המלחמה, פסקה ז
ז. מתגלה בכנסת ישראל צבעה העצמי, הולכים הכחות ומתפתחים, הולכת ושבה לה החכמה, הגבורה היושר והטהרה הפנימית, הולכת האומה ונבנית, מתתקנת היא לגאולתה, גאולת עולמים, פורחת היא ביפעת תפארתה. מתוך המון גלי הצרות העוברים עליה, מכל הגוים, מכל הנפוצות, היא מכניסה הון רב דעה ומעוף הבטה למרחקים ומוסיפה את הצדדים הטהורים שמבחוץ על רכושה העצמי. קנאת עם מתגברת, הכרת עצמותה מתגדלת. היא יודעת כבר שיש לה ארץ, שיש לה שפה, ספרות, שיש לה צבא – התחילה להכיר במלחמת עולם זו. ועל כולם יודעת היא, שיש לה אור חיים מיוחדים, שהם מעטרים אותה ומעטרים את העולם כולו על ידה, ועל ידי כל זה יחד יודעת היא את חסנה כי עז לה באלוהי אמת.
בפרק זה מתאר הרב במילים כלליות את כנסת ישראל כיישות רוחנית אבל גם היסטורית, בעלת אופי תרבות וייעודים, שבאים לידי ביטוי בחיי הציבור היהודי. השינויים ההסטוריים מהווים בסיס להפיכת הידיעה הפנימית, לתשתית נוספת חדשה ומעצימה של האמונה הישראלית.
במבט ראשון הכוונה בכנסת ישראל הינה לעם ישראל שאנחנו מכירים. ארץ, שפה, ספרות וצבא, הן תופעות מוחשיות, אבל ראוי לקורא להקשות – מנין לרב קוק שהאומה יודעת היא את חסנה כי עז לה באלוהי אמת? אי אפשר לומר שבאמצע משבר החילון, הוא ראה המוני יהודים נוהרים לבתי הכנסת ובתי המדרש, מושכים בכנפות מעיליהם של הרבנים ומתחננים שילמדו אותם תורה. הלוואי שלא היה רואה את ההיפך, שמשכו בכנפות בגדיהם כדי לקרוע אותן… כל מי שהביט על מצבה של האומה הישראלית בפועל היה אחוז דאגות. במערב אירופה, קהילות הקודש הולכות ומתפוררות מבפנים. התבוללות, המרת דת והתנכרות, לעתים בוטה, למסורת הדורות הקודמים, לזהות ולדבקות בזהות הזאת. במזרח אירופה בוקה ומבולקה, המוני יהודים עוזבים את העולם הישן. העזיבה איננה גיאוגרפית בלבד; בתוכה מקופלת גם עזיבה מעמיקה, השארת העולם הישן עם מה שיש בתוכו – העיירה, בית הכנסת, בית המדרש וצורת החיים. ההליכה אל העולם החדש – אמריקה, מלווה בנכונות נפשית לקבל את תנאי החיים שלו, השונים ומאד לא תואמים את אורח החיים המסורתי שהתגבש במשך הדורות לגבי החברה, צורת השבת, המאכלים וההתנהלות הכללית. כיוון נוסף הוא המהפכנות, שהיא ניסיון נועז ולוהט לשנות את העולם. זו מלחמה נגד העוול, אבל לא מתוך העמדה היהודית דווקא. ההליכה אל האידיאלים החברתיים-מוסריים, היא במידה רבה עזיבת העמדה היהודית המקובלת של כניעה – ככה זה בגלות, זה המצב, הגלות היא עוול אבל אין מה לעשות, צריך לחכות לגאולה שתבוא לה מאיזה מקום. במהפכנות יש אמירה עמוקה – אנחנו הגואלים, אנחנו נשנה את העולם, אין למי לחכות.
הרב כמובן היה מודע למצב בדורו, ומכאן שההבנה הפשוטה שהכוונה בכנסת ישראל הינה לעם ישראל שאנחנו מכירים, לא כל כך נכונה, אלא היא כינוי ליישות ההיסטורית של עם ישראל בכל הדורות. ומכאן שגם מושגי ה"ידיעה" שעליהם מדבר הרב בהמשך אינם מושגים אינפורמטיביים פשוטים, אלא סוג של מעבר מן התת מודע, הספק, אל מודעות שעודנה פנימית.
