אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם:
ופירוש מאמר הזה, שודאי עיקר העבודה שיעבוד השם יתברך מאהבה, ואם יעשה בשביל שכר, דבר זה אינו עיקר העבודה. אמנם מכל מקום אף אם עובד בשביל השכר שיגיע לו, הוא צדיק גמור, רק באומות העולם אינו צדיק, כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (י:). והטעם, כי כאשר עושה רצון השם יתברך הוא צדיק, והשם יתברך רוצה שיהיה הטוב לישראל. והרי זה שאומר 'הרי סלע זה לצדקה על מנת שיחיה בני', או 'שאהיה בן עולם הבא', הוא גם כן רצון השם יתברך, ולפיכך הוא צדיק גמור. אבל באומות עולם אין לומר כך, ואם היה אפשר לעולם בלא אומות עולם, היה דבר זה נחשב מעלה לעולם, רק שאי אפשר לעולם בלא אומות העולם, כמו שהארכנו במקום אחר. לפיכך באומות עולם, שאין רצונו יתברך בהם, לכך אינו צדיק. שהרי דניאל נענש שנתן עצה לכורש על הצדקה, כאשר הצדקה היה לתת שלוה למלכותו. אבל בישראל הוא צדיק גמור, כי הטוב לישראל היא רצונו יתברך. ואם כן בזה שאמר סלע זו על מנת שיהיה בן עולם הבא, זהו רצון השם יתברך. ואין פירוש 'צדיק גמור' צדיק גדול, אבל פירושו צדיק בלי חסרון ובלי תוספת חסידות. אבל מדה העליונה, שיהיה נקרא עובד מאהבה לגמרי, אין לו, אם משמש על מנת לקבל פרס. ובפירוש אמרו כך בפרק קמא דע"ז (יט.), "במצותיו חפץ מאוד" (תהלים קיב, א), אמר רבי אליעזר במצותיו חפץ, ולא בשכר מצותיו. כדתנן, הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. הרי לך מבואר כי עיקר המצוה שיחפוץ במצותיו. ועל זה אמר דוד (תהלים קיב, א) "אשרי האיש", כלומר שהוא האיש המאושר על כל כאשר במצותיו חפץ מאד, ולא בשכר מצותיו. אלא דמכל מקום צדיק הוא, אף אם עובד שיהיה בן עולם הבא. והתורה דברה מזה הצדיק, ולכך אמר (דברים ה, טז) "למען ייטב לך".
ואפשר לפרש, שאין הכתוב מדבר שיעשה תכלית כונתו אל הטוב, דהיינו השכר, אבל הכתוב אמר שכך יהיה נמשך מהשם יתברך הטוב, אבל שיעבוד בשביל זה להקב"ה - זה אינו, אבל עיקר העבודה שיהיה עובד השם יתברך בשביל אהבה, ולא ישים תכליתו כלל אל השכר המגיע, רק שהשכר נמשך מן השם יתברך מעצמו. ואין פירוש "למען ייטב לך" שיעשה המצוה בשביל זה, שכן כתיב גם כן (דברים כט, יח) "למען ספות הרוה וגו'", וכמו שפירש הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה (שם), רק שהכתוב רוצה לומר כי דבר זה נמשך ממנו. וכן "למען ייטב לך". ואין הפירוש שיעבוד את השם יתברך בשביל הטוב, רק שהטוב נמשך מזה. ופירוש ברור הוא, שאין ראוי שיהיה עיקר העבודה בשביל זה. ומה שלא אמר 'תהיו עובדים מאהבה', כי לא היה משמע שיהיה אוהב השם יתברך מצד עצמו, ולא בשביל טוב שעשה לו או שיעשה לו, רק היה משמע שכל מי שעשה השם יתברך טוב אליו, יש לו לאהוב אותו ויעבוד אליו, כי גם זה אהבה היא, שהרי אוהב אותו יתברך בשביל הטוב שעשה לו. ולפיכך אמר שיהיו משמשים שלא לקבל פרס, שאין עיקר העבודה כך. אף כי בוודאי וברור שהוא צדיק גמור כאשר עובד השם יתברך, הן בשביל הטוב שעשה, או בשביל הטוב שיעשה, אבל עיקר העבודה שיאהב את השם יתברך, ויחפוץ לעשות מצותיו, ובזה יש לו דביקות בו יתברך מצד עצמו. ויש אשר האריכו דברים בפירוש זה, ונטו מדברי חכמים, מדרך האמת, כי הדברים האלו ברורים. ואיך לא יהיה הדבר הזה פשוט, שעיקר האהבה כאשר אוהב את השם יתברך מצד עצמו, כאשר יכיר גדולתו ורוממותו, והוא אמת, ודבריו ומצותיו אמת, ולכך הוא אוהב לעשות מצותיו. וזהו בודאי יותר ממי שהוא עובד השם יתברך בשביל הטובה שעשה לו, או שיעשה לו. ולפיכך אותן הדברים הם יוצאים מדעת חכמים ז"ל.
