וכן כתב רמב"ן בפ' האזינו שהבאת גאולה 

העתידה אין בה תנאי בתשובה ועבודה אל א שהיא מובטחת לבוא על 

כל פנים ע"ש .

הנהגה זאת מובילה בהכרח את העולם לתיקונו. אי אפשר להשאיר את כל 

מהלך העולם רק לבחירתו של האדם, בסופו של דבר העולם צריך להגיע 

לתיקון. כדי שהעולם יגיע לתכליתו, צריך הנהגה אלוקית עליונה שתנווט 

את העולם לפי הצפיה והאידיאל העליון. 

הרמח"ל מבאר בהרחבה הנהגות אלו. והרמח"ל כינה שתי הנהגות אלו 

בשם של הנהגת המשפט והנהגת הייחוד. וכך כותב הרמח"ל בדעת תבונות. 

דעת תבונות תקופת העלם יחוד ה' אות נ - סיכום אמר השכל: שתי מידות שם הקדוש ברוך הוא לנהג בם את 

עולמו: אחת - מידת המשפט, ואחת - מידת השליטה והממשלה היחידית. 

מידת המשפט היא מידת הטוב ורע, שבה תלויים כל עניני הטובות 

והרעות בכל תולדותיהם; ומקור המידה הוא הסתר פני טובו, 

והעלם שלימותו. מידת הממשלה היחידית היא מידת תיקון כל 

הנבראים בכחו יתב', אף על פי שמצד עצמם לא היו ראויים לזה, 

והיא הסובבת והולכת בהעלם בכל דרכי המשפט עצמו, לסבב כל 

דבר אל השלימות לבד; ומקורה הוא חק טובו הפשוט ית', שאף על 

פי שנתעלם, לא זז מלהשקיף עלינו לטובה. מידת המשפט היא 

המגולית ונראית, מידת הממשלה היא המתעלמת ומסתתרת לפנים. 

על פי הרמח"ל מתבאר ששני ההנהגות האלה פועלות בו זמנית, אומנם 

ההנהגה הגלויה היא הנהגת המשפט, הנהגת שכר ועונש. לעומת זאת 

הנהגת הייחוד היא הנהגה נסתרת. חילוק זה מתאים לחילוק בין שם 

אלוקים, שהוא מתגלה בתוך ההויה, לכן אפשר להגיד אלוהים. לעומת שם 

הויה שאפשר רק לכ תוב אותו, אבל לקרוא בשם הויה הדבר אסור. כיון 

ששם הויה הוא שם נסתר. 

ההזרחות שבאות מתוכן זה הם אורות הנשמה הפנימית של כל 

היש, והן כוללות את העבר ההוה והעתיד, למעלה מסדר זמנים 

וצורתם - הרב מבאר שאותה הנהגה עליונה היא פועלת בכל הזמנים בבת 

אחת. הנהגת המשפט היא ההנהגה הקשורה אל העולם, לכן היא רואה את 

המציאות הגלויה. לעומת הנהגת הייחוד היא לוקחת בחשבון תיקונים 

שהעולם עובר, תיקונים הקשורים לעבר הווה ועתיד. היא הנהגה הכוללת 

בו זמנית את כל הזמנים. הכח של ההנהגה נובע כיון שהיא נמצאת מעל 

המציאות. 

ביסוד הזה עומד עומק התירוץ לכותרת של הפסקה. כל הפסקה הרב 

מתבאר בהרחבה על שני ההנהגות. אבל לכאורה כיצד דיון זה מקושר אל 

היחס בין הבחירה לבין המוסר. היינו יש את הטבע של האדם, היינו כיצד 

בפועל האדם מתנהג בעולם. זה תלוי באדם. לעומת זאת יש הנגה אלוקית 

ובחירה אלוקית שהעולם יגיע לתיקון. לכאורה החיבור בין ההנהגות הוא 

חיבור בלתי מובן. שהרי אם נותנים לאנושות בחירה מוחלטת יכול להיות 

שהעולם לא יגיע לתיקונו. יכול להיות שהעולם לא יתנהג לפי הבחירה 

והתוכנית האלוקית. 

על זה באה התשובה של הרב במהלך הפסקה. התשובה היא שהיכולת של 

האדם כפי שהוא חי בפועל זה מתנהל לפי הטבע המוסרי הגלוי שהאדם 

בכל רגע צריך להתנהג מתוך הכרח בתוך המציאות, מצד אחד. מצד שני יש 

בחירה עליונה כמוסה שהיא קשורה אל החופש העליון. כביכול מצד 

האלוקות הקב"ה הוא בכל רגע ורגע כולל בתוכו את כל הזמנים. כיון 

שהאלוקות כוללת בבת אחת את כל הזמנים, כל בחירה של האנשים בעולם 

היא לא יוצאת מתוך הבחירה האלוקית שהקב"ה בחר והנהיג. 

מהות הבחירה הכמוסה זה המציאות הנמצאת מעל העולם. זה סוד הנמצא 

מעל ההוייה. מעל ההגבלה של עוה"ז. זה בחינה של אור אינסוף. כלפי 

האינסוף לא שייך להגיד שיש הגבלה ויש חופש מוחלט. 

הסיבה למה נברא העולם, מה היה חסר העולם למה הוא נברא כך זה קשור 

לבחירה הכמוסה. במציאות אינסופית כל מציאות הנבראת מאור כזה 

הסיבה היא תמיד כמוסה. כיון שאנחנו בתור נבראים יכולים להבין את 

ההתגלגלות של העולם רק עפ"י מה שאנחנו רואים בבחינה מוגבלת, כלפינו 

תמיד האינסוף נחשב כמוס. אבל גם בדבר הכמוס יש בחירה, אומנם זאת 

בחירה חופשית לגמרי שאין שום דבר שהכריח אותו, כיון שאם יש דבר 

מכריח ממילא זה כבר לא אינסוף שהרי מהותו של האינסוף שהוא לא 

מוגבל. למרות שהאינסוף לא מוגבל יש לו שייכות לבחירה. אלא שבחירה 

זאת חייבת להיות כמוסה כלפינו. 

הסיבה שזאת סיבה כמוסה כיון שהיא מעל ההגבלה של העוה"ז היא גם 

למעלה מכל סדר הזמנים וצורתם, כיון שצורת העולם והזמן זה דבר שהוא 

נברא, בחירה כמוסה זאת היא קשורה אל שם הוייה. שם הויה הוא נסתר, 

איננו מתגלה בצורתו בעוה"ז רק שם אלוקים ניתן להבין. 

וכל זה כלול בשם ההויה, כסדרו ובכל אופני צירופיו - הנהגת ה' 

בעולם המופיע בצורה נסתרת דרך שם הויה. שם הויה יכול להשפיע 

בצורות שונות. יש כל מיני צורות כיצד לכתוב את צירופי שם הויה. 

דוגמא לצירופים אלו מצאנו בכוונות המופיעות אפילו בסידורי הפשט של 

האשכנזים. בכל ראש חודש בתפילת מוסף כתוב שיש לכוון צירוף אחר שם 

של הויה. אותו צירוף משפיע על צורת השפע כפי שהיא מופיעה בעולם. 

לדוג' על פי הכוונות שם מבואר שצירוף הויה בחודש ניסן הוא יהוה, כמו 

הצורה הרגילה. היינו שפע מלמעלה למטה. לעומת חודש תשרי ששם שם 

הויה הוא צירוף כזה: והיה, צירוף זה מלמד שהשפע תלוי קודם באותיות 

וה' שהם אותיות המבטאות את הצד התחתון של הנבראים. ואח"כ לאחר 

העבודה של הנבראים מתגלה שם יה'. היינו הצד העליון שמוריד את השפע. 

אם כן כל חודש הוא מגלה כח אחר וצורה אחרת של הורדת שפע לעולם. 

אותם חילוקים אינם תלויים בעבודה של האנשים, הם תלויים בהחלטות 

אלוקויות כיצד השפע האלוקי יופיע בעולם. ההחלטות האלוקיות 

שנמצאות אצל הקב"ה הם תלויות בחופש הבחירה האלוקית. 

אותו חופש בחירה אלוקית, הוא לקח בחשבון מתוך ידיעה את כל העתיד. 

כביכול כל הבעיות והבחירות המוסריות שאנשים יפעלו בעולם, זה עדיין 

נכלל בתוך הבחירה האלוקית הראשונית. היכולת של הקב"ה לבחור 

ולכלול בתוכו את כל הבחירות של האנושות, זאת יכולת הקשורה בבחירה 

הכמוסה. זאת יכולת הנובעת מעצם זה שהקב"ה בהנהגה זאת נמצא מעל 

 הטבע.

לכן למרות שבשם אלוקים, נראה שההנהגה לא מתאימה למשפט, בסופו 

של דבר שם הויה, הנהגה נסתרת היא כוללת בתוכה את כל המציאות. 

העולם יגיע לתיקונו המוחלט כולל הנהגה של שכר ועונש. 

An Old Story

Yaakov’s family faced a tremendous crisis. While passing through the city of Shechem, Dena, their sister was attacked and was violated by Shechem, the son of King Chamor, who bore the same name as the city. Shechem later claimed that he desperately wanted to marry her! No one in the entire city brought the prince to justice and Yaakov’s sons were not going to ignore that behavior.

They were not ready for open warfare either, and so they developed a ruse. They claimed that they were ready to form a harmonious relationship with the entire population of the city of Shechem. “We will give our daughters to you, and take your daughters to ourselves; we will dwell with you, and become a single people” (Breishis 34:16). However, there was one condition. Every male of Shechem had to circumcise. Yaakov’s children insisted that it would be a disgrace for the daughters of Abraham to marry uncircumcised men. Upon direction from King Chamor and Prince Shechem the entire town agreed, and three days later, when the people of Shechem were in painful recuperation from their surgery, Yaakov’s children avenged Dina’s honor. Despite Yaakov’s consternation, they attacked the male population and wiped them out.

The question is simple: Why ask the people of Shechem to circumcise? If Yaakov’s children wanted to attack them, why go through a process of converting them? They should have asked them to fast for three days. That would have made them even weaker. They could have asked them to hand over all their weapons. Why ask them to do an act is so blatantly Jewish?

On September 30, 2000, the word intafada was almost unknown to the average American. And then the riots began. On one of the first days of what has now been over three years of unceasing violence, against innocent Israelis, The New York Times, Associated Press and other major media outlets published a photo of a young man who looked terrified, bloodied and battered. There was an Israeli soldier in the background brandishing a billy-club. The caption in everyone of the papers that carried the photo identified the teen as an innocent Palestinian victim of the riots — with the clear implication that the Israeli soldier was the one who beat him. The world was in shock and outrage at the sight of the poor teen, blood oozing from his temple crouching beneath the club-wielding Israeli policeman. Letters of protest and sympathy poured in form the genteel readers of the gentile world.

The victim’s true identity was soon revealed. Dr. Aaron Grossman wrote the NY Times that the picture of the Israeli soldier and the Palestinian on the Temple Mount was indeed not a Palestinian. The battered boy was actually his son, Tuvia Grossman, a Yeshiva student from Chicago. He, and two of his friends, were pulled from their taxicab by a mob of Palestinian Arabs, and were severely beaten and stabbed. The Israeli soldier wielding the club was actually attempting to protect Tuvia from the vicious mob.

All of a sudden the outrage ceased, the brutal attack was almost ignored and a correction buried somewhere deep amongst “all the news that is fit to print” re-identified Tuvia Grossman as “an American student in Israel.” It hardly mentioned that he was an innocent Jew who was nearly lynched by Arabs. This blatant hypocrisy in news coverage incidentally help launch a media watchdog named Honest Reporting.com.

Rav Yonasan Eibeschitz, zt”l, explains that Yaakov’s children knew something that was as relevant in Biblical times as it is in today’s “New York” times. Yaakov’s sons knew the secret of society. Have them circumcised. Make them Jews. Then you can do whatever you want with them and no one will say a word. You can wipe out an entire city — as long as it is not a gentile city. If Shechem had remained a gentile city had the people not circumcised according the laws of Avraham then Yaakov’s children would have been condemned by the entire world. But Yaakov’s children knew better. They made sure that the Shechemites, went through a Jewish circumcision. Shechem now was a Jewish city; and when a Jewish city is destroyed, the story becomes as irrelevant as an American student attacked by a Palestinian mob in Yerushalayim! Unfortunately it is that simple and that old.