התיאור המקובל למצבו של הדור הוא של חורבן, התפוררות ועזיבה, המון צער וכאב שבאים ממעשים בוטים וקשים. ואילו הרב נותן דיאגונזה אחרת לגמרי, מזו שהיתה מקובלת אז ובמידה רבה גם היום מתגלה בכנסת ישראל צבעה העצמי, הולכים הכחות ומתפתחים. זו אבחנה שלפיה כל העזיבה והמרידה הגלויות לעין, הן התפוררות של הגלות והגלותיות. הצבע העצמי שלנו אינו זה שהתרגלנו אליו, אלא זה המשתקף במקרא. שם מדובר בעם שיש לו ממלכה ותרבות, בעל עמדה רוחנית, מעורב באופן ממשי לא רק בויכוחים תיאולוגיים אלא גם בקביעת עמדה גאו-פוליטית והשפעה תרבותית על ידי ספרות ויצירה.
אי אפשר להכחיש שצורת האמונה ואורח החיים היהודי, עוצבו במידה רבה על ידי תנאי הגלות, גם אם לא בכל התחומים. כניעה, קבלת המצב כמות שהוא, מצב שבו אנחנו היהודים מיעוט קטן רדוף, צריכים להתגדר, להוציא את עצמנו משותפות בתהליך של שינוי העולם ותיקונו או איזו שותפות בהכרעות באשר לעולם. אנחנו מחוץ להיסטוריה. צבעה של היהדות בגולה אינו צבעה העצמי אלא צבע הגלות. היהודי הוא מין יצור רוחני, מושפל ומצד שני נצחי. משהו בלתי ניתן להבנה. צבע של משהו לא ברור, שאפשר להתפעל ממנו, לחרוד ממנו ולשנוא אותו. תרכובת מוזרה של לאומיות בלי מדינה, ודת שמרבה לעסוק בהווה הממשי. הגדרתו היסודית של המהר"ל ביחס לגלות היא מציאות שאינה טבעית, לו היתה טבעית לא היתה נקראת גלות (עי' נצח ישראל א). גלות זו חריגה, יציאה מן הטבע.
המשבר הכואב ומחריד עד מאד, הוא של תרבות שלמה של גלות שעוצבה במשך אלף שבע מאות עד אלפיים שנה. אמנם בתוך השריון הזה תמיד פעם הלב העצמי, אבל כעת בשינוי הנסיבות ההיסטוריות, בגילוי האפשרות והיכולת להיות עצמי בהתאם להלכי הרוח שסביב, מתבקע השריון ואובד הניסיון הקודם. בדרך כלל אנחנו פועלים על סמך ניסיון מצטבר מן העבר. אבל מגיע זמן שבו הניסיון הזה כבר לא מועיל, מפני שחל שינוי עקרוני במצב. מתגלה הצבע העצמי של שאיפת החופש ותכונת העזות, של ישראל שהם עזין שבאומות (ביצה כה, ב). בגלות אי אפשר היה להבין את זה. אמרו שהכוונה היא שהם לא נכנעים, שאי אפשר להשמיד אותם, לא משנה כמה מועכים אותם עד דק. אבל לפני אלפיים שנה היו אומרים שהם לוחמים עזים, מורדים, כאלה שיכולים להעסיק את האימפריה הרומית שנים רבות ולהשמיד רבע מכוחה. הם לא רק שורדים אלא יכולים להוציא מתוכם תרבות המשנה סדרי עולם.
הולכים הכחות ומתפתחים. ההתפתחות היא קודם כל פתיחה של כלוב, שריון, מסגרת שסגרה עד כדי כך שאטמה וחנקה. הנה היא נפתחה, בא הזמן לשלב הבא, שיהיה שונה מהקודם. זו שאלה טובה מה יהיה, אבל ברור שלא יהיה מה שהיה. זה יסוד ההתפתחות.
הולכת ושבה לה החכמה, גם קודם היתה חכמה, אבל הכוונה לחכמה המיוחדת. ישנה חכמת הישרדות והתגוננות בגלות, כאשר הדו-שיח העיקרי הוא עם המארחים, העמים והתרבויות והדתות שהמיעוט הקטן הזה נמצא בתוכם. צריך המון חכמה כדי לשרוד, לא להיטמע ולא להיעלם. אבל חכמה אחרת לגמרי היא כאשר האדם מפתח את עצמו. זאת החכמה שהולכת ושבה. במידת מה, הרב מכוון לתופעה שהתגבשה למונח – 'חכמת ישראל'. המחקר בספרות העצמית הישראלית – המדרש וההיסטוריה היהודית. היהודים העזו להפנות את המבט לעצמם. נכון שזה נעשה בדומה להלכי רוח אחרים, אבל עדיין היה פה חידוש בעצם ההשוואה. הגרמנים מפנים מבט לעצמם, אבל הם אומה אדירה, בעלי הבית. והנה גם היהודים עושים זאת.