ומה שאמר 'אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא לקבל פרס', ולא ימצא עבדים המשמשים על מנת שלא לקבל פרס, ולא הוי ליה לומר רק 'אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס', מפני שיהיה* משמע מזה שאסור לגמרי, ואם עשה זה הרי הוא רשע, שכך משמע לשון 'אל תהיו כעבדים וכו''. ולכך אמר 'אל תהיו וכו'', ורוצה לומר לא שזה רע, דודאי אפילו אם עובד את השם יתברך לקבל פרס גם כן הוא צדיק גמור*, אלא שיש לו לעבוד השם יתברך ביותר טוב, שלא על מנת לקבל פרס, ולכך אמר 'אלא הוו וכו''. והחכם הזה לא בא ללמד רק עיקר העבודה שתהיה על מנת שלא לקבל פרס, ולכך הוצרך לומר 'תהיו כעבדים וכו'', ולא היה די במה שאמר 'אל תהיו כעבדים', וכמו שאמרנו. ומה שלא אמר 'הוו משמשים את הרב שלא לקבל פרס', שודאי לא נמצא עבדים המשמשים את הרב שלא לקבל פרס שילמוד מזה עבודת המקום. ולפיכך אמר 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב לקבל פרס', שלא נחשב זה עבודה גמורה, כי העבד המשמש את הרב לקבל פרס אין אוהב את הרב, על כן אתם אל תהיו ככה, שאם כן לא יהיה לכם אהבה אל השם יתברך, רק 'תהיו כעבדים וכו'', אף על גב כי לא נמצא הרבה דבר זה. עם* כל זה, אתם תעשו כך, להיותכם עובדים השם יתברך [שלא] על מנת לקבל פרס. מכל מקום כיון שאין רגיל העבדים המשמשים שלא על מנת לקבל פרס, לא שייך לומר דבר זה בלבד 'תהיו כעבדים המשמשים שלא על מנת לקבל פרס'.
והוסיף לומר 'ויהי מורא שמים עליכם'. אחר שהזהיר אותם על האהבה, הזהיר אותם על היראה גם כן. וזה כי מדרך מי שאוהב את אחד לבו קשורה בו, ודבר זה מבטל היראה. משל זה, שאם אחד מזכיר שמו של הקב"ה, מי שאוהב השם יתברך, כאשר ישמע אדם דבר שנאהב לו, אין ספק שהוא שמח. ודבר זה מבטל היראה, כי יש לאדם שיהיה ירא ויבהל כאשר ישמע הוצאת השם, מפני היראה. ולפיכך אמר, אף שהזהרתי אתכם על אהבה, לא יהיה השם יתברך נחשב כמו אוהבך אשר אתה רגיל עמו, אבל יהיה נחשב לו כי השם יתברך בשמים ואתה על הארץ, וכך יהיה נחשב לך הקב"ה בשמים, ואתה על הארץ, ובזה יהיה מורא שמים עליך, ולא תהיה האהבה מבטלת היראה. ולכך אמר 'ויהי מורא שמים עליכם', ולא אמר 'ויהי מורא המקום עליכם'. ובכל מקום אצל המורא נאמר 'יראת שמים', ולא נאמר 'אהבת שמים', כי היראה צריך שיהיה נחשב אליו הקב"ה נבדל ממנו לגמרי, והוא יתברך יושב בשמים, והאדם על הארץ*. אבל האהבה נחשב* שהוא דבק בו יתברך, כדכתיב (דברים ל, כ) "לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו". והתבארו דברי אנטיגנוס מבלי יציאה מן הדרך הנכון כלל.