Rabbi Mordechai Kaminetzky

Alone

This week’s parsha contains the pasuk: “And Yaakov remained alone and a man wrestled with him until dawn” [Bereishis 32:25]. The Medrash sees a connection between Yaakov remaining alone and the “Aloneness” of the Almighty. Even more strikingly, the Medrash states that Yaakov attained a stature that made him similar to the Ribono Shel Olam [Master of the Universe, i.e. G-d].

“And you shall walk in His ways” [Devorim 28:9] is one of the most fundamental mitzvos of the Torah. Emulating G-d’s ways by acting merciful (as He is Merciful), acting compassionate (as He is Compassionate) and so forth, is a primary religious obligation and is the ultimate source for many of our responsibilities towards our fellow man.

The Medrash states that in this incident Yaakov achieved a significant spiritual accomplishment by imitating one of the Almighty’s attributes. Regarding the Almighty, the pasuk says: “And Hashem ALONE will be exalted on that day [Yeshaya 2:17] and here in VaYishlach the pasuk says: “And Yaakov remained ALONE.” At this moment Yaakov emulated the G-d-like attribute of being alone.

The thrust of the pasuk “And Hashem ALONE will be exalted” is that Hashem does not need anything or anybody else to exist. He can be alone and independent. Yaakov too demonstrates this ability of going it alone, of being able to survive by himself, as it were.

Rav Yeruchem states that this is a level that every person try to achieve. A person should try to reach completeness (shleimus) by himself without the necessity of relying on others.

Rav Yeruchem is not advising us to become hermits. Rather, Rav Yeruchem is giving an insight into the meaning of the teaching of a famous Mishneh. “Ben Zoma states: Who is the wise man? One who learns from everyone. Who is the strong man? One who conquers his evil inclination. Who is the wealthy man? One who is satisfied with his lot. Who is honored? One who honors creatures.” [Avos 4:1].

What do all these four things have in common? The common denominator is that a person can achieve these goals without the help of others.

The Mishneh does not require a person to have a good teacher to become a wise man. That would make achieving wisdom dependent on someone outside oneself. The Mishneh precludes one from arguing, “I can’t become a wise man, because I don’t have a proper teacher.” Pirkei Avos counters, “No. One can become a wise man on his own – providing he is ready to learn from everyone.”

So it is with achieving strength. Strength does not have to be measured in relationship to another individual. (“I am stronger than he is.”) One can be strong independently of everyone else in the world – provided one conquers his evil inclination. Strength is not dependent on comparisons. Strength is measured “bein adam l’atzmo” (between man and himself).

The same can be said regarding wealth. It has nothing to do with having more money than my neighbor. If that were the case, I could never be considered wealthy, for there is always someone richer. True wealth only depends on oneself (levado), alone and independent. I can be the richest person in the world if I am happy with my lot.

Finally, even honor, contrary to our expectations, can be achieved independently. Honor is not dependent on being given Shlishi or Shishi or Maftir. Honor is determined by whether one honors other creatures.

Rav Yeruchum points out as follows. This Mishneh is emphasizing that in order to achieve perfection, a person must be able to function in a vacuum – as a “levado” [one who is alone]. Wisdom, wealth, strength, and honor do not need outsiders to be measured or to be achieved. One achieves them through the attribute of being “alone.”

A Zchus

I read that when he got older, Henry Kissinger would go to shul [a real one] on the Yomim Noraim. 

So we have a zchus for Henry when he meets his Maker. 

Anti-Semitism Is Here Until The Geulah

This week’s parsha contains Yaakov’s battle with the “Angel of Eisav”. Throughout the ages, Chumash commentaries have seen this battle between Yaakov and Eisav as an epic battle, the prototype of the ongoing battle between the Jewish nation and the nations of the world that has gone on through the millennium.

The commentaries have drawn differing symbolisms from this battle. One of those symbolisms is that our Sages tell us “It is a well known reality that Eisav hates Yaakov.” This phenomenon of “Sinas haYehudim” that we all know by its English name of “anti-Semitism” is part of the battle between Yaakov and Eisav. The fact is that Eisav and his descendants — at least some of them — hate us. Chazal tell us that HaShem gave the Torah on a mountain called Sinai because from there ‘Sinah’ [hatred] descended to the world. This has been a constant theme throughout the millennia.

Perhaps then, at least homiletically, we can understand the dialogue between Yaakov and the Angel of Eisav. Yaakov asked the Angel of Eisav what his name was. The Angel responded, “Why do you ask my name?” Rashi explains the comment to mean, “I have no exact name. My name changes from circumstance to circumstance depending on my mission.”

I once heard from Rav Chaim Dov Keller that Yaakov asked the Angel to define himself (by specifying his name). If we can superimpose this interpretation on our understanding of this battle — namely the ongoing battle of the anti-Semites against the Jewish people — then Yaakov is asking the Angel of Eisav, “Define for me the essence of anti-Semitism. What is the essence of your hatred towards the Jewish people?” In that vein, the response of the Angel is that there is no one definition of anti-Semitism. “Anti-Semitism takes on different guises, different forms, and different ways. Therefore, it is futile to tell you exactly what anti-Semitism is, because it always changes.”

I was inspired to speak about this because of an article that appeared on the front page of a recent issue of the New York Times (2003). The article begins “Attacks by Arabs on Jews in France revive old fears.” The article continues…

The boys hide their skullcaps under baseball caps. The girls stick their Star of David necklaces under their sweaters. Their school, which is located in the middle class suburb east of Paris, has been scorched by fire. One early Saturday morning in November, unidentified vandals set fire to the new two story wing of the Mercaz HaTorah school for Orthodox Jews that was set to open an elementary school in January. The fire prompted Jaques Chirac, the President of France, to call an emergency cabinet meeting and declare that ‘an attack on a Jew is an attack against France’. It also intensified an agonizing debate over the definition and the extent of anti-Semitism today in France and indeed over all of Europe, and forced the French government to redouble its efforts to combat it.

This is not a revival of the old anti-Jewish hatred of the right that infused Europe before the Vatican reconciled with the Jews in the 1960s, but a playing out of the Arab-Israeli conflict in the streets and the salons of France. France is home to around 600,000 Jews the world’s largest Jewish population except for that of Israel and the United States, but also has as many as 10 times that number of Muslims of Arab origin the largest such population in Europe, many of them young, poor and unemployed.

Complicating matters, public opinion throughout Europe is broadly critical of Israeli policy towards the Palestinians. A recent public opinion poll of European Union countries found that most citizens believe that the greatest threat to world peace is Israel, followed by Iran, North Korea, and the United States.

For allegedly rational people to think that the greatest threat to world peace is the State of Israel — ahead of North Korea and Iran — is truly irrational! There are those who want to say that this has nothing to do with anti-Semitism, it is strictly a function of the Israeli – Palestinian situation. “I love you as a Jew, I just hate your politics.”

Listen to the words of the education minister of France: “France is facing a new form of anti-Semitism. It was no longer an anti-Semitism of the extreme right but one of Islamic origin.” By contrast, the interior minister recently said in a television debate, “All those who explain the resurgence of anti-Semitism by the conflict in the Middle East are saying something that is false. Anti-Semitism existed before the existence of the State of Israel.”

He is saying that anti-Semitism has nothing to do with Eretz Yisrael, it has nothing to do with what they told Disreali (“It’s your nose I don’t like.”) Rather, it is about Eisav’s eternal hatred of Yaakov.

This is the dialog between Yaakov and Eisav’s angel. “Tell me your name. What is it? How is anti-Semitism going to manifest itself in future generations?” The Angel pushes off the question and tells Yaakov that it does not pay to ask for his “name” (i.e. — the essence of non-Jewish hatred of Jews). Anti-Semitism will take differing forms throughout the millennia. One time it will be because we are not an Aryan nation; once will be race based. Now it is because of Zionism. It really has nothing to do with any of this. It is because Eisav hates Yaakov.

Mortimer Zuckerman, who is the publisher of U.S. News and World Report, quoted someone who said a profound truth. Over the millennia, the world has known different “isms”. Eventually all “isms” fall by the wayside. Hellenism, Socialism, Communism, and Humanism, have all had their day in the sun. Each one plays on the world stage and then falls by the wayside. There is only one “ism” that was, is, and will always be. That is anti-Semitism.

“The ‘man’ struggled with him until day break” — until the “morning comes” [Bereishis 32:25]. This epic battle will persist until the End of Days.

Rabbi Frand

התורה ... היא התריס מפני הפירודים

"שובו לבצרון אסירי התקוה" (זכריה ט, יב)

מאמר בעקבות דברי הראי"ה (ב"מאמרי הראי"ה", עמ' 360)

בירור עמדתם של נאמני א"י

לנוכח ברוטאליות המשטרה בפינוי המאחז "עמונה"

תוכן:

פרק א' - בטחון בהקב"ה שישלים מעשה גאולת ישראל

פרק ב' - כיצד נגרם כי חלק מהעם רחוק מהאמונה בצדקת מלחמתנו על ארץ ישראל

פרק ג' - יחס לממשלת ישראל הנוכחית (לפי דברי הראי"ה והרצי"ה)

פרק ד' - מה הרב אברהם קוק היה אומר על הפינוי?

פרק ה' - יש לשוב בתשובה, גם השוטרים, גם הרבנים הצעירים, וגם ציבורינו

פרק ו' - האם צדקו בני הנוער שהלכו "לקבל מכות"

פרק ז' - ומה נעשה הלאה?

הרב צוריאל זצ"ל 

עובדות ודברי רקע

העתונים [וגם הטלוויזיה] מפרסמים תמונות זוועה מן פראות השוטרים נגד בני נוער (בגילאי 12-22), עת פינוי המאחז "עמונה" (בתאריך ג' שבט, לפני ימים אחדים). המשטרה ריכזה ששת אלפים (!) שוטרים וחיילים כדי להרוס 9 מבנים "בלתי חוקיים". זאת בהשוואה ל-3700 מבנים בלתי חוקיים של בני המיעוטים, אשר משום מה המשטרה אינה מבצעת פסקי הריסה של בתי המשפט. בפינוי "עמונה" השתמשו השוטרים באלות מצופי ברזל ופצעו קרוב למאתיים מפגינים שהזדקקו לטיפול בבתי חולים. הרבה מהמכות היו מכוונות נגד ראשיהם, למרות הסכנה שבדבר. כמה מהמותקפים הוכו עד איבוד הכרה, ואחד מהם היה זקוק להנשמה מלאכותית, מפני שברים בגולגולתו.

יש לציין כי כמעט כל המפגינים עמדו מול המשטרה בידיים מורמות, לאות כניעה, ולמרות זאת הוכו באכזריות מצמררת. המשטרה גם השתמשה בפרשים רוכבי סוסים, ומלמעלה מפליאים מכות איומות ללא איפוק. שר המשטרה אמר אח"כ שנהגו באיפוק. כנראה כוונתו לומר שלא השתמשו בנשק חם. קדם לכך אותו בוקר נסיון פשרה ע"י חנן פורת, שהציע לממלא מקום רה"מ כי מועצת יש"ע בעצמה תהרוס את המבנים, והמפגינים יעזבו המקום ללא קרב. לפי דיווחים ברדיו, מ"מ רה"מ ענה לו בחוצפתו שאיננו מנהל משא לא עם חמאס הערבי ולא עם המתנחלים. מהמענה רואים אנו עד כמה הוא מושחת.

רבים פנו אלי לבקש דברי עידוד או נחמה או עצה ותושיה. עלה בדעתי לפרסם הדברים דלהלן, כדי להועיל לרבים. "נחמו נחמו עמי".

פרק א' - בטחון בהקב"ה שישלים מעשה גאולת ישראל

לפני כמה שבועות פורסם בשמי באתר זה מאמר "האם אנו בעידן של ראשית צמיחת גאולתנו?" ואין צורך להכפיל מלים. כל מתעניין יפנה לנאמר שם. אבל נוסיף כמה פרטים על הנאמר שם.

