ו. כל העמים מתפתחים, ויוצאים אל הפועל על ידי תנועותיהם הטבעיות. המלחמות מעמיקות את הערך המיוחד של כל עם, עד שמתבלטת צורתו ויוצאת אל הפועל בהגמרה בכל פרטי עמקיה. ישראל הוא האספקלריא הכללית של כל העולם, וכל זמן שיש עם בעולם, שלא יצא אל הפועל הגמור בכל תכסיסיו, יש כהות לעומת זה באור הספוג של כנסת ישראל. על כן בכל זמן שמלכיות מתגרות זו בזו יוצאים אל הפועל ציורים מיוחדים להשלמתם של העמים, וממילא יולד כח השלמה בכנסת ישראל והיא מצפה לרגלו של משיח שיבא ויופיע במהרה בימינו.
הרב פותח בכלל: כל העמים מתפתחים, ויוצאים אל הפועל על ידי תנועותיהם הטבעיות. התפתחותם של העמים, כמו כל התפתחות של כל אורגניזם, היא תנועה מן הכוח אל הפועל. כל מה שקיים בכוח, צריך להופיע ולהתממש. זוהי, בעצם, ההתפתחות. אחד הגורמים שמשתתפים בתהליך ההתפתחות והיציאה מן הכוח אל הפועל של העמים, הוא המלחמה. המלחמות מעמיקות את הערך המיוחד של כל עם, עד שמתבלטת צורתו ויוצאת אל הפועל בהגמרה בכל פרטי עמקיה. במלחמה מתחדדים ההבדלים בין העמים, מתחדד השוני שמבליט את הייחודיות של כל עם. הבלטת השוני הכרחית למלחמה, שהרי אם אנשים מרגישים קרובים ודומים זה לזה, אין להם סיבה להילחם. אפשר לומר שמלחמה מבליטה בצורה מוגזמת, את השוני והייחודיות, לכן היא מכשיר שגורם לתנועת התפתחות העמים. מבחינה מסוימת, כל עם תמיד נמצא במצב של התלבטות לגבי זהותו. הוא יכול להיבלע בתוך מערכת גדולה יותר, לאבד את הזהות כי היא לא מספיק חזקה ובעלת ערך. אפשר להתייחס למה שהיה עד עכשיו, כמו שלב ביניים בתהליך גדול יותר. אבל אפשר גם להיפך, להעצים את הזהות הזאת, כי יש בה משהו שכדאי וראוי שיהיה מיוצג בזירה העולמית. אז נוצרת תנועת התחרות עם האחר, מלחמה על תפיסת מקום בעולם.
אפשר לקחת כדוגמא את האומה הגרמנית, שהתאחדה באופן פוליטי לכלל אימפריה גרמנית, בשנים 1866–1870, לאחר שניצחה את אוסטריה מצד אחד ואת צרפת מצד שני. אומה זו התאחדה בתוכה, בסיסמה מאד מלחמתית: הם רוצים "מקום תחת השמש". אמנם הם כבר יושבים באיזה מקום, אבל אומות אחרות – בריטים, צרפתים ורוסים, תפסו שטחים אחרים, בהודו-סין, אוסטרליה, אפריקה, ואמריקה. מה איתנו, שואלים הגרמנים. אנחנו לא נוכחים בכל אלה, והרי אנחנו אומה לא פחות גדולה וחזקה מהם. אולי יותר מזה, אנחנו יותר חזקים, לכן אנחנו רוצים "מקום תחת השמש". בסופו של דבר, השאיפה הזאת הביאה למלחמת העולם הראשונה. זה סוג של התנסות, האמנם אנחנו כאלה, האמנם אנחנו עם ששווה שיקבל את מקומו. אולי אנחנו בכלל צריכים להנהיג, לכלול את האחרים בתוכנו, להכתיב את סדר היום התרבותי, הערכי, הלשוני ובודאי הפוליטי, של העולם או לפחות של האזור שלנו. הנטיה להוציא מן הכוח אל הפועל את כל הכישורים על ידי שליטה, זה מה שמביא למלחמה, והיא בעצמה סוג של תחרות המבררת מה אתה שווה. האמנם אתה כל כך ייחודי, חזק וראוי – או לא.