וכבר אמרנו כי ראוי מאמר זה לאנטיגנוס, בעבור שהוא כולל כל עבודת המקום מאהבה ומיראה כמו שראוי. ומאמר זה בא אחר מאמר שמעון הצדיק (למעלה משנה ב) שנתן עמודים אל כל העולם, בא עתה לתת אל האדם שהוא בעולם איך יהיה עם בוראו על ידי האהבה והיראה. כי העולם נברא בשביל האדם שיהיה עובד בוראו, והעבודה היא על ידי האהבה והיראה. ובודאי מאמר זה ראוי לאנטיגנוס, שהוא אחד במקום שנים, כי עיקר האהבה והיראה יש להם שורש אחד. כי צריך האדם שיהיה אוהב השם יתברך (דברים ו, ה), ויהיה ירא מפניו (שם פסוק יג), וזהו שראוי אל האדם. ואין ראוי שתהיה יראה בלא אהבה, ואהבה בלא יראה. אבל יש מעשה שיש בו אהבה בלבד, ויש מעשה שיש בו יראה בלבד, אבל האדם ראוי שיהיה בו אהבה והיראה ביחד. ולכך אנטיגנוס שבא להזהיר האדם על האהבה ועל היראה, ראוי שלא יהיה זוג עמו. אבל הזוגות שבאו אחריהם, אחד מן הזוג היה בא להזהיר על מעשה שיש בו אהבה בלבד, והשני על מעשה שיש בו יראה בלבד, כמו שיתבאר. ותמיד אחד היה מזהיר על מעשה של אהבה, והשני על מעשה שיש בו היראה. ופירוש זה נכון, ועוד יתבאר.
Antignos Ish Socho received (the Torah transmission) from Shimon HaTzadik. He would say: Don’t be like slaves (servants) who serve the master in order to receive reward. Rather be like slaves without any intention to receive reward. And the fear of Heaven should be upon you.
How can Antignos teach us that we should not serve G-d in order to receive reward, when the Torah is full of verses teaching us to do Mitzvoth “in order that it should be good for you and in order that your days will be extended…”. We also learn (Bava Bathra 10b) that one who pledges “This money is for charity in order that my (sick) son should live” is considered a completely righteous person (“tzadik gamur”). So why are we taught here to serve G-d without intention to receive reward?
Furthermore, where do we EVER find a slave working without any intention to receive reward? The second half of the Mishna presents a non-existent example as the desired behaviour! It would have sufficed to simply teach that one should not serve in order to get reward.
Finally, why does it conclude with the language of “the fear of HEAVEN” rather than (the more obvious) “fear of G-d”?
(I would add another question, which our coming explanation will deal with: This conclusion , exhorting us to have the fear of Heaven upon us, could have been tacked on to almost ANY Mishnah! It is something that can and should be taught anywhere. What is it doing as the conclusion of THIS Mishnah specifically?)
The foundation of serving G-d is to serve from love (“ahavah”). One who serves for the purpose of acquiring his own reward is not performing service in its fundamental way. He is certainly considered a completely righteous person, since G-d’s will is that good should accrue to the Jewish people. And one who does a Mitzvah in order to acquire the World to Come, or some other reward, is accomplishing something that G-d wants to happen, and as such is fulfilling His will. But he has not attained the superior level of serving G-d purely from love.
(The language of the Maharal is that while he is a “tzadik gamur” with no inadequacy, he also has no superiority of “chasiduth.” As we have noted before, we once again we find the distinction between a “tzadik” from the word “tzedek,” which implies full compliance with what is required, and “chasid” from the word “chesed,” implying more than simply what is required.)
The Gemara (Avodah Zarah 19a) quotes the verse “He is desirous of His Mitzvoth” to which Rebbi Eliezer extracts the implication that it is the Mitzvoth themselves which he desires and not the REWARD of the Mitzvoth, as we are taught…(quoting our Mishna). We see that the ideal motivation is the performance of the Mitzvah itself, rather than to receive the reward. (This would be akin to a musician’s pefomrnace being motivated by the music itself, rather than the applause he will receive from the audience.) And it is about such a person that David Hamelech teaches us “Ashrei ha’ish,” he is a strong and validated person.
(The word “ashrei” is a very misunderstood word, probably emanating from an incorrect use of the word “meushar” in modern Hebrew. I will use the opportunity of its appearance in this section to clarify it usage. The root of the word is “l’asher” which means to validate or give strength. Interestingly, this is its correct usage in the modern Hebrew word “ishur” which mean an authorization, certification, or validation. So “meushar” actually means strengthened or validated, and “ashrei” means one who is strong, with a stable existence. See Rav Shamshon Rafael Hirsch’s elaboration on this in his explanation of Tehillim.)