חוד החנית של שאלה נוקבת זו הם הצרות הרבות והקשות הפוקדות את עמנו בימים אלה. הרי חשבנו לתומנו שאנו מתקרבים לחוף מבטחים? והא כיצד נהיה גרוע יותר ויותר? אבל כשנעיין במקורות ניווכח שחז"ל כבר הודיעו על כך מראש. נאמר בגמרא כי שלשה רבנים גדולים (עולא, רבה, ר' יוחנן) ביקשו מהקב"ה שיביא את המשיח רק לאחר מותם. "ייתי ולא אחמיניה" (סנהדרין צח ע"ב). אך ורק רב יוסף, המקובל הגדול (כך מפורש בחגיגה יג ע"א), טען נגדם שרצונו שיבוא משיח בימיו, והוא מוכן לשבת בצלו של דומן החמור שלו (שלשה ביטויי גנאי ומיאוס). ובכן, הקטסטרופה היא לפי תכנית. אין להתאכזב ממה שנהיה גרוע יותר ויותר. גם כאשר משה רבינו בא אל פרעה בדרישה "שלח את בני ויעבדני" (שמות ד, כג), הוא קיצץ באספקת תבן לישראל והכביד את העבודה עליהם עוד יותר.

אל מה הדבר דומה? אישה אחת בימי הריונה תמהה מדוע היא מקיאה כמעט כל יום ויום? פנתה לרופא, וענה לה "גברת, כך הוא סדר הדברים. רוב הנשים המעוברות מקיאות, וכנראה יש בכך איזו תועלת לגוף. אדרבה, תשמחי בוולד הבריא שתלדי לאחר זמן". כך אנחנו סובלים. צורר אחרי צורר מסתלק, ובא במקומו צורר יותר קשה מהקודם. אבל הבה וניזכר כי גם במצרים, לא היה מספיק לפרעה מכת דם, ולא מכת צפרדע וכו'. והקשה עורפו שוב ושוב עד גמר כל עשרת המכות. וגם כאשר בעל כרחו הסכים לשלוח אותם, רדף אחרי ישראל עד ים סוף ורק שם טבע בים. וזה לקח לדורות, "רשעים, אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרים בתשובה" (עירובין יט ע"א).

בני ישראל משולים אל החול שעל שפת הים (בראשית כב, יז). והרשעים נמשלו לגלי הים. "והרשעים כים נגרש, כי השקט לא יוכל, ויגרשו מימיו רפש וטיט" (ישעיה נז, כ). חז"ל (בבא בתרא עג ע"א) השוו את הרשעים לגלי ים הבאים שוב ושוב לשטוף את ישראל שנמשלו לחול הנ"ל. וכתב שם פירוש מהרש"א: "דימה הכתוב את הצרות והגלות שבאו עלינו מהרשעים לגלי הים, ואמרו במדרש ילמדנו (ילקוט שמעוני, ישעיה רמז ת"צ; ומדרש תהלים ב, ב) ישראל נמשלו לחול וכו' וכו' מה היה הגל הראשון אומר? אני עולה ומציף כל העולם כולו. כיון שהוא בא לחול הוא כורע לפניו. ואין הגל השני לומד מן הראשון. כך פרעה נתגלגל על ישראל, והפילו הקב"ה, וכן עמלק, וכן סיחון וכו'. ואין אחד למד מהראשון" עכ"ל לענייננו. כן הוא שכל ראשי שלטון שהתנכלו לבוני ארץ ישראל, אין אחד מהם לומד מן מפלה שאירעה לראש שלטון שקודמו.

וכך סיכם ירמיה הנביא: "האותי לא תיראו, נאום ה', אם מפני לא תחילו? אשר שמתי חול גבול לים, חק עולם ולא יעברנהו. ויתגעשו [מימיו] ולא יוכלו, והמו גליו ולא יעברונהו" (ירמיה ה, כב). מי הוא זה הבא למרוד בהקב"ה ולבטל מצוות התורה שציווה לנו על בניין ארצנו?

עלינו לשנן לעצמנו שוב ושוב דברי עדותו הגדול שבנביאי אומות העלום: "לא איש אל ויכזב, ולא בן אדם ויתנחם. ההוא אמר ולא יעשה? ודיבר ולא יקימנה?" (במדבר כג, יט). אי אפשר לעצור את הקב"ה או למנוע ממנו תכניותיו.

הבה ונתבונן במצבו של אברהם אבינו, עת אשר פרעה לקח ממנו את שרה (בראשית י"ב). הוא ודאי תמה, שהרי הקב"ה הבטיח לו "ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה". היכן ההבטחה? ודאי כי היה במצוקת נפש נוראה מאד, כי מי יכול לריב עם המלך? וכבר נלקחה לביתו, וכמו נבלעה שם ללא שום סיכוי להצלה. אבל גם משם, הציל אותה הקב"ה! והגדיל הנצי"ב לבאר כי שרה היתה בדרגה גדולה יותר מאברהם. כי אברהם האמין מפני ההבטחה, והיא האמינה אפילו ללא הבטחה, "על כן לא נתעצבה בכל ימי חייה והיתה שקועה ברוח הקודש" בדרגה יתרה מאברהם אבינו ("העמק דבר", בראשית כג, א).

וכך כותב ר' צדוק הכהן: "אין ליהודי להתייאש משום דבר, בין בענייני הגוף ובין בענייני הנפש וכו' כי אין יאוש כלל אצל איש יהודי, והשם יתברך יכול לעזור בכל עניין. וכל בניין האומה הישראלית היה אחרי היאוש הגמור ד'אברהם ושרה זקנים'. שלא עלה על דעת אדם עוד להאמין זה שיולידו (כי הוא בן מאה, והיא בת תשעים) וכו'. אבל באמת מאת ה' היתה זאת שיהיה בניין האומה דווקא אחרי היאוש הגמור, שלא האמין שום אדם, ואפילו שרה [תמהה על דברי המלאכים]. 'היפלא מה' דבר?' ואין לחקור בחקירות למה עשה ה' ככה. וכן הישועה דלעתיד לבוא, 'מי האמין לשמועתנו?' (ישעיה נג, א) וכן איתא דאין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה (סנהדרין צז ע"א). ועל כן אמר 'הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם' (ישעיה נא, ב). דגם בהתחלת בניינכם היה כן אחרי היאוש וכו'. וכן מפורש בתורה אצל משה רבנו "כי אלוהי אבי בעזרי ויצילנו מחרב פרעה" שכבר היה החרב על צווארו, והשי"ת יכול לעזור גם אחרי היאוש, שאין להתיאש משום דבר" עכ"ל ("דברי סופרים", פסקא ט"ז).

פרק ב' - כיצד נגרם הדבר כי חלק מהעם רחוק מהאמונה בצדקת מלחמתנו על ארץ ישראל?

גם בזמן ירמיה היה מצב קשה אשר לא מצא אוזן קשבת לתוכחותיו. והוא הטיח אשמה: "כה אמר ה', מה מצאו אבותיכם בי עוול כי רחקו מעלי, וילכו אחרי ההבל ויהבלו? ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים, המוליך אותנו במדבר, בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. [כלומר כיצד לא התבוננו שאין להם מה לפחד מאומות עולם הצוררות. הרי גם בעבר הקב"ה ידע להכניע את המצריים, וגם עזר לישראל בהיותם נודדים במדבר שמם]. ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה, ותבואו ותטמאו את ארצי. הכהנים לא אמרו איה ה'? ותופשי התורה לא ידעוני. והרועים פשעו בי. והנביאים נבאו בבעל, ואחרי לא יועילו הלכו" (ירמיה ב, ה-ח).

כלומר היו ארבע קבוצות שנועדו להנהיג את העם, אבל כולם מעלו בתפקידם. [א] אנשי דת (הכהנים) עסקו בפולחן המקדש, אבל בלי הרגשה חיה של נוכחות הא-ל, בלי אווירה של מוסריות נעלה. [ב] לומדי תורה בישיבות לא ידעו על ה'. לא עסקו ב"שיעורי אמונה". לא למדו בספרות העיון אודות השגחת ה' ויחסו לישראל, דוגמת ספר הכוזרי, חובות הלבבות ועוד. (וכבר בזמנו, הרב קוק מתח ביקורת על רבנים שבמדריגה בינונית, אשר כל עסקם בהוראת איסור והיתר בלבד, על בהמות ועופות, קדרות וכפות ("מאמרי הראי"ה", עמ' 8). ובמובן זה לבאר פסוק זה בירמיה על חוסר התעמקות בני תורה בנושאים של פנימיות התורה, כתב הרב ב"אגרות" (ח"א עמ' כה). [ג] "הרועים" הם המנהיגים הפוליטיים, עליהם דיבר יחזקאל (פרק ל"ד, עיי"ש באריכות). הם פנו לרווחתם האישית, ולא דאגו לטובת העם. (וכמו בימינו שהשלטונות הוציאו הרבה תרופות מן סל הבריאות של "קופות החולים", וכשלושים אחוז מהקשישים אינם יכולים לרכוש לעצמם תרופות הנחוצות. ועוד קיצוצים נפשעים). [ד] [הנביאים] אנשי כריזמה, כמו שיש אצל מקצת אדמורי"ם שבזמננו, לא ידעו את הכיוון הנכון להרים את מכלול העם, אלא טיפחו את פולחן האישיות. לא הדריכו את תומכיהם לשיפור מוסריותם ואורחות חייהם.

כך בימינו העם הולך בדרך לא דרך, כי אין מנהיגות דתית, אין קול צלול וברור מה התורה דורשת מעם ישראל בשובם לציון. אפילו דין פשוט שיש להוציא את הנכרים מארצנו, כפי שמפורש בספר שמות (כג, לג) ובבמדבר (לג, נב-נו), חוששים הם מלהביע זאת בפומבי, פן יגנו אותם. כל שכן שמעטים מאד מהרבנים מדגישים בדרשותיהם באזני העם כי אנו נלחמים באמת על כיבוש ארצנו, מפני המצוה הזו שבתורה שנתבארה בדברי רמב"ן ("ספר המצוות", מצוה ד') ולא היה שום ראשון או פוסק חשוב שחלק עליו. [גם הרב קוק הדגיש זאת שעיקר המצוה הוא הכיבוש ולא לבד לדור בארץ ישראל. עיין דברי רי"ל מיימון שהביא בשמו, בסוף מאמרו שבסוף "קיצור שו"ע", מהדורת מוסד הרב קוק]. ונושא עיקרי כזה שלא מדברים עליו, ולא מחדירים אותו בתודעה, נשכח עם הזמן. ולכן מעדיפים הרבה מהדתיים להסיח דעתם מהעניין, וממילא נחלשים מן פעילות חינוכית.

פרק ג' - יחס לממשלת ישראל הנוכחית (דברי הראי"ה והרצי"ה)

כבר נפסק ברמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"ז) "וכל מי שאין בו יראת שמים, אע"פ שחכמתו מרובה, אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל". כלומר אם ראשי השלטון בישראל אינם מאמינים בקדושת התורה וחיוב קיום המצוות, אין לגיטימיות לשלטונם. למרבה הצער, בסוף תקופת הגלות, דווקא "פרי באושים" הללו יהיו שופטים ומנהיגים את העם (זהר ח"ג דף קכה ע"ב). העם סובל הרבה מטעויותיהם. אנו רואים אצלם היום "שנאת ישראל".

לפי ההיגיון היה צריך להיות דין שווה בין לישראל ובין לנכרי. אבל אנו עדים שכאשר מדובר בערבי, שומרים על זכויות יסוד האדם וחירותו. ואם מדובר במתנחל, או בחרדי, הוא מופקר. סיבת שנאה זו היא מפני שיש אצל אותם מנהיגי שקר צער ויגון נורא על שנולדו יהודים. הם רואים שכמעט כל העולם שונא יהודים, והם עצמם אינם שומרי תורה ומצוות. לכן לא מוצאים טעם והסבר הגיוני לסבלם כשנואים. ולכן כועסים ונוקמים בכל דבר הבא להזכיר להם מורשת אבותיהם.

על צרה זו של מנהיגות המתנכרת לערכי תורתנו, התייחס מרן הרב קוק בשנת תרע"ח, ואמר: "חלילה לדחות 'נפשות תועות' כל זמן שלא יתפרצו לקחת להם קרנים לומר שהם הם קברניטיה של האומה, שיפלסו לה אורח חיים חדש, לקוח בהקפה מהמודרניות האירופית, שהיא כסף סיגים מצופה על חרסי האליליות הקדמוניה וכל זוהמת שפלותה; שעליה הננו נלחמים ועוד נלחם בכל עוז רוח ה' אשר תשגבנו סלה" ("אגרות הראי"ה", ח"ג עמ' קנז). וברור שאין כוונתו למלחמה פיזית, אלא רעיונית, לבטא שהם פסולים מלהנהיג שלטון עלינו.