הגבורה. ההישרדות היתה גבורה עילאית בפועל, אבל כעת היא מתחילה להילמד מיסודותיה. יש לנו כוחות, אנחנו יכולים לא רק לשרוד אלא גם לשנות את מצבנו, להופיע בזירה הבין-לאומית. קשה לתאר היום את המהפיכה, המפנה וממילא ההערצה שזכה לה ד"ר הרצל כאשר שם את עצמו באותה זירה עם מלכים ונשיאים. יהודי מעז לבוא בגאון, במקום להיות שתדלן שבא לשחד קצת. באותו הזמן בתודעה היהודית, ציירו את דמותו כדמות ענק (אף שהיה די נמוך). היתה לו הופעה, אמרו שדמותו כדמות אחד הנביאים הקדמונים. האיש בעל הפנים השמיות, זקן שחור ואף עם גבנון התייצב לפני שרים, אנשי ממשלה, האפיפיור, כשווה בין שווים.
היושר והטהרה הפנימית, אבל לא החיצונית, היא תבוא רק כשיתוקנו כל המעשים. האידיאליזם הוא הטהרה הפנימית. כשמעלים את האידיאל הגדול מעל לצורכי השרידות, זה כשלעצמו דבר נפלא.
היושר הוא יסוד הטהרה הפנימית, סוף סוף הזדקפות הקומה. לא עוד אומרים לגויים "ראו, אנחנו מועילים לכם, נישבע כל יום שאנחנו אזרחים מועילים. אל תעשו לנו צרות, או אפילו תעשו קצת, אבל לא יותר מדי". זה נגמר. אם נחזור להרצל – הוא מארגן כינוס יהודי בין-לאומי, שבו מודיעים קבל עם ועולם שאנחנו עם ורוצים ארץ. התגובה הרווחת היתה הסתייגות. "הרי נשבעתם אלף פעמים שאתם לא רוצים, אתם אזרחים נאמנים, מקסימום תלכו לבית הכנסת ותחזרו להיות אזרחים מועילים ומשלמי מיסים". אמנם האנטישמיים אמרו "תמיד חשדנו בכם שזה מה שאתם באמת רוצים". לא בכדי אחרי הקונגרס הציוני נכתבו 'הפרוטוקלים של זקני ציון'.
הולכת האומה ונבנית, לעומת המצב הגלוי שבו האומה הולכת ומתפוררת. המונח היווני לגולה עוד מימי בית שני הוא diaspora, שפירושו פזורה, תפוצה, התפוררות. כשמשהו לא מאוחד, אפשר להפיץ אותו לכל הצדדים. תולדות הגלות הן תולדות התפוררות האומה. יש איזו רוח פנימית, לא איבדנו את היסוד הלאומי, אבל האומה בפועל מתפוררת. כעת האומה הולכת ונבנית על ידי הקונגרס, שהוא ניסיון לאחד מחדש. האירגונים הפילנתרופיים כמו כי"ח והג'וינט עסקו בצדקה. זו פעילות יפה מאד, אבל היא רק מחזקת את יסוד הסולידריות, ואילו פה המגמה היא לבנות את האומה מחדש. לקבץ ולא לפזר, לאחד ולא לפורר.
מתתקנת, מתקנת בעיות קשות שיש בהתפוררות ובזרות, כשבאותו קונגרס נפגשים יהודים שבאופן טבעי לא היו נפגשים, כי הם באים מארצות ושפות שונות. נכון שבהתחלה בגלל ד"ר הרצל עצמו וסביבתו הקרובה ביותר, הרבה נאומים נישאו בגרמנית. רוב הצירים היו דוברי גרמנית גם אם לא היתה שפתם העיקרית. אבל זמן לא רב אחר כך דיברו עברית, שנחשבה לשפה נשכחת ומתה והנה היא מאחדת בין כולם. גם תחיית השפה עצמה היא חלק מתחיית האומה. תיקון פגמי האומה היא התקנתה והכנתה לגאולתה, על ידי הכנת מושגים ומוסדות. כבר בחוברת שקדמה לקונגרס, הרצל כותב שצריך לייסד בנק, לשכות ומוסדות שיעסקו בעניין הלאומי, גם הפוליטי וגם המעשי של העלאת יהודים, ישובם והשכלתם. לא מדובר בעניינה של קהילה מסוימת אלא בבניין האומה. זה עניין מהפכני אפילו במילים, על אחת כמה וכמה שאחרי הקונגרס התחילו להתייסד המוסדות האלה. האומה נבנית בפועל במוסדות לאומיים.