There is a further explanation for the verses in the Torah that seem to imply that we should do Mitzvoth “in order that it should be good…”. The word used is “L’MA’AN yitav lach…”. But the word “l’ma’an” doesn’t always mean “in order.” Sometimes it simply implies a consequential relationship. An example of this usage can be found in the Ramban’s explanation on the Torah (Devarim 29:18). So the Torah is not telling us to serve G-d IN ORDER that we should receive reward, but is rather informing us that reward is a natural consequence of our serving Him. The foundation of our service is “ahavah,” which means the motivation to give and serve. Independent of this we are being informed about reality – that reward will follow.
How come the Tanna didn’t teach us more directly “Serve G-d from love”?!
Our love of G-d is supposed to be fundamental, emanating from our sense of being an attachment to the Divine reality. It is supposed to be independent of our feelings of appreciation for the good that G-d has done for us, or in order to receive good from G- d. Teaching us to “serve out of love” could be misinterpreted as being based on feelings of love one should have due to the wonderful things G-d has done for us. For that certainly could lead one to feelings of love for G-d, and one who serves G-d in response to good that has been received, or in anticipation of that good, is considered a completely righteous person. However, the Tanna is teaching us the fundamentally proper way to serve, motivated by an intrinsic desire to serve G-d and to fulfill His will, independent of any reward, leading to an inherent attachment to the Divine. Greater than simple appreciation, this drive is motivated by the recognition of the reality and the greatness of the Divine, leading to a fundamental desire to fulfill His will.
(In response to the following question: The second half of the Mishna presents a non-existent example as the desired behaviour! It would have sufficed to simply teach that one should not serve in order to get reward. The Maharal explains the following.)
Simply teaching “Do not serve G-d in order to get reward” would have implied a PROHIBITION on doing so, which is not correct. We have shown that a person serving in this way is in fact a righteous person. The Tanna wants, instead, to teach the fundamental way of service, which is independent of any reward. Therefore the conclusion of the Mishna is necessary “Rather be like a servant who serves with no intention of receiving reward.”
On the other hand, the Tanna could not simply teach “Serve G- d as a servant who does so for no reward” as the paradigm for correct service, since such an example is virtually non-existent. Rather, the two contrasting statements are necessary to communicate the message fully: Don’t be like a servant who is motivated by the reward, which is not the essence of service and does not emanate from love of the master; rather serve as one who is not motivated by reward — even though this is not common — but by love, the inherent desire to serve and be close.
After counselling us on “ahava,” service motivated by love, we are also taught about “yirah,” fear. For the natural attitude of one who loves another is closeness and connection. This closeness has the potential to neutralize fear and awe. (“Familiarity breeds contempt…”) So the Tanna teaches us that even though you are supposed to serve out of love, becoming closer to G-d, this should not lead you to relate to Him like you would to a friend or peer. Remain conscious of the enormous gap between G-d, who is “in the heavens,” and you, who dwells on the physical earth. This will ensure that your love and closeness to G-d will not neutralize your awe of the Divine.
(If we love G-d, if we are close to him, if we are “buddy- buddy” with G-d, rationalizations for improper behaviour become much easier, we can easily “take Him for granted,” become less careful about transgressions. “G-d understands.” “He won’t mind.” Our awe of G-d and fear of potential punishment avoids this pitfall.)
The proper term for fear and awe is “yira’at shamyim,” fear of heaven, for it emanates for a recognition of the contrast between Divine and Transcendent G-d (in heaven), and finite, physical man (on the earth). We never find the term “ahavath shamayim,” love of heaven, for love emanates from an attachment and closeness (“…to love G-d…and attach yourself to Him.” Devarim 30:20), and “shamayim” is far removed from us.
After Shimon HaTzaddik taught of the foundations of the worlds existence, Antignos taught how man, for whom this world was created, is supposed to serve his Creator, which is the fundamental purpose of his existence.
The teaching of Antignos embraces the totality of service of G-d, embodying both love and fear. An individual action can be motivated by either love OR fear. But MAN is supposed to constantly embody both traits simultaneously, leading to an ideal relationship with his Creator. It is appropriate that this integration of love and fear be taught by Antignos, as an individual, while the coming Mishnayoth are authored by “pairs” of Tanaim. Each pair will be split between one teaching a behaviour based on love and one based on fear. But in the essence of service of G-d, which is what Antignos is teaching, there must be an integration and unification of love and fear.