על דברי חז"ל הקשים: "גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמידי חכמים יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל" (פסחים מט ע"ב עיי"ש תוספות ד"ה יש אומרים, שלא מדובר ח"ו על כל עמי הארץ, כי אם בסוג מסויים ארסיי) אמר לי מו"ר ר"ש דביר כי המתנחלים בזמננו הם המייצגים את דברי התורה על ארץ ישראל, ולכן הם בעיני שלטונות הרשע באותה הקטגוריה של תלמידי חכמים. לכן הם נרדפים כה במרירות ובשצף קצף.

האם הרב אברהם יצחק קוק היה מתייחס לסמכותה של ממשלת ישראל כמו "מלכות"? ברור הדבר שלא היה יכול להביע דעה על כך כיון שנפטר כשלש עשרה שנה לפני קום המדינה. הוא לא שמע על גניבת ילדי תימן. הוא לא חזה המלחמה המרה נגד חינוך דתי. הוא לא היה יכול לצפות שבמדינת ישראל לא יפרעו משכורתיהם של רבני העיירות למשך שנתיים, וימנעו תקציבים מהמועצות הדתיות עד חדלון פעילותם. גם אותו משפט בו דיבר על "מדינת ישראל" ("אורות", עמ' קס, פסקא ז') הוא ברעיון האידיאלי, ולא על שום "מדינה" בפועל בימיו. אדרבה, המעיין במאמרו "אפיקים בנגב" (מובא ב"אוצרות הראי"ה" מהד' תשס"ב, ח"ב עמ' 121-122) נוכח שהכופרים בתורת ישראל יצאו מן האחוה הלאומית.

וכאשר הראי"ה כותב כי כל הכיתות בישראל יש ביניהם אחדות בסיסית, הוא תולה זאת באמונתם השורשית בסמכותה של התורה. אבל אם זו חסרה, הכל חסר. זו לשונו: "התורה כולה שמכללת בעז סגולותיה וכו' את הכלל כולו וכל פרטיו, היא התריס מפני הפירודים וכו' שמאחד את כולם בכללות קיומה של תורה, מלבד הרשעים המוחלטים העוקרים בית ישראל ופורקים (עולה) [עול שלה] העליון ביד רמה" עכ"ל לענייננו. זאת אומרת גם מחללי שבתות או שאר עבירות, אם עדיין מאמינים בסמכות התורה הם בכלל האחדות, וכמו שכתב הרמב"ם בסנהדרין (פרק חלק, סוף י"ג יסודות).

ובכלל יש לנו לתמוה על כמה תלמידי חכמים בדורנו הנוהגים סלקטיביות בדברי הראי"ה, ובוחרים לעצמם ציטטות מובחרות ומעלימים מהציבור שאר ציטטות. יש לעמול ולעיין ולברר כל מכלול דבריו. ובמיוחד על כולנו ללכת בעקבות מרן הראי"ה, אשר חינך כי על כל אדם לבחון את דרכיו מחדש, כל יום ביומו. "שדרך החיים הוא דבר שתמיד ב"עמוד ולמוד" קאי" ("אגרות", ח"ב דף רפז). ודאי כל תלמיד חכם רציני צריך להיות משוחרר מקונספציות [מושגים] ישנים, ולדון כל מצב חדש בנפרד.

ולעניין הגאון ר' צבי יהודה קוק, נראה לי ברור שלא היה מכריז על סמכותה של ממשלתנו הנוכחית כ"מלכות". בעת אשר ראש הממשלה בגין פתח בצעדים לקראת אוטונומיה, קם הרב צבי יהודה בגבורת אריה להלחם נגד מסירת חלקי ארץ ישראל לגויים. עיין ספר "להלכות ציבור", שיצא בהסכמה של הרב צבי טאו (ישיבת הר המור). שם כתב הרב צבי יהודה: "ממשלה יהודית שהיא עושה ליהודים בארץ חייהם הגבלת תחום מושב וכו' צריך בירור מרובה על אמיתת ערכה וזכותה" (עמ' קכט). וכאשר רה"מ גולדה מאיר צירפה ג' ערבים לממשלתה, כי מפלגתה היתה במיעוט בכנסת, זעק הרב צבי יהודה "תמיד אמרתי לפעול בתוך הממשלה. אבל עכשיו זו לא ממשלה, [אלא] זה שגעון" (שם, דף רמח). ושוב באותה תקופה: "מאז החרפה הנוראה של הקמת ממשלת מיעוט, מאז אין מה לדבר אלא רק על מושג אחד, חילול השם. עכשיו אין ממשלה ואין כלום" (דף רמט). וכאשר הממשלה העיקשת (של אז) המשיכה בתכניותיה למסור חלק מארץ ישראל לגוים, הכריז: "יש להזכיר ולקבוע היסודות הראשונים. הממשלה היא בשביל העם, ולא העם בשביל הממשלה" (שם, דף קסב).

הרואה את דברי הרב צבי יהודה, ויותר מזה מי שהכיר אותו אישית, יודע שבשום אופן לא היה מכתיר ממשלת זדון בתואר "מלכות". ויש כאן העלמה, או בשגגה או בזדון. ויש לזה שתי סיבות:

אלו שמטעים את הציבור בשוגג, הוא מפני חוסר עיון ולימוד במקורותינו. ספר "מסילת ישרים" (פרק ג') כתב על מחוסרי הזהירות: "כי מי שהוא עדיין חבוש במאסר יצרו, אין עיניו רואות את האמת ואינו יכול להכירה. כי היצר מסמא את עיניו ממש וכו' וכו'. כי הנה חושך הלילה שני מיני טעויות אפשר לו שיגרום לעין האדם. או יכסה את העין עד שלא יראה מה לפניו כלל. או שיטעה אותו עד שייראה לו עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד" עיי"ש שהאריך. כלומר הבלתי מעין יפה ייכשל להתיר את האסור ולאסור את המותר, כי הוא דן בשטחיות. ולכן יעברו הללו על הפסוק בדהי"ב (יט, ב).

ויש שהטעו את הציבור מפני נגיעות אישיות. "מסילת ישרים" (פרק ה) כותב על הגורמים לחוסר זהירות, והגורם השלישי שהוא מונה הוא ההתחברות "לטפשים ולחוטאים". "כי הנה אנחנו רואים וכו' [שהנכשלים] יעברו איזה דברים מהתורה כדי שלא ילעגו עליו חבריו או כדי להתערב עמהם. הוא מה ששלמה מזהיר 'ועם שונים אל תתערב' וכו' 'לך מנגד לאיש כסיל' עכ"ל לענייננו. בתקופה האחרונה, חלק מראשי ישיבות ההסדר, וכן חלק מראשי המכינות הקדם צבאיות, אותם אשר אמרו לתלמידיהם לא לסרב לפקודת הגירוש מגוש קטיף, עשו זאת מפני טובת הנאה של ישיבותיהם ומוסדותיהם. זאת בין מפני תקציבים שהם מקבלים ממשרדי ממשלה, ובין מפני יחסים אישיים טובים עם ראשי הצבא ופקידים חשובים במשרדים ממשלתיים, וכבר הושפעו ע"י זה.

בזמנו כתב הגאון הגדול ר' אברהם שפירא (לשעבר הרב הראשי לישראל) במאמרו שהובא ב"ויעמידיה יעקב לחק", של פרופ' אליאב שוחטמן, מהד' ב' עמ' 68-72) כי כל רב או מורה הוראה שיש לו הנאה אישית מהדבר בו הוא דן, פסול לפסוק בעניין. והביא מעשה עם הסמ"ע שטעה בדין בדבר שהיתה לו נגיעה (שו"ת כתב סופר, יו"ד סי' קט).

ולכן סבורים אנו שהמחנכים תלמידים לשמור יחסי "מלכות" לשלטוננו הנוכחי, מדברים מן הגות ליבם, ואין לזה שייכות לדברי הראי"ה והרצי"ה אשר דברי כבוד שדיברו נאמרו בסיטואציות אחרות ושונות מאשר בימינו.

פרק ד' - מה היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק אומר על הפינוי?

ה' שלח את מרן הראי"ה להאיר עינינו בהרבה מבעיות תקופת הגאולה. מצב שבר כמו שאנו רואים עכשיו, שהממשלה והכנסת הולכים לפרק את ההתנחלויות אשר באו לחזק את היישובים היהודים, ועל ידי פירוק זה הם מחזקים את הטרור הערבי שבבוא יום אשר ח"ו יפתחו במלחמה כוללת ואז נמצא את עצמנו מוחלשים ונוטים לקריסה נוראה. מה היה עונה הראי"ה על מצב מסוכן כמצבנו?

ומצאנו שענה על בעיה דומה. בשנת תרפ"ט התפרעו ערביי חברון וטבחו עשרות יהודים. היישוב היהודי בחברון התבטל. דכאון עמוק הכה בכל אוהבי היישוב. האם מרן שהצהיר בהרבה הזדמנויות שהגאולה החלה, שינה דעתו? לא ולא! כך הכריז במאמרו "שובו לבצרון" [מקום מבצר] ב"מאמרי הראי"ה" (עמ' 360-361) נביא כאן בקצרה:

"אותו הזיק הקדוש מיסוד הגאולה, מקדושת שמו של משיח, שנברא קודם שנברא העולם, שהיה טמון וגנוז באלפי עזקאין [שלשלאות] מאז נהרסה ממלכתנו, חרב בית מקדשנו וגלינו מארצנו, החל להתלהב מתחת אפרות הגלות המרה אשר רבצו עליו מאות בשנים וכו'.

והנה אותות הזמן הגדולים הללו [של שיבת ישראל לארצו] אשר כל לב יהודי הנאמן לעמו ולתורתו, לנחלת קדשו ולאוצר נבואתו, הוא עד ראיה על מפלאות תמים דעים [הקב"ה], גואל ישראל וקדושו וכו'. [אבל] האותות הגדולים הללו וכו' הלכו וניטשטשו מתוך תגרת יד של השימוש המעשי המתעמרת בהם. אותו היסוד הקדוש, שהוא הנושא העיקרי של כל החזון הגדול הזה, יש בו משום ניצוץ טמיר של אורו של משיח, הגואל שנגלה ונכסה וחוזר ונגלה (מדרש במד"ר, י"א). בשביל כך הרינו רואים במשך המהלך של תחיית האומה והרחבת היישוב בארץ ישראל הרבה חליפות, עליות וירידות ועליות. כל ירידה במהלך המפעל הרי היא בחינת התכסות של הגואל, וכל עלייה הבאה אחריה הרי היא בחינת התגלותו.

וכל מי שהוא עוקב את סדרי הישוב, מראשית צעדיו עד עכשיו, יכול הוא להראות בחוש איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אח"כ עלייה והתפתחות יותר גדולה, וצעד של דליגה לטובה יצא מכל משבר. במהלך היישוב ישנן לזה דוגמאות רבות וכו' וכו'.

ומזה עלינו ללמוד ולקחת לקח טוב, שלא להיות נופלים ברוחנו גם מחרדתה של הנפילה הנוראה אשר נפל יישובנו כעת ע"י הרשעים הרוצחים הטמאים אשר הרגו בזדון חסידי עליון גדולי התורה והיראה, ואשר החריבו נאות יעקב אשר נבנו במסירות נפש ועמל [משך] דורות, ואשר [במעשה חורבן זוועתי הזה] זעזעו את כל יסוד קיום ישובנו בארץ ישראל. הכיסוי הזה אשר התכסה הגואל וכו' יש בו צדדים שהוא עולה במחשכיו על כל הירידות אשר סבלנו מאז התחיל יישובנו להיבנות.

אבל ברור הדבר, שלפי הערך של הכיסוי הזה, גדול יהיה האור אשר יגלה, המונח תחת ערימת החושך הגדול הזה וכו' וכו'. [וממשיך מרן לתאר את התרופה הכללית לכל הנפילות האיומות הללו, כדלהלן]. בטוחים אנו שממכתנו הגדולה הזאת תצמח רפואה לאותה מחלה הנוראה של שכחת שם ה', הסחת הדעת, שבאה בחלק מהשדרות העסוקים בבניין ובהרחבת היישוב וכו' וכו'. חזקו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו (ע"פ שמו"ב י, יב) עכ"ל.