גאולתה היא גאולת עולמים, הכרעתו של הרב היא שזו גאולה ממש. הוא כותב את הדברים כעשר שנים אחרי קונגרס אוגנדה. אילו היתה מתקבלת על הכל הצעת אוגנדה באופן עקרוני (מבחינה מעשית בכל מקרה לא היה להצעה זו סיכוי), פירושו של דבר היה שהעם יהודי הולך לבנות לעצמו גאולה זמנית. מסדר לעצמו גולה בעלת אפיונים לאומיים, סוג של אוטונומיה או ממלכת חסות, במקום שברור שהוא לא גאולת עולמים, זה לא סוף הדרך. והנה באופן מוזר, למרות ההצבעה בקונגרס, מטעמים שאפשר להצדיק או לדחות, התנועה הציונית בכללותה הכריעה בעד גאולת עולמים ולא בעד גאולה זמנית. בסופו של דבר, בוודאי עם מותו של הרצל, שאלת אוגנדה נמוגה. היא נמוגה מפני שהיתה מסורה לועדות ודברים כאלה תמיד נמוגים, על אחת כמה וכמה כשמדובר בועדות בריטיות שאלופות בלמוסס כל דבר. ההכרעה העיקרית היתה בעד גאולת עולמים. הרב מצרף פה את הכרעתו שזו גאולת אמת. הכרעה זו הסתמכה על ההכרעה המצפונית הנפשית, שאולי נראתה באותה שעה לא פרקטית (למרות שבפועל היתה ריאלית הרבה יותר), שאנחנו רוצים גאולת עולמים ולא גאולה זמנית, לא "מקלט לילה", כפי שהגדיר זאת מקס נורדאו שצידד אז בתוכנית אוגנדה.
פורחת היא ביפעת תפארתה. תפארת היא הארת התורה שבכתב. הדגם שעמד לנגד עיני הלאומיים, בעיקר ציוני ציון שהכריעו בעד גאולת עולמים ולא גאולה זמנית, הוא התורה שבכתב דווקא ולא התורה שבעל-פה. הוד הקדומים כאשר ישראל כעם ישב בארצו, בנוחות, כשיש לו צבא ועמדה. תורה שבכתב נקראת תפארת, ותורה שבעל-פה מלכות. מה שמאיר עכשיו הוא יפעת התפארת, הכלליות של אופי האומה, ולא הפרשנות המצוינת, המעמיקה והדייקנית שיש בתורה שבעל-פה בחיבורה אל התורה שבכתב. ברור שהתורה שבכתב כפי שהיא, לא יכולה להיות אורח חיים ואבן העזר. היא צריכה פרשנות והתאמה, תיווך של חכמים. אבל כאשר התפיסה הגלותית – שבמידה רבה מזוהה עם התורה שבעל-פה כשהיא בפני עצמה, ועם הספרות הרבנית – מתבקעת, נותרת העצמיות שהיא התורה שבכתב והמקרא בכללותו.
מתוך המון גלי הצרות העוברים עליה, מכל הגוים, מכל הנפוצות, היא מכניסה הון רב דעה ומעוף הבטה למרחקים. ומוסיפה את הצדדים הטהורים שמבחוץ על רכושה העצמי. אפשר לקבול על כך שהרצל וז'בוטינסקי הסתכלו על גיבורים לאומיים גויים, כמו גריבלדי שלחם למען לאומיותה של איטליה, אבל כבר אמרו חז"ל שיש ללמוד מן המתוקנים שבאומות ומן המתוקנים שבמעשיהם (סנהדרין לט,ב). לא לחינם למדנו את שפתן של האומות האחרות הבונות את עצמן וסיגלנו את הכרת נבכי נפשן. אדרבא, הפלא הוא שזה נעשה מתוך המון גלי הצרות. היהודים סובלים את הרדיפות והפוגרומים של העמים האחרים, אבל יודעים באותו זמן גם ללמוד מהם. הקִרבה הרבה כאן היא לא לרעה אלא גם לטובה. בתוך התבקעות הקליפה, השריון, אפילו בתוך ההתבוללות, המרת הדת וההגירה המסיבית לאמריקה, מתגבש הזרם שהרב מזהה כזרם הפוטנציאלי שבונה את העתיד – הזרם הלאומי. הוא אפשרי רק מתוך ההתבקעות הכוללת הזאת, המשבר הכולל. הזרם הלאומי כולל בתוכו את חלקי המשבר, אבל רוצה לפתור את המשבר על ידי הלאומיות היהודית.