המלחמות מעמיקות את הערך המיוחד של כל עם, עד שמתבלטת צורתו ויוצאת אל הפועל בהגמרה בכל פרטי עמקיה. זה נכון גם ביחס למטרות המלחמה, איך מתייחסים בתוך המלחמה לאנשים ולרכוש. יש מלחמות שניתן להן צביון של שחרור והטבה, מצד אומות נושאות תרבות לאומות פרימטיביות. יכול להיות שעד היום הבריטים חושבים שההודים צריכים להודות להם על כך שהביאו לשם את התרבות. למעשה, הם הביאו אותה גם לאפריקה, לאבוריג'ינים האוסטרליים ולאינדיאנים באמריקה. גם הגרמנים חשבו שהם נלחמים למען הבאת התרבות הגרמנית הנעלה לכל מקום. גם הצרפתים חשבו כך, גם היום הם חושבים כך, רק שהיום לא כל כך, אבל הם ללא ספק חושבים עד היום שתרבותם היא הטובה ביותר. הסינים חשבו כך תמיד, וחושבים כך עד היום, וכך גם היפנים. אלה אומות שניתנה להן הרבה פעמים הזדמנות לצאת מגבולם ולכבוש. הם חשבו שהם מביאים טובה גדולה לנכבשים. נכון, מעמדם של העמים הכבושים לא יהיה כל כך טוב, אבל הם ילמדו מאיתנו, גם אם בינתיים הם יהיו בדרג משרתים ועבדים. ואפילו לא רק בינתיים אלא תמיד יהיו משרתים, הרי יותר טוב להיות משרת בארמון, מאשר אדם חופשי בבקתה. זה ברור, לפחות לאדם שגר בארמון.
יש מלחמות אחרות – מלחמות ברברים, למטרת שוד מוצהרת. ג'ינג'ס חאן לא חשב שהוא מביא תרבות יותר נעלה. הוא אמר בפירוש שהוא רוצה לקחת את האדמות, הכסף והיבולים. אולי מכיוון שזאת היתה הגדרת המטרה, המונוגולים לא הביאו עד היום בשורה תרבותית משמעותית. הניצחון שלהם היה תלוי בכמה אנשים שהטילו את חיתתם ואימתם, אבל אחר כך הם חזרו הביתה לערבות מונוגוליה, וזו לא תרבות מפותחת באופן מיוחד. לא בכדי היוונים כינו את ההונים והגותיים – ברברים. אצלם המלחמה היתה מסיבה מאד פשוטה – לנו אין, להם יש, אנחנו יותר חזקים – ניקח את זה. לא צבעו את זה בצבעים זוהרים.
סוג אחר של מלחמות, הוא מלחמות דת, שמטרתן להשליט דת מסוימת על אנשים אחרים. כך היתה המלחמה של הערבים המוסלמים, ואחר כך של התורכים המוסלמים. יש כמובן הרבה דברים נוספים, אבל זה הצביון, זו האידיאה שמובילה את המלחמה. כך אצל הנוצרים במסעות הצלב. לא רק כיבושי המקומות הקדושים בארץ ישראל, אלא גם המסע למזרח אירופה נקרא מסע צלב, כי מטרתו היתה לגאול את הסלאביים עובדי האלילים. גאלו אותם מהקרקע, מהרכוש ולפעמים גם מהחיים, אבל המטרה היתה לגאול את נשמותיהם.
אלה האידיאולוגיות השונות, רציניות יותר ופחות, העומדות בבסיס הפעולה החריגה של האלימות המלחמתית, המסוכנת כמובן גם למי שפותח בה, ולכן דורשת הצדקה גם כלפי פנים. אידיאולוגיות אלה, פועלות פעולה פנימית על הרוח של העם הנלחם. תוך כדי המלחמה, מטרותיה, דרכי הלחימה, היחס לאויב, מתברר מה האופי של אותה אומה ותרבות. מה המוסר שלה, מה הרצונות שלה, מה היא מציגה. מתבלט האופי העצמי ויוצא לידי ממשות, מן הכוח אל הפועל. ישנם דברים עמוקים, שבסדר החיים הרגיל, הלא מלחמתי, כבושים תחת סדר חברתי והצורך להתקיים כחברה. המלחמה משחררת הרבה חרצובות, ואז אפשר לראות מי כאן באמת. פתאום מתברר שמי שחשבנו אותם לאנשי תרבות הם ברברים איומים, ולעומת זאת לפעמים אנשים יותר פשוטים, הם בעלי תכונות יותר עדינות. למרות שהמלחמה תמיד זוועתית, גם זה חשוב. האם מעשי הזוועה שבמלחמה הם חריג או שיטה, זו שאלה גדולה.