הרי לנו לדון קל וחומר. אם אחרי טבח נורא שאירע בחברון בשנת תרפ"ט לא אבד למרן זצ"ל בטחונו הגדול שמהחושך יצמח האור, קל וחומר למצבנו הנוכחי. והאור הוא לחזק את קשרנו להקב"ה, לחזק את האמונה בהשגחתו התדירית בנו, לחזק את שאיפתנו לגאולה רוחנית ולא רק לגאולה חומרית.

פרק ה' - יש לשוב בתשובה, גם השוטרים, גם הרבנים הצעירים, גם ציבורנו

בסוף דברי הראי"ה במאמרו "שובו לבצרון" (שהבאנו לעיל בפרק ד) היה מעורר את הציבור לתשובה, לשוב לאיתן התורה. וכך כתב הרמב"ם (הל' תעניות, פ"א) כי מכל צרה וצרה עלינו לפשפש במעשינו ולתקן את מעשינו. ויש לעורר כאן על שלש קבוצות.

על השוטרים לשוב בתשובה על שנהגו כגרועים שבמשטרים אפלים שהיו בעבר. הם יכלו בקלות להרים את המפגינים אחד לאחד ולהוציא אותם מהמתחם. ששת אלפים שוטרים הוא "כח אדם" מספיק. אלא שהיתה כאן החלטה פוליטית, כי מפלגת "קדימה" רצתה להוכיח שהם נחושים לא פחות מרה"מ הקודם. האמת היא כי אין רשות לאף אחד להכות יהודי אחר [התורה גם מתנגדת שמפגין יפגע פיזית בשוטר]. הגמרא מחנכת: "הסוטר לועו [לסת] של ישראל, כאילו סוטר לועו של שכינה. המגביה ידו על חברו, אע"פ שלא [שטרם] הכהו, נקרא רשע. רב הונא אומר תיקצץ ידו. [והיה עונש כזה בפועל, ע"י בית דין] רב הונא קץ ידא. ואין לו תקנה אלא קבורה [כלומר, הוא ימות בעוון זה] (סנהדרין נח ע"ב). [למדנו מהנצי"ב ב"העמק דבר" (שמות יד, לא) כי ה' העניש בים סוף לכל צורר באופן הנמדד לפי מדת אכזריותו. אינו דומה עונשו של מי שהיכה יהודי פעם אחת, למי שהפליא בו פעמיים, או שלוש. וכל טיפה וטיפת דם שנתזה מיהודי [גם בימינו] תובעת נקמת ה', בין בעוה"ז ובין לעוה"ב. דבר ברור הוא שהשוטרים בימינו הם בכלל זה. וכן אלו שנתנו להם את הפקודות לעשות כך. "והאלוהים יבקש את נרדף"].

ואין התנצלות לשוטרים כי חששו לאיבוד מקור פרנסתם. אילו היו נדרשים לקטע אברי בן אדם, כלום יוכלו להתנצל שעשו "מחמת פקודות"? והרי על זה האשמנו את השוטרים הנאציים ואנשי גסטאפו שעינו את היהודים, למרות שגם הם רק מילאו פקודות כמו רובוט. כלום בשביל פרנסתו של שוטר מותר לו לעבור עבירות כה חמורות? ולכן אין לי ספק כי מוטל על כל שוטר שהשתתף שם, לחזור בתשובה. אחרת חלילה ייענש בידי שמים.

וגם על הרבנים הצעירים מוטל כעת לחזור בתשובה. בפינוי גוש קטיף חינכו לנשיקות וחיבוקים עם החיילים והשוטרים. חשבו שעל ידי "התחברות למתנגדינו", נרוויח יחס טוב מהשלטונות. אבל בדיוק להיפך: "ודברי שנאה סבבוני, וילחמוני חנם. תחת אהבתי, ישטנוני, ואני תפלה. וישימו עלי רעה תחת טובה, ושנאה תחת אהבתי" (תהלים קט, ג-ה). בפחות מחצי שנה "זכינו" ליחס משפיל וצורב. גם בארצות נכר תמהו הגויים על המחזה שיהודי מכה יהודי באכזריות חמה. זה הופיע שם בשידורי חדשות, שעה אחרי שעה, משך יום שלם.

כעת הזמן שאותם רבנים צעירים, אשר העזו לחלוק על הרבנים הקשישים, הרב הראשי לשעבר ר"א שפירא וראשל"צ רב מרדכי אליהו, ישובו בתשובה. בעבר כתב הר"א שפירא: "נוכחתי לתמהוני בעוד דבר מוזר. אנשים החושבים עצמם ל'מורי הוראה' ליצור פשרות, ש'אסור מצד הדין אבל בכל זאת יש נסיבות בהן אפשר להתעלם מן הדין', כאילו יש גם מצוה הבאה בעבירה, ומנהיג הדור, ועבד המלך. וכו' להתפתל ולומר שאמנם זה איסור אלא פקודת צה"ל מתרת איסורים, זה דבר חמור מאד. [יש] למחות נגד 'רבעלעך' שהתיימרו לפסוק בענייני כלל ישראל, על סמך 'דעת תורה' שלהם. באים להחניף לממשלה ונסמכים על מליצות מלוקטות בעד ציות לממשלה, להתיר איסור גם בניגוד להלכה. ועל זה כתב מהר"ל, בדרוש על התורה, לעניין מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל (עיי"ש עמ' מ' על רבנים בינוניים המתגאים לפסוק במקום שיש גדולים מהם). ברור כי מי שאיננו יכול לפסוק בשאלות חמורות בכל ד' חלקי השו"ע, ופסקיו מקובלים בישראל, אינו יכול לפסוק פסקים בעניינים של כלל ישראל, שהם קשים ומורכבים הרבה יותר" עכ"ל ("ויעמידיה יעקב לחק", עמ' 68). וע"ע דברי הרמב"ם (הל' תלמוד תורה, פ"ה ה"ד) ומאריכות לשונו רואים כמה הצטער מהתופעה.

וגם אנו הנאמנים לתורת ישראל צריכים לחזור בתשובה. כאשר אנו רואים כי הכוחות השליליים משמיטים חלקי ארצנו מידינו ובתוכניתם למסור חלקים נרחבים ממנה לאויבינו, עלינו להרהר פן לא אהבנו את ארץ ישראל מספיק. האוהב את הארץ אינו יוצא לחוץ לארץ כי אם מפני לחץ גדול (עסקים, או שאר ההיתרים המפורסמים) אבל לא מפני תיירות. גם באותן הסיבות בהן נימקנו התנגדותינו ל"התנתקות", ביססנו הדבר על נימוקים ביטחוניים, כדי שהטרור לא יתקרב למרכז הארץ וכיו"ב. בו בזמן שהיינו חייבים להדגיש שהעניין חמור מפני ביטול מצוה מרכזית, שהיא שקולה נגד כל התורה כולה. היינו צריכים להזכיר לאחינו ה"חרדים" שבהצטרפותם לממשלת שרון שהסכימה ל"מפת הדרכים" יש מן עוון המרגלים (עיין דברי הראי"ה ב"מאמרי הראיה", עמ' 324).

פרק ו' - האם צדקו בני הנוער שהלכו "לקבל מכות"

יש שואלים, כיון שהיה ברור שיוצבו אלפי שוטרים חמושים באלות וכלי משחית, מול בני נוער מחוסרי כל כלי הגנה, וצפויים למכות אלימות, מה טעם שעשו כך? כלום התורה מתירה לאדם לחשוף עצמו לנזקים גופניים ונפשיים?

נדמה לי שהתשובה נמצאת בדיני מחאה נגד עושי עוול. ברור הדבר כי כל משתתף בפינוי מאחז או התנחלות יהודית, כדי למסור את השטח לידי אויבינו הנכריים, דינו כדין מוסר (שו"ע חו"מ סי' שפח סעיפים ח-ט). העושה זאת אין לו חלק לעולם הבא, ולפי הרמב"ם (הל' עדות סוף פי"א) יצא בזה מכלל ישראל. אותם רבנים צעירים בימינו אשר הדריכו לתושבי גוף קטיף לחבק ולנשק לשוטרים, עברו בכך על דברי הנביא "הלרשע לעזור ולשונאי ה' תאהב? ובזאת עליך קצף מלפני ה'!" (דהי"ב יט, ב). וכן מפורש ברש"י (שבת לב ע"ב, ועל משלי ג, ל) ועוד הרבה ראשונים ופוסקים. ברור שמרן הרב קוק לא חלק על כל אלו שקדמו לו! ושמעתי מהרב משה צבי נריה זצ"ל שהרב קוק מעולם לא אמר לאהוב את ה"ייבסקים" (קומוניסטים יהודים שברוסיה). כלומר היה לו "קו אדום" את מי יש לאהוב, ומי יצא מהכלל. וכך לשונו: "הננו שבים לחבק בזרועות אהבה את כל הנשמה לבית יעקב החפיצה לראות בשמחת גויינו ולהתהלל עם נחלתנו" ("ערפלי טהר", עמ' צו). כלומר המקצצים בארצנו ונחלתנו, אינם בכלל זה.

נביא כאן רעיון נכון בעניין אהבת יצחק לעשיו, ואח"כ התרחקותו ממנו. מסופר בגמרא (מגילה ו' ע"א) שיצחק בקש מהקב"ה שיחון את עשו "יוחן רשע, בל למד צדק?" [אי אפשר ללמד עליו צדק? כמו "בצדק תשפוט עמיתך"]. אמר יצחק לפני הקב"ה, רבש"ע יוחן עשו. אמר לו הקב"ה: רשע הוא! אמר לו [יצחק] בל למד צדק? . אמר לו [הקב"ה] "בארץ נכוחות יעוול" אמר לו [יצחק] אם כן, בל יראה גאות ה'" עכ"ל.

והדברים מפליאים. הרי עשו היה כופר בעיקר, כופר בתחיית המתים, הרג את הנפש ואנס נערה מאורסה, כבר מגיל חמש עשרה (בבא בתרא טז ע"ב). ידענו מה גילו כי העדשים אשר יעקב נתן לו היו מסעודת הבראה על מיתת אברהם, שהיתה באותו הזמן (שם). וגם עד גיל ארבעים היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן (כן כתב רש"י בשם חז"ל על בראשית כו, לד). וגם ידע יצחק כי אין דרכו של עשו להזכיר שם שמים (רש"י, כז, כא). וגם אותן הברכות שהתכונן יצחק לברך את לעשו, לא הכליל בהן את ברכת אברהם אשר שמר בלבו לתת רק ליעקב (בראשית כח, ד). רואים אנו מכך כי ידע יצחק כי עשו איננו ממשיך דרכו. ויותר מכל הנ"ל, עת אשר יצחק התחנן לה' ללמד על עשו "צדק" (זכות), הרי אמר עליו כינוי גנאי "יוחן רשע", כלומר כבר נודעו ליצחק כל הפשעים הנ"ל בעת שהתווכח עם הקב"ה. והא כיצד על כל רשימת העוונות החמורים הללו ויתר יצחק, ורק מפני מה שעתיד עשו להחריב את ארץ ישראל, החליט לחזור בו מלבקש זכות עליו? מכאן למדנו מה משקל הדברים. החרבת ארץ ישראל גרועה יותר מן כפירה בעיקר, מן רצח, ממעשי אונס וכו'. והדברים מובנים מאד ע"פ דברי רמב"ן (ויקרא יח, כה) כי ארץ ישראל בסיס העולם לעניין עבודת הקב"ה.

וכך כותב הראי"ה שהמורד באמונת אומתו "אין שום מקום (לסבלנות) [לסובלנות] אליו וכו'. וכאשר אין עוד אומה בעולם שההודעה של שם השי"ת בעולם בתור אלהי עולם, שומר הברית והחסד וכל ארחות הצדק, שהם מידותיו של הקב"ה, יהיה יסוד חייה הלאומיים, ותנאי מיוחד בתקומתה על ארצה וכוננות ממשלתה וכו'. על כן מי שגורם בדעותיו, ומכל שכן במעשיו, רפיון לדעה שמחיה את האומה, הוא פושע לאומי, שהסליחה להם היא איולת" ("אגרות" ח"א עמ' כ').