קנאת עם מתגברת, בעמדה קצת חצופה כלפי אחרים. לא צריך את הטובות שלכם, אנחנו קודם כל דואגים לעם שלנו. זה שינוי עצום מן העמדה היהודית הרגילה, האפולוגטית, המתגוננת והמרגיעה את הגויים בכך שקודם כל אנחנו דואגים לכם – שלומכם ושלום מדינתכם בראש מעיינינו, אנחנו כבר נסתדר. כאן זו חוצפה מהפכנית שבאה מתוך קנאת עם, רגש טבעי והיושר, האידיאליזם, המתגבשים לאמירה של "אני רוצה את המקום שלי". הכרת עצמותה מתגדלת. מתחיל חיפוש אחר זהות, מהו העם, למה אנחנו מקנאים. זה מעורר המון ויכוחים, דיונים ומשברים, אבל זה מה שמעסיק אותנו. כך היה בתקופת ההשכלה שקדמה לתנועה הלאומית, והמשיך בתקופה הלאומית. הויכוחים על התרבות והשפה, כולם עניין הכרת העצמיות, שהופך למרכזי יותר ויותר.
היא יודעת כבר, יש דברים שעוברים למודע של כנסת ישראל, וחלקם אף עובר את סף המודע ומתחיל להיות גלוי. שיש לה ארץ, המבטים מופנים לשם. לא רק המבטים – הכספים והמאמץ ההתיישבותי והפוליטי. הגולה מתלקחת בויכוחים – אפשר או אי אפשר, כדאי או לא כדאי?. האם זו ארץ מתה, מדבר וביצות, או ארץ חיים? שיש לה שפה, השפה מתה, אבל יש לה פוטנציאל להיות חיה, להיות שפת הדיבור. האם חוץ משפת המשנה, היא יכולה להיות גם שפת הפיזיקה? כאשר נוסד הטכניון בחיפה, אמרו שהלימודים יהיו בשפה הגרמנית, שכן המייסדים היו מתנועת 'עזרא' הגרמנית (שממנה נוסדה לימים תנועת הנוער). בסוף לימדו בעברית, שברו את השיניים, והמציאו מילים עבריות. ספרות, יש ספרות עברית, נכתבים רומנים. צריך לשבור את השיניים כדי לקרוא הרומנים של מאפו. אז היה בזה תענוג אינטלקטואלי, היום זה עניין רק למחקר של שפה פסאודו-מקראית. השתמשו, כמו בתנ"ך בפעלים 'וירא', 'וילך' וכדומה. מילא לכתוב כך על דברים גדולים, אבל על מה שאמר האדון למשרת… וכן בתחום השירה – מי שקורא היום שירים של המשורר י"ל גורדון ואחרים מרגיש בכך, אבל אחר כך זה מבשיל להיות גם ביאליק ואחרים. כל אלה מבשילים להיות שפה עברית חדשה.
שיש לה צבא – התחילה להכיר במלחמת עולם זו. הכוונה לגדודים העבריים. יהודים גוייסו לצבאות אחרים כבר כמאה שנה, אבל פה נוצר תקדים מופלא – גדוד עברי עם סמלים יהודיים ועם מטרה של שחרור ארץ ישראל. אמנם היה זה במסגרת הצבא הבריטי, אבל הצבא היה עברי בגלוי. אלה הדברים שעברו את סף המודע, עובדות היסטוריות, פוליטיות וכלכליות. ועל כולם יודעת היא, שיש לה אור חיים מיוחדים, משלה. זה המכלול של כל מה שקשור בעם ישראל, בכלל זה אפילו דעת 'אחד העם' על התרבות היהודית המיוחדת. היה ויכוח פנימי עמוק, האם היהדות היא רק דת, והיהודים נסמכים על תרבויות העמים האחרים ולכן כל כך פעילים בתרבויות הללו, או שזו תרבות כוללת, תפישת עולם עם ערכים משלה. כל האוצר הדתי מתרחב להיות גם אוצר התרבות, ועל בסיסו יש צמיחה חדשה, בעלת אפיונים תרבותיים, רוחניים, ספרותיים והגותיים.