הרב עובר מן הכלל הזה הנכון לכל העמים, להשלכה שיש למציאות הזאת על ישראל. ישראל הוא האספקלריא הכללית של כל העולם. גם ריה"ל כתב שישראל בעמים כמו לב באיברים (כוזרי ב, לו). זה עיקרון שהוא לא חידוש. יש גם דברי חז"ל מסוימים שיכולים להביא אותנו להבנה כזאת. וכל זמן שיש עם בעולם, שלא יצא אל הפועל הגמור בכל תכסיסיו, יש כהות לעומת זה באור הספוג של כנסת ישראל. כשיש מקום אפל, מאופל, הוא נראה ככזה גם באספקלריא, המראה שמשקפת אותו. לא ברור מה יש שם, ממילא לא ברור איך להתייחס לזה ואיך לשבץ את זה. מה המקום של התכונות האלה במערכת כולה. ישראל אחראים מצד הקודש, לתת ערך לכל כוח ותכונה. אם התכונות לא יצאו אל הפועל ממש, אז באספקלריא זה עדיין מטושטש וממילא נחסר. יש כמובן אור עצמי בכנסת ישראל, ויש גם אור חוזר, שבא מאחרים, ובאור הזה, באחריות של ישראל כלפי האנושות והעולם, יש עדיין כהות. גם אנחנו עם, אנחנו לא רק מראה. אבל זה עם מיוחד שאחראי לא רק על קיום עצמו וסדרי חייו, אלא על החזון של האנושות. ובזה – באור הספוג – יש כהות שכמובן משפיעה על האור העצמי. אי אפשר לגמרי לנתק בין השניים, כי העצמיות שלנו לא תוכל לצאת לגמרי אל הפועל כל עוד אין לנו מספיק הבנה, ידע והתרשמות מן המציאות.
על כן בכל זמן שמלכיות מתגרות זו בזו יוצאים אל הפועל ציורים מיוחדים להשלמתם של העמים, וממילא יולד כח השלמה בכנסת ישראל והיא מצפה לרגלו של משיח שיבא ויופיע במהרה בימינו. "אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח" (ב"ר מב, ד). חז"ל קושרים את ביאת המשיח עם התגרות מלכויות זו בזו. בכל מלחמה בין מלכויות מתברר ונודע משהו שקודם לא היה ידוע. וממילא רגלו של משיח, הכוח שבא לתקן ולהשלים את המערכת בכללותה מתקרב. כל עם משלים את עצמו במלחמה, כשהוא מוציא את עצמו מן הכוח אל הפועל, ונעשה יותר שלם במסגרת האפשרויות שלו. אבל זה גם משלים את כנסת ישראל, כי הדבר שהיה כהה ולא ברור, מתברר יותר טוב. אנחנו יודעים מהם התכונות הטובות, המועילות, הרעות והקשות, איפה צריך להשלים את זה על ידי תכונות אחרות. אם לפני מלחמת העולם השנייה, אפשר היה לחשוב שהתרבות הגרמנית יפה מאד, לא רק שיש בה סדר, דיוק וחריצות, אלא גם יופי, נימוס ועדינות, הנה רואים שלא. היא צריכה להיות מרוסנת. הבנו שיש בה סדר, דיוק וחריצות, הם התגלו באופן הנורא ביותר שאפשר. אבל היא צריכה להיות מאוזנת על ידי תכונות שאין בה, שצריכות לבוא על ידי השפעה של אחרים: ערכים נכונים, מטרות יותר מוסריות ויותר גדולות. אחרת, התכונות הטובות, תהיינה גרועות פי כמה וכמה. דוגמא אחרת היא כוח הסיבולת של האומה הרוסית. לא היה בה סדר, לא דיוק וגם לא כל כך חריצות. אבל התגלה בה כוח סיבולת בלתי רגיל, שהפליא את כולם – את הגרמנים שהיו האויבים הישירים, אבל גם את האנגלים והאמריקאים, וייתכן שאפילו את הרוסים עצמם. הם ספגו אבידות נוראות, אבל משהו בנפש נתן להם כוח להמשיך. אותו כוח סיבולת, איפשר להם לשאת את עול המשטר הסטאליניסטי-הקומוניסטי במשך כמה דורות, ובכל זאת להמשיך לתפקד, עם כל הבעייתיות, השכרות והגניבות. זו תכונה מעניינת, חשובה. היא גם כן יכולה להידרש לשבח או לגנאי, אבל צריך להשלים אותה. הרוסים היו מודעים לכך, כבר מהמאה התשע-עשרה יש ספרות רוסית המכירה בתכונות הללו ובכך שצריך להשלים אותן על ידי אחרים.