מובא בשו"ע (או"ח סי' תרח סעיף ב') כי דיני תוכחה הם "עד שיכנו או עד שיקללנו" (וה"משנה ברורה" ס"ק י"א הסתייג, כי די בנזיפה). ומאז המוכיח פטור ממחאה. הרי שאותם המוכיחים על צמצום יישובנו בארצנו, קיימו בזה מצוה דאורייתא. ואמנם כתוב בשו"ע שיש מושג של "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים", ולכן לכאורה ראוי לא להוכיח. אבל הוסיף ה"משנה ברורה" (ס"ק ה) "וכל זה דווקא בשעכשיו הם שוגגים, אבל כשיודעים שהוא אסור ועוברים במזיד, צריך להוכיחם אף שברור לו שלא יקבלום. (ונהי) [ואמנם] מי שאינו מוכיח [במצב כזה] אינו נענש עבור חטאם [ממה שלא הוכיח] כיון שברור לו שלא יקבלום, מכל מקום מצוה להוכיחם" עכ"ל [כנראה שלא יבואו אחרים ללמוד מן המקולקלים, כמ"ש ב"שער הציון" שם ס"ק ג'].

אמר ישעיהו, המוכיח לבני דורו, "גוי [גוף שלי] נתתי למכים, ולחיי למורטים [שערות מזקני], פני לא הסתרתי מכלימות ורוק. וה' אלוקים יעזור לי, על כן לא נכלמתי, על כן שמתי פני כחלמיש, ואדע כי לא אבוש" (ישעיה נ, ו-ז). אותם בחורים נפלאים, שהלכו להפגין אע"פ שידעו את העימות הקשה הצפוי להם, הם הם צדיקים של עולם, הם הם שמסרו נפשם על קדושת הארץ. אשרי חלקם. ובאו ללמד לכלל ישראל כמה חמור הדבר.

פרק ו' - ומה נעשה הלאה?

לאור הדברים הנ"ל, אין זו מלחמה שלנו בלבד, אלא היא מלחמתו של הקב"ה. הרי הוא אמר שיביא את כנסת ישראל לארצם. הוא אמר שיגאל אותנו. כעת אשר קמו מורדים נגד התורה, והם גם מסייעים לערבים בכיבוש ארצנו, אנו בטוחים לומר "התייצבו וראו את ישועת ה'!"

נקיים דברי הראי"ה קוק בסוף מאמר אחר "להוסיף אומץ" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 73) אשר שם כתב:

"נרד עד התהום העמוק של המחשבה התחייתית אשר נשטפה על ידי זרם של מחשבות שטחיות, שאינן אומרות את מגמתה העמוקה התהומית. נאדיר את המפעלים, נעסוק במרץ מלא חיים, בגבורת נשמה, בהקמת השוממות, בהרחבת הגבולים, בבנין הערים והכפרים. ויחד עם זה נתאמץ להרבות אור התורה בארץ חיינו להגדילה ולהאדירה, ואז רוחנו הנאמן והמקודש הנובע ממקור ישראל, בכל הדרת קדושת תפארתו, יגלה ויראה על שדרות המפעל כולו. והתנועה הלאומית כולה תצא על ידינו מידי עבי הטיט של המעטפה החילונית שלה, ותתעטר בעטרת הוד קודש אשר רעם גבורה לה, ופאר קודש לה. ויפעת נשמת הצבי והתפארת של אור ישראל וקדושו יאיר עליה, לעיני כל ישראל ולעיני כל עמי הארץ, לחן ולכבוד ולרוממות קרן ישראל בנחלת קדשו סלה. ובאר ישראל תפכה את מימיה החיים והזכים. 'ומעין מבית ד' יצא והשקה את נחל השטים', במהרה בימינו אמן".

שלחתי אסיריך מהבור

 גַּם־אַ֣תְּ בְּדַם־בְּרִיתֵ֗ךְ שִׁלַּ֚חְתִּי אֲסִירַ֙יִךְ֙ מִבּ֔וֹר אֵ֥ין מַ֖יִם בּֽוֹ: [זכריה ט, י"א] 

What Ended Rav Kook's Life ?

 "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ז)

"הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" (ישעיה נא, ב)

 הרב פרופ' נריה גוטל​ [נאמר לפני שנים וכחו יפה גם היום]

השבועות האחרונים אינם קלים לעם ישראל. משנאינו נשאו ראש ופיגועים מתרחשים ברחבי הארץ כולה. ההתמודדות נעשית במגוון דרכים, רובן פיזיות ומיעוטן מדיניות, ואולם ברור שבראש ובראשונה רוח האומה והחוסן הלאומי הם העומדים למבחן, שכן בהם רוצים לפגוע. בשל כך, ודאי ראוי לנו, כמכללה העוסקת בהכשרת מחנכים ומורים, לתת את הדעת לאתגר החינוכי שלפתחנו.

במקרים כאלה צריכים אנחנו להפנות מבט לקדמונינו, ללמוד כיצד הם התמודדו עם אירועים מקבילים. לאירוע אחד כזה, ולהנהגה אחת כזו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, ניתן להלן דעתנו, בקצרה.

חודש מנחם אב תרפ"ט (1929) היה קשה מאוד ליישוב היהודי בארץ ישראל. הערבים פשטו על מוצא, הר-טוב וכפר אוריה, ולשיא הגיעו הדברים בעיר בחברון, שם התחולל טבח ונרצחו 67 יהודים. ימים ספורים אחרי כן נרצחו 18 יהודים בצפת. במקביל נעשו ניסיונות פשיטה של הערבים בשפלה, בעמק, בגליל, בירושלים, בתל אביב ובחיפה. במהלך המאורעות נרצחו 133 יהודים. תגובת שלטונות המנדט הייתה לא רק רופסת, אלא גם מקוממת: צידוד בעמדה הערבית, דו"ח מאשים נגד היהודים, המלצות מגבילות ביותר על היהודים, ואף "ספר לבן" שצמצם עלייה ורכישת קרקעות. היישוב היהודי סער.  

אירועים אלה – ממש כמו האירועים הנוכחיים – נִתלו בענייני הקודש והמקדש: היום הנושא הוא הר

הבית, אז הנושא היה הכותל. זאת ועוד, ממש כימינו, גם מאורעות תרפ"ט נבעו מהסתה פרועה ושִקרית.

הרב קוק נמנה על ראשי מביעי העמדה היהודית בנדון, ולא בכדי. לא זו בלבד שהרב היה מעורב, ככלל, בהתיישבות היהודית המתפתחת ולכן האירועים היו קשים לו וכואבים, אלא שמיקוד העילה בענייני קודש ומקדש, וביותר הפגיעה בבני תורה ותלמידי חכמים, זעזעו אותו מאוד.   רבי אריה לוין תיאר:

אלה אזכרה בחרדת הקודש, הרגעים המזעזעים את כל נימי-הלב, ויישאר זה חקוק בלבבי, בעת שנלוויתי עם רבנו בשנת   תרפ"ט לבית החולים "הדסה" להיוודע ע"י הטלפון משלום אחינו בחברון. ויהי כי נודע לו הריגת קדושי-חסידי עליון, ויפול ארצה אחורנית ויתעלף. אחר כך, כאשר שבה רוחו, בכה בכי מר וקרע את בגדיו על בית ישראל ועל עם ה' כי נפלו בחרב, ומשך איזה זמן אחרי זה היה לחמו לחם דמעה ומשקהו דמעות שליש, ולא היה שם כר לראשו. ומעת ההיא זקנה קפצה עליו, והתחיל להרגיש ייסורים קשים, וזה היה הגורם למחלתו האנושה אשר ממנה לא עמד (שבחי הראי"ה, עמ' רלה).  

בהינתן שבעֵת התרחשות המאורעות חלק נכבד מההנהגה הציונית נעדר מהארץ בשל שהות בקונגרס הציוני ה-טז שהתקיים בציריך, הרי שהעיניים הופנו אל הרב. ואכן, במידה רבה הרב הוא זה שניהל את המערכה (ראו י' שרביט, "הרב קוק ומאורעות תרפ"ט", קובץ זכרון ראי"ה, ירושלים תשמ"ו). לימים, הנהגתו זכתה לשבחים רבים מצד ראשי היישוב. גם המאמרים שפרסם, "הפליאו את כל היישוב, באותו יום נחטפו העתונים שנתפרסם בהם, ובערב כבר לא היה אפשר להשיג אף גליון אחד [...]  גם ביופיו עשה המאמר רושם מבחינה ספרותית בסגנונו הנמרץ והקולע" (שבחי הראי"ה, עמ' רלב).      

אחד ממאמריו פורסם בשעתו ככרוז המופנה ל"אחים יקרים". הכרוז ראה אור כחודשיים אחרי המאורעות הקשים, בחודש תשרי תר"ץ, תחת הכותרת "שובו לבצרון" (לימים נכלל המאמר בספר מאמרי הראיה, ב, עמ' 360–362). לוז הכרוז נסמך על מדרש חז"ל (במדבר רבה יא, ב; שיר השירים רבה ב, ג ועוד), על אודות הגואל ותהליך הגאולה: "כגואל הראשון כך גואל האחרון. הגואל הראשון – זה משה – נגלה להם וחזר ונכסה מהם [...] אף גואל האחרון נגלה להם וחוזר ונכסה מהם". תנודתיות של גאולה: גילוי וכיסוי, וגילוי וחוזר חלילה. בעת החדשה, חיבת ציון ואחריה "הציוניות", ולבסוף הצהרת בלפור, סימנו קו של עלייה ושל התקדמות: "גילוי", ש"הוא עד ראיה על מפלאות תמים דעים, גואל ישראל וקודשו". דא עקא, "האותות הגדולים הללו הלכו ונטשטשו מתוך תגרת היד של השמוש המעשי המתעמרת בהם" – שלב של כיסוי. ברם אחריו בא שוב תורו של שלב ה"גילוי", וזאת, כותב הרב, ניתן לראות ממש בחוש:

 כל מי שהוא עוקב את סדרי הישוב, מראשית צעדיו עד עכשיו, יכול הוא להראות בחוש, איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אח"כ עליה והתפתחות יותר גדולה, וצעד של דליגה לטובה יצא מכל משבר. במהלך הישוב ישנן לזה דוגמאות רבות. ומה יש לדבר על דבר הירידה הגדולה והמשבר הגדול של תקופת המלחמה והארבה שנצטרף עמה, אשר כל לב חרד לשקיעת ישובנו ונפילתו המוחלטה. והנה ראינו עין בעין איך שמתוך המחשכים יצא לנו אור גדול, והישוב המצומצם רחבו גבוליו ובאה ארץ ישראל למדרגתה הישובית שהיא עומדת בה היום. הרי ראינו במדה זעירה את הגואל שנכסה וחזר ונגלה לנו.

הליך היסטורי זה של שפל ושל גאות, שב ומתרחש לנגד עינינו, קובע הרב נוכח מאורעות תרפ"ט, שלב "כיסוי" שבע"ה יביא ל"גילוי" גדול:

ומזה עלינו ללמוד ולקחת לקח טוב, שלא להיות נופלים ברוחנו גם מחרדתה של הנפילה הנוראה אשר נפל ישובנו כעת על ידי הרשעים הרוצחים הטמאים אשר הרגו בזדון חסידי עליון, גדולי התורה והיראה (בירושלים, בחברון, במוצא, ובצפת, וביתר המקומות הקדושים אשר בארצנו הקדושה), ואשר החריבו נאות יעקב אשר נבנו במסירות נפש ועמל דורות, ואשר זעזעו את כל יסוד קיום ישובנו בארץ ישראל. הכיסוי הזה אשר נכסה הגואל, ההולך לפנינו ברוח ד' מצעדי ישוב הארץ ושיבת בנים לגבולם, אמנם נורא ואיום הוא, יש בו צדדים שהוא עולה במחשכיו על כל הירידות אשר סבלנו מאז התחיל ישובנו להבנות. אבל ברור הדבר, שלפי הערך של הכסוי הזה גדול יהיה האור אשר יגלה, בצאת החלק של תכונת הגאולה, המונח תחת ערימת החושך הגדול הזה, לחירות מתוך מאסרו.

הרב חתם בתקווה ובאמונה: "כימי קדם, כקול רעם בגלגל ירעים קול גדול באזני כל האומה כולה, כל קהל עדת ישראל לכל פזוריהם ומפלגותיהם, וחדור יחדור ללב כל העם מקצה וישמע בכל התפוצות, קול אומר קרא: חזקו ונתחזקה בעד עמנו וערי אלהינו". ונאמר עתה גם אנחנו: אמן.