שהם מעטרים אותה ומעטרים את העולם כולו על ידה, ההבנה מה התרומה העצמית הייחודית של היהדות כתרבות, מערכת ערכים ומושגים לתרבות העולמית, בוודאי לתרבות המובילה האירופאית. ההשפעה הגדולה ביותר היתה לא במצב הגלות, אלא דווקא כשהעם ישב בארצו. אז השפיעו הרעיונות הגדולים, כולל הרעיון המשיחי של הגאולה. אמנם איננו מרוצים מהביטוי שלו בנצרות, אבל השפעתו לא ניתנת לערעור.
ועל ידי כל זה יחד יודעת היא את חסנה כי עז לה באלוהי אמת. לאלוהי אמת יש נביא אמת. זהו קיום הנבואות של "נביאי האמת והצדק" (ברכות ההפטרה). אמנם, ידיעה זו עדיין לא עברה את סף המודעות המוחלטת. במשך עשרות דורות כמעט אי אפשר היה להאמין שהנבואות הקדומות על קיבוץ גלויות, חזרה לארץ ישראל ותחייה לאומית, יכולות להיות דבר של ממש. עז לה מצד התגשמות הנבואות וממילא מצד הערכים, העקרונות והייעוד של האומה היהודית בתוך מכלול האומות. ידיעה זו עדיין לא התגבשה לכלל תבנית רוחנית תרבותית מעשית גמורה, אבל יש פה ידיעה במובן של העלאה מן התהומות, בעבר האמינו שאי פעם זה יקרה אולי איכשהו, והנה זה הולך ומתרקם. זהו היסוד החי, המפרה, לבניין התרבות היהודית השלמה, הכוללת, שתהיה לה לא רק טהרה פנימית אלא גם טהרה חיצונית של המעשים השונים.
סיום הפסקה, הוא בעצם הנחת התשתית לצעד הבא בהתפתחות שהרב מתאר כעובדה. ממילא זה היסוד לדרישתו, המופיעה באיגרות שהוא כותב לתלמידי חכמים ותופשי התורה, לתחיית הקודש. הוא רואה במציאות הזאת הזדמנות נפלאה להעלות את השאיפות ולעבור את סף התודעה, להפוך את התחייה הלאומית לעמדת יסוד של תחיית הרוח והאמונה. הבעיה היא ש"בעל הנס אינו מכיר בניסו" (נדה לא, א), מפני שזה תהליך הדרגתי. אדם חי במקום מסוים, אחר כך נוצרה הזדמנות אז הלכו למשרד, חתמו ואספו מזוודות. כשהסיפור מורכב מהמון פרטים שונים, כמעט אף אחד לא ייתן לו את הכותרת 'התגשמות חזון הנביאים'. היום אפילו לא יקראו לזה עלייה אלא הגירה. אבל האמת היא שמאחורי המעשים הקטנים והפרוזאיים, שאפשר לפרוט לסדרת מסמכים, אישורים, כרטיסים, קבלות משא ומטען, באמת עומד חזון הנביאים. צריך רק להביא את זה למודעות. כנסת ישראל כיישות היסטורית רוחנית יודעת את זה. החזון הזה השתמר בה, שימר אותה והחיה אותה, והנה הוא מתגשם. אבל המעבר מכנסת ישראל במובן הזה, אל הציבור היהודי כעם ואל מעשיו בפועל, אינו פשוט. התהליך הזה מתרחש תוך כדי משבר, התבקעות וויכוחים. אילו את התהליך הזה היו מובילים רבנים ומנהיגים רוחניים יהודיים, ההכרה הזאת היתה צומחת באופן אורגני והרבים היו מסתמכים עליה. אבל לא כך קרה. אף על פי כן, העובדה שלא כך קרה איננה אומרת שזה לא נכון ולא זה התהליך שמתרחש כאן. על בסיס זה צריך לבנות את השלב הבא של התרבות היהודית.