הצפייה לרגלי משיח, היא צפייה לתיקון העולם. תיקון העולם יוכל להיות רק אחרי שאנחנו מבינים היטב מה כוחו, אופיו ותכונותיו של כל עם ועם. מה כושר עמידותו, האם הוא יציב כעם, או שהוא מתפרק ואיננו. כל הזמן יש מלחמות, גדולות וקטנות, גם אם אנחנו פחות מודעים לכך. כשמאות אלפים נרצחים באפריקה זו מלחמה גדולה, אבל היא עדיין רחוקה מאיתנו, כאילו זה לא קיים. זה בין שבטים, לא תמיד בין מדינות אלא בין עמים, וזה הדבר שחשוב להבין. מסיבות שונות, מדינה כמסגרת פוליטית לא תמיד תואמת את היחידה האתנית, ההיסטורית, של עם. למשל, יש מדינת בלגיה, אבל אין עם בלגי. יש חלק צרפתי וחלק פלמי-הולנדי, ובאמת הם רוצים להיפרד. ברור שהקיום המדיני המשותף יוצר משהו, אבל לא תמיד זה מספיק. הרבה פעמים המלחמות נערכות בין עמים, וכך נוצרות מלכויות חדשות, או שלא נוצרות, בסופו של דבר עמים שונים נטמעים זה בזה ונוצרת יחידה חדשה ושונה. התהליך לא נגמר, אבל הציפייה לרגלי משיח מתחזקת. אפשר היה לומר שאחרי מלחמת העולם הראשונה (או לקראת סיומה, הדברים אולי נכתבו באמצע), הרב ראה שהחלק המוביל את העולם, החלק האירופאי, באמת מחדד את תכונות האופי שלו על ידי המלחמה. הצרכים, האידיאולוגיות, מאפייני התרבות של כל העמים הגדולים והמובילים מתבררים, וממילא לכנסת ישראל יש יותר במה להיאחז בצפייה לרגלי משיח. הניסיון שאחרי מלחמת העולם הראשונה, ואחר כך גם אחרי מלחמת העולם השנייה, של סדר עולמי חדש על בסיס ערכי, הוא ניסיון חשוב, והוא קצת משקף את הציפייה המשיחית. ניסיון זה לא הצליח אז, ולא כל כך מצליח היום, אבל עצם הניסיון חשוב. הוא לא מצליח כי הוא עדיין לא מספיק קשור לאידיאה הבסיסית של חזון ישראלי לתיקון עולם, אלא רק באופן חלקי. פסוק או שניים מחזון ישעיהו חקוקים על בניין האו"ם בניו יורק, ועדיין בינתיים זאב גר עם כבש – רק בתנור. ובכל זאת, רואים כיצד העיקרון האידיאי שמשיח פירושו תיקון עולם, הולך ומתגלה. בניסוח מסוים הרמב"ם (הל' מלכים ומלחמות יא, ד) מתאר שהמשיח יתקן את העולם, ישליט את מרות חוקי התורה והמוסר. זה לא סתם עניין מכני. לכל עם יש תכונות שונות, וצריך להבין איך לכל עם יהיה מקום בתוך המערכת הזאת. זה יקרה כאשר נכיר ונבין את התכונות השונות של העמים השונים. לצערנו, בתהליך ההתפתחות והיציאה מן הכוח אל הפועל, המלחמה היא אחד הגורמים החזקים ביותר המחדדים את התכונות העצמיות של כל עם ועם.