*

הרהורים חינוכיים:

1.       מה הם היתרונות של עיון במעשי רבותינו בעבר כדרך להתמודדות?  

2.       הרב שנשא את דברי החיזוק מתואר כמי שהתמוטט בפתחו של בית חולים הדסה. מה ניתן ללמוד מכך? כיצד נצליח להעביר מסר מורכב של גודל השעה בתקופה של אתחלתא דגאולה לצד הזדהות עם הכאב ומתן מקום לפחד ולחששות? 

3.       מה בכל זאת השוני בין התקופה שהרב מדבר עליה לתקופתנו-אנו?

האם כלי שרת יוצאים לחולין ע"י מעילה?

WOW is this a massive topic. 

Be very מדייק in the words of the Ramban and maybe you will come up w/ something....  

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם, קל וחומר, ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו כלי חול, שנאמר (יחזקאל ז, כב) "ובאו בה פריצים וחיללוה", כיון שפרצום נעשו חול, נעקר מן העולם, דכתיב (דניאל ה, ל) "בה בליליא קטיל בלשצר", המשתמש בכתרה של תורה שהוא חי וקיים לעולם, על אחת כמה וכמה (סב, א).

דין זה מצינו גם במס' עבודה זרה (נב, ב), וכמו שציין הגרעק"א ב'גליון הש"ס' כאן, כלפי מה ששנינו (מדות א, ו): "מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון", ואמרו בגמרא: "ואמר רב ששת ששקצו לעבודת כוכבים", והיינו, ששקצו בהקרבת קרבנות לע"ז והאבנים נאסרו בהנאה, ולכן גנזו אותן באותה לשכה, וכלפי התמיהא איך אסרו את האבנים הלא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אמרו בגמרא: "אמר רב פפא, התם קרא אשכח ודרש דכתיב 'ובאו בה פריצים וחללוה'", וברש"י: "התם קרא אשכח ודרוש... דכתיב 'ובאו בה פריצים וחללוה' - מכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל יצאו כליו לחולין, וכיון דנפקי לחולין קנינהו בהפקירא, והוו להו דידהו, וכשנשתמשו בהן לעבודת כוכבים נאסרו".

וביאר בעל המאור (ע"ז שם) בשם רבותיו, שבאו פריצים וחללוה, היינו שבאו פריצי ישראל וחללו את אבני המזבח ויצאו לחולין מדין מעילה, כי רק בישראל יש דין מעילה ולא בנכרים, ואח"כ באו הפריצים הנכרים ועבדו שם ע"ז, וכיון שכבר יצאו לחולין על ידי ישראל נאסרו בעבודת הנכרים, והוסיף עוד, שה'מזבח' דינו כשאר כסף וזהב של הקדש שיוצא לחולין על ידי מעילה, ואינו ככלי שרת שאינו יוצא לחולין ע"י מעילה (עי' מעילה יט, ב), ולכן הכלים שהשתמש בהם אחז (ראה מלכים ב' טז. ועי' ע"ז שם) הוצרכו לגונזם, משום שכלי שרת אינם יוצאים לחולין.

אולם הרמב"ן ב'מלחמות' (שם) נחלק עליו, וכתב: "אין זה נכון, דאבני מזבח נמי לא נפקי לחולין דקדושת הגוף נינהו... ואין לך כלי שרת גדול מאבני מזבח", וכמבואר בדבריו ראיות שונות שמזבח דינו ככלי שרת, ואם מפאת דין מעילה יצא לחולין, הרי כלי שרת אינם יוצאים לחולין ע"י מעילה. עוד נתקשה הרמב"ן: "שהרי בית המקדש עצמו יצא מקדושתו על ידם ונעשה חול, דהא בבית דכתיב 'ובאו בה פריצים וחללוה', והתם אין בו מעילה", והיינו, כי בביהמ"ק עצמו אין בו מעילה, שהרי אין מעילה בקרקעות, ואיך יצאה קדושתו על ידם, ובהמשך דבריו תמה עוד כלפי פריצי בני ישראל: "אילו נשתמשו בהן לעצמם לא יצאו בכך לחולין, שהרי מזידין היו הפריצים... וקיי"ל... הקדש במזיד אינו מתחלל", ומחמת קושיות הללו מוכח שדין זה של "ובאו בה פריצים וחיללוה", אינו מדיני מעילה – וכפי שהעלה בעל המאור.

וביסוד הדברים העלה הרמב"ן שדין זה גזירת הכתוב היא שיוצאים לחולין על ידי כיבוש עכו"ם, וגם דברים כאלו שאינם יוצאים לחולין על ידי מעילה, כגון כלי שרת, וכן ביהמ"ק עצמו, יוצאים לחולין על ידי כיבוש עכו"ם, וכלשונו: "אלא ודאי על ידי עובדי כוכבים יצאו לחולין, דקרא בעובדי כוכבים כתיב, שהרי נביא מתנבא על המקדש שיחרב, ואמר שיצא לחולין על ידם, וגזירת הכתוב היה הכל, אע"פ שאין מעילה בקרקעות ואע"פ שאינם בני מעילה, והיינו דכתיב נמי (יחזקאל ז, כא) 'ונתתיו ביד הזרים לבז ולרשעי הארץ לשלל וחללוהו', וכלים דאחז לא יצאו לחולין, דלא בישראל כתיב קרא" (וכך כתב גם בחידושיו ע"ז נד, ב ד"ה הא, יעו"ש).

ומפורסמת הקושיא על בעל המאור מדברי הגמ' בסוגיין: "ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו כלי חול, שנאמר 'ובאו בה פריצים וחיללוה', כיון שפרצום נעשו חול, נעקר מן העולם", ובפשיטות, בלשצר השתמש בכלי שרת, ובכל זאת נאמר בה הדין של "ובאו בה פריצים וחיללוה", וזהו לכאורה ראי' לדעת הרמב"ן שגם בכלי שרת נאמר דין זה.

בשו"ת 'דברי חיים' (ח"ב סי' טז) נשאל קושיא זו מאת הגאון בעל ה'כוכב מיעקב' זצ"ל אב"ד הרימלוב ויישבה בדרך פשטות, וכפי שהוכיח ממקראות בעזרא (א, ז-יא) שבהם מפורטים הכלים שהיו ביד נבוכדנצר והעלם כורש לירושלים, וממקראות בדניאל (ה, ב-ג) במעשה דבלשצר, שאלו הכלים שהשתמש בלשצר לא היו כלי שרת, כי אם כלי כסף וזהב שהיו שייכים לבדק הבית, ועל אלו הכלים שפיר אמרו שנעשו חולין, וגם עליהם קצף הקב"ה כשהשתמש בהן נבוכדנצר, ושוב לא קשה על הרז"ה שכתב שדין זה לא נאמר בכלי שרת, וסיים ה'דברי חיים' זי"ע: "זה ברור לפענ"ד והיה שלום".

בספר המקנה להגאון רבי אליעזר זוסמאן סופר זצ"ל אב"ד פאקש (כלל ה פרט ג) מיישב הקושיא באופן נפלא, על פי שמבואר בדברי הרז"ה ששלל יסוד הרמב"ן שענין "ובאו בה פריצים וחיללוה" הוא מכח כיבוש העכו"ם שקנו הכלים, וכלשונו: "דאע"ג דעובד כוכבים מישראל קני... אבל מגבוה לא, דכתיב (תהלים כד, א) 'לה' הארץ ומלואה'", ולכן לא יתכן שיקנו העכו"ם דברים השייכים להקדש, כי כלפי שמיא לא שייך שיכבשו העכו"ם, ומשו"ה הוכרח לומר שיצאו לחולין ע"י מעילה שהיתה על ידי ישראל, ושוב יכולים העכו"ם לקנותם, והנה החת"ס בתשו' (יו"ד סי' רלג) כתב: "אומר אני דנבודכנצר וכורש שע"פ ה' כבשו ארץ ישראל, נבודכנצר מישראל וכורש מבלשאצר, והנביא קרא להם בגרון, הוראת שעה היתה ולהם נקנה בכיבוש, ונתבטלה קדושתה ע"י כיבוש העמים", ולכן כשנבודכנצר הלך לכבוש ברצון ה' – אשר כלים אלו השתמש בלשצר, מודה הרז"ה שקנה בכיבוש, שהרי הכיבוש היה ברצון ה', ולכן שפיר נאמר אז "ובאו בה פריצים וחיללוה" – גם כלפי כלי שרת וביהמ"ק עצמו, דבכה"ג גם הרז"ה מודה לדברי הרמב"ן, ויוצאים שפיר לחולין מכח כיבוש עכו"ם, ומסיק על זה: "ואודה לה' שגאוני ארץ נ"י שמעו זאת וקלסוה מאד" (ראה 'אור שמח' הל' ע"ז פ"ח ה"א).

שחרור מהשבי הירדני

 1. כמה מילים צריך בשביל לתאר מעשה גבורה הרואי שיסופר לדורות? יש סיפורים שנכתבו עליהם ספרים, יש כאלה שנעשו עליהם סרטים באורך מלא. ולפעמים אפשר לספר סיפור גבורה בתוך מגבלת 280 התווים של ציוץ בטוויטר. 

ביום ראשון השבוע צייץ שר הבריאות אריאל בוסו: "פגשתי את עדינה משה בת ה־72 שחזרה משבי חמאס. עדינה סיפרה לי על ויכוח שהיא ניהלה עם המחבל במעמד השחרור וביקשה ממנו שישחרר במקומה אישה אחרת – מבוגרת ממנה ובמצב פחות טוב. זו תמצית מהגבורה של האנשים הנדירים האלה". 

זהו. זה כל הסיפור. מי צריך יותר מזה. יש בו התחלה, אמצע וסוף. ויש בו רוח גבורה שעוד תילמד לדורות. איך סיכם בוסו? "תמצית הגבורה". ואתה שומע ומשתאה: מאיפה כוחות הנפש? מאיפה כוחות הגוף? ועוד קודם: מאיפה בכלל היכולת לחשוב ברגע כזה על מישהו אחר? 

אין לי תשובה לשאלות האלה, אבל זאת לא הפעם הראשונה שאני שואל אותן. 

2. בה' באייר תש"ח, היום שבו בן גוריון הכריז בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בגוש עציון לא יצאו לרקוד ברחובות. ביום ההיסטורי ההוא הגוש נפל. 240 ממיישביו ומלוחמיו, חלקם הגדול צעירים שרק לפני כמה שנים ניצלו ממחנות ההשמדה באירופה, שרידים אחרונים למשפחתם, נהרגו בקרבות. עשרות נוספים נפלו בשבי הירדני, ביניהם שלושה אחים: סבא שלי אהרון מאיר ז"ל, אחיו עקיבא ז"ל ותיבדל לחיים ארוכים וטובים אחותם הצעירה יהודית. באותה תקופה הוריהם גרו בחיפה, כשאנשים נתקלו בהם, הם עברו למדרכה השנייה, כדי להימנע ממפגש איתם. מה אומרים להורים ששלושה ילדים שלהם בשבי?

השבויים נלקחו ממשואות יצחק, היישוב שהקימו בגוש עציון, אל משטרת חברון ומשם לירדן, שם שהו חודשים ארוכים ביחד עם שבויי העיר העתיקה. "עד היום", סיפר עקיבא בריאיון שנתן לפני כמה שנים, "נקוות בעיניי דמעות כשאני נזכר בפתק שהוגנב לתאי, ימים אחדים אחרי שנפלתי בשבי, ובו נכתב לנו על הקמת המדינה".

והיה עוד רגע אחד בלתי נשכח שקשור בימים הגדולים ההם: "ביום השחרור מהשבי עברנו דרך רבת עמון. הפעם, שלא כמו ביום נפילת הגוש, האספסוף הערבי לא התנפל עלינו ונסענו בשלווה לתוך גבולות המדינה. כשהגענו לנקודת הגבול בשער מנדלבוים בירושלים, הבחנתי בשוטר צבאי שעל כובעו חרוטות שתי אותיות עבריות: מ.צ. כל כך התרגשתי! זאת הפעם הראשונה שראיתי שוטר יהודי במדי המדינה החדשה. כעבור שנים, בעת שירותי בצבא, סיפרתי לחבריי על אותו מפגש ראשון עם שוטר צבאי. אמרתי להם שמעולם לא שמחתי כל כך לפגוש מ.צ. כמו באותו היום...".

3. אבל בואו לא נקדים את המאוחר. נחזור אל תקופת השבי, אל החודשים הארוכים במחנה האוהלים באום אל־ג'אמל שבירדן. אחרי חצי שנה בשבי קיבלו השבויים הודעה: אנשי הצלב האדום יכולים להמליץ על שחרור מוקדם למי שסובל מבעיות בריאות, בכפוף להחלטת ועדה רפואית שתבקר במחנה. "כתבתי להורים שינסו להשיג לי אישור רפואי על מחלת הפרקים שממנה סבלתי בעבר, ויעבירו אותה לצלב האדום", סיפר עקיבא. "האישור הגיע לוועדה וזימנו אותי לבדיקה. קודם לכן ציידו אותי החברים בחבילת סיגריות והציעו לי לעשן אותן בזו אחר זו כדי להגביר את הדופק. אז עישנתי ברצף אולי עשרים סיגריות...". 

וזה עבד. בתום הבדיקה הוא קיבל את האישור המיוחל. נאמר לו שהוא זכאי לארוז את מעט חפציו ולחזור הביתה. אבל עקיבא לא מיהר לעשות זאת. "לא הייתי מסוגל לחשוב על האפשרות שאני חוזר הביתה", הוא סיפר, "פוגש את ציפורה, רעייתו של אנדי, ואת ישראל התינוק, בעוד אנדי ממשיך לשהות בשבי". אנדי הוא שמו ההונגרי של סבא שלי, אהרון, שהיה מבוגר מעקיבא בחמש שנים והספיק להתחתן עם סבתי ציפורה, ואף לחבוק תינוק קטן.

יפה, איזו הרגשה נאצלת. שמחת השחרור לא שלמה כשאתה משאיר מאחור אח שאשתו ובנו התינוק מחכים לו בחוץ. אבל אצל עקיבא זאת לא הייתה רק תחושה של השתתפות בצער אחיו ומשפחתו. הרגש הנאצל תורגם למעשה נאצל: מכיוון שהוא וסבא שלי היו דומים להפליא (עד לשנותיהם האחרונות) הוא הציע לו להתחלף. עקיבא, הרווק הצעיר, יישאר בשבי, מי יודע לעוד כמה זמן, ואחיו הגדול ייצא לחופשי אל משפחתו.

ואיך הגיב אנדי להצעה של אחיו הצעיר? הוא סירב בתוקף ואמר שעקיבא הוא זה שצריך להשתחרר. דווקא בגלל שהוא צעיר יותר. כי בניגוד אליו, עקיבא עדיין לא זכה להקים משפחה. 

יכול להיות שעד היום הם היו מתווכחים, אלא שקיבוץ זה קיבוץ, גם כשהוא נופל, וחברי משואות יצחק במחנה השבויים ערכו אספת חברים. כל אחד מהאחים מאיר טען את טיעוניו - למה השני הוא זה שצריך להשתחרר - ואז נערכה הצבעה מסודרת ובה נקבע ברוב קולות: מי שישתחרר הוא האח הגדול, עם האישה והילד. סבא שלי קיבל את דין התנועה וחזר הביתה. עקיבא נשאר בשבי הירדני. 

75 שנים חלפו מאז. סבא וסבתא שלי הכירו טובה לעקיבא והזכירו את המעשה בכל אירוע משפחתי. גם אחרי פטירתו של סבא שלי, וגם אחרי פטירתו של עקיבא, הסיפור ממשיך לעבור במשפחתנו מדור לדור.

ביום ראשון השבוע, כשקראתי את הציוץ המדהים של שר הבריאות על השבויה עדינה משה, שרשרתי אותו לקבוצת הווצאפ המשפחתית וכתבתי שתי מילים: "ההיסטוריה חוזרת". לא הייתי צריך להוסיף יותר מזה.

4. ובחזרה להווה: אני לא יודע איך סיקרו עיתוני התקופה את המשא ומתן על החזרת השבויים של תש"ח, והיה מדובר במספר אדיר של שבויים, הגדול ביותר בכל מלחמות ישראל, קרוב לאלף איש ואישה (רק מהרובע היהודי נפלו בשבי כ־800 איש). ולא רק לוחמים, אלא גם לא מעט אזרחים. אבל אני כן יודע איך התקשורת מסקרת בימים אלה את המשא ומתן. 

השבוע פורסם בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות מאמר שכותרתו "כולנו ג'ינג'ים". נכתב שם כך: "כולנו ג'ינג'ים, עמוק בתוך הלב. כולנו ג'ינג'ים בגלל התמונה ההיא, מהבוקר ההוא, שלא עוזבת אותנו. שצרובה בנו, בכתום בוער. בכתום זועק. של שירי ביבס ושני ילדיה, אריאל בן ה־4 וכפיר בן 10 החודשים. 'הג'ינג'ים' קוראים להם, לשני אלו, הפעוטות שובי הלב, ששערם האדמוני מגיח משמיכת אימם, המצמידה אותם אליה, את שניהם, קרוב לחזה. שלא ייתלשו ממנו. ממנה. שלא ייקרעו מפני הרוע... אמא אחת מעוררת השראה. מנסה בכל כוחה. כורכת, מגוננת, נאבקת. על גוריה. על סדרי הטבע. על שני ג'ינג'ים קטנים. פגיעים. כאלה שבתוך אמא מתחבאים. ג'ינג'ים שלא שמענו אותם אף פעם מדברים, צוחקים, בוכים. אבל עד שלא יחזרו, לא נהיה שלמים". 

5. אין קורא שלא נשבר לו הלב מתיאור כזה. חוץ מאחד: קוראים לו יחיא סינוואר (סליחה על משחק המילים, אבל לא הגיע הזמן לשנות לו את השם ליָמוּת סינוואר?). סינוואר קרא – ורחב לבבו. והוא אפילו לא צריך מתורגמן כדי לקרוא את המאמר הזה. הוא הרי דובר עברית רהוטה. 

פרופ' ידידיה שטרן ניתח את זה מדויק באותו עיתון, ופתח את התיאור שלו דווקא בילד חטוף אחר, שברוך ה' שוחרר בשלום מהשבי: "כל המדינה בכתה כשהילד אוהד מונדר רץ לקראת אבא שלו. כאלה אנחנו – לב אחד. ועל כך גאוותנו. אבל ניצחון במלחמה איננו יכול להיות ממוסך דמעות". 

איזה משפט: ניצחון במלחמה איננו יכול להיות ממוסך דמעות. והוא לא איזה איש ימין קיצוני, פרופ' שטרן, אולי אפילו להפך. הוא כיהן במשך שנים כסגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. כל הכבוד על האומץ לומר את הדברים במציאות הטעונה הזאת. אני רק יכול לדמיין אילו תגובות הוא קיבל מהמילייה שלו גם על הפסקה הבאה: "סינוואר מחכך ידיו בהנאה לנוכח השידורים הישראליים, מאמרי הדעה, המודעות קורעות הלב, ההפגנות שדוחפות את הסיסמה 'עכשיו'. הוא מבין היטב שהציבור הישראלי איננו מסוגל להתמודד עם סוגיית השבויים. אילו היה ניתן להפעיל את ההיגיון, במקום שבו הרגש מציף, היינו מבינים כי יש לדחות את הקריאה לשחרר את החטופים 'בכל מחיר'. זו קריאה מובנת – אנחנו מזהים את החטופים בשמם ובתמונתם ולכן אין דרך להכיל את 'הפקרתם' חס וחלילה (פעם נוספת, לאחר ההפקרה בשבת האיומה), אבל זו קריאה שגויה. משמעותה עלולה להיות שרבים מאוד, כרגע אנונימיים, ישלמו בחייהם במלחמה שתפרוץ עקב אובדן ההרתעה. 

"מדינת ישראל חייבת לפעול בכל כוחה להשיב את החטופים, ובכלל זה לסכן חיים של חיילים בפעולות נועזות (ע"ע אנטבה), אבל אסור לה להימנע מהכרעה כוללת של חמאס כדי להשיב הביתה את החטופים. אף שהלב נמחץ למקרא המילים, חשוב להגיד בבירור: הערבות ההדדית היא נכס חשוב לביצור הביטחון הלאומי, אך היא לא ממצה אותו. גם אם הציבור הישראלי הרחב מתקשה לקבל זאת, זהו מבחנה העליון של ההנהגה הישראלית: אם יתברר שישראל לא תוכל להשיג את שתי מטרות המלחמה – הכרעת חמאס ושחרור כל החטופים – ויהיה עליה לבחור ביניהן, האם תדע לעמוד מול הלחץ הציבורי?".

6. בימים אלה יושב מתחת לאדמה מנהיג החמאס, יָמוּת סינוואר, בסוג של חדר קונטרול כזה, שבו הוא מביים את הריאליטי הכי סוחט דמעות שנראה אי פעם. הפקה מושקעת עם ילדים ג'ינג'ים מתוקים ועם ילדות יתומות משני הוריהן. הוא יושב, בוחר את המשימות הבאות של המשתתפים, ומשחק ברגשות של כולנו. 

ואנחנו רק בתחילת העונה, כן? בפרק ששודר השבוע הוא החליט לשחרר בין היתר אם ובתה ואפילו את הכלב של הבת. בפרקים הבאים הוא עשוי (חלילה) להשאיר את הג'ינג'י האחרון במנהרה ולהגיד שרק תמורת הפסקת אש של חודש ושחרורם של חכים עוואד ואמג'ד עוואד, שני בני הדודים שביצעו את הטבח במשפחת פוגל - הוא יחזיר את הג'ינג'י. ומה נעשה אז? הרי כולנו גי'נג'ים. המשך יבוא. 

(בתמונה: שבויי גוש עציון. מסומנים בעיגול האחים אהרון ועקיבא מאיר).

גולן בן גבריאלה לרפו"ש בתוך שח"י !!!

 אב ובנו שלומדים תורה ביחד זה תמיד דבר מרגש, אבל מה שרואים בתמונה הזאת הוא הרבה מעבר לחברותא רגילה. גבי קריגר יושב במסדרון של מחלקת העיניים במרכז הרפואי בילינסון ומקריא את הגמרא לבנו רס"ן גולן קריגר. 

למה מקריא? כי גולן קריגר, מ"פ בגדוד 46 של השריון, נפצע מפגיעת טיל נ"ט בטנק שלו במהלך הקרבות בעזה ומחלים אחרי ניתוח בעיניו. "מיום שמחת תורה שהוקפצנו, הרבה מאיתנו התחילו לצבור פערים בדף היומי", הוא סיפר לי, "ומתן ברוס, הסמ"פ שלי, התעקש והתעקש והתעקש וגם כשיש לו קצת זמן פנוי בסוף היום בטנק, הוא פותח את הגמרא ולומד. והוא כל הזמן אומר: יש לנו שתי מלחמות. מלחמה אחת בעזה ומלחמה שנייה להמשיך בדף היומי. ואנחנו לא מוותרים, בשתי החזיתות. אחרי שנפצעתי הוא החליף אותי בתפקיד, ושוחחתי עם סבתא שלו, אלישבע לוי, שהיא ניצולת שואה מברגן בלזן. היא אמרה לי: תדע לך שאני הלכתי כצאן לטבח כשהייתי בת שמונה, ועליכם מוטלת החובה להרים את הראש ולזקוף קומה ולהמשיך במלחמה. ואני סיפרתי לה איך הנכד שלה ממשיך להילחם באופן מעורר השראה ואיך הוא תפס את מקומי כשנפצעתי. וסיפרתי לה גם משהו משעשע: עוד לפני הפציעה, כשהייתי בשטח, קיבלתי את הרשימה של המבצעים הלוגיסטיים. את כל מה שצריך להכניס אלינו לשטח: תחמושת, דלק, מים, אוכל. ואז עלה מולי בקשר קצין הלוגיסטיקה כדי לברר על סעיף אחד ברשימה: 'כתוב כאן בבא קמא. מה זה?'. הוא לא הבין מה זה בבא קמא, האם זה סוג של תחמושת? טיל? מתברר שמתן הסמ"פ סיים את מסכת קידושין והוא ביקש שיכניסו לו לעזה בהקדם מסכת בבא קמא. סבתא שלו התרגשה מאוד לשמוע שהנכד שלה מנצח גם בחזית של הדף היומי". 

רפואה שלמה, רס"ן גולן קריגר (גולן בן גבריאלה). שבקרוב ממש תחזור ללמוד את מסכת בבא קמא במו עיניך!