אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה – והם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם בידידות וגדולת קודש. הננו מבינים, שהזיק הנשמתי הוא היסוד: אותו מעמד העולם, שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות, שהרגשתן הפנימית בתוכן שלם היתה. מלחמת קיומם, קיום האומה, מלחמת ד' היתה בהכרה פנימית. עזיזים היו ברוחם וידעו בעמק החשך לבחור בטוב ולסור מן הרע, "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע". כשאנו מתבוננים אליהם, הננו, בכל ההופעה הרוחנית שאנו כל כך שוקקים לה, משתוקקים לאמוצם, לכח החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק, ששכן בקרבם, ומתוך תשוקה זו, כחנו הרוחני מתאמץ וכח גבורתנו מתעדן, ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם.
הרב מתייחס כאן לאחת הבעיות שבעידן המודרני, הפציפיזם. פציפיזם זו בעצם השאיפה לשלום ושלווה, סלידה מן המלחמה ולא רק דחייתה העקרונית. זו לא דעה מקובלת על כולם, אבל היא מקובלת כדעה מוסרית. והנה אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה. מדוע לא נהגו כמו בסיפורים של טולסטוי – להתלבש בפשטות, ללכת בקרב אנשים ולהטיף להם על שלום ונחת? מדוע לאורך כל התורה, הנביאים והכתובים, אין דמות שיושבת בתנוחת לוטוס (יוגה) כמו מהאטמה גנדי? זו שאלה גדולה, שנשאלה על רקע תולדות העמים. בתקופות המיתיות וגם בימי הביניים, המלחמה היתה ערך בפני עצמו. אדם שלא נלחם, הורג ומנצח, לא נחשב לבן אדם של ממש. גדולתו של האביר, הדמות הרומנטית המהוללת, בחיר האדם, היא בכך שהוא יודע להרוג יותר מהר וחזק מכל האחרים. הוא המנצח הגדול. כמעט כל הדמויות האגדיות של העמים, מצטיינות בכך שהם ניצחו את כולם. הגיבור הראשי של העם המונוגלי, למשל, הוא ג'ינג'ס חאן. הוא לא היה רופא דגול, פיזיקאי מופלא, או רפורמטור חברתי שהביא רווחה לעניים ושגשוג לכולם. זה אדם שהיה אולי נבון מאד, אבל אחד האנשים האכזריים ביותר המוכרים לנו בתולדות האדם. אדם ששרף ערים שלמות, שרצח אלפים כמעשה מדיני, ועל ידי כך באמת הקים אימפריה גדולה. הוא הצליח, היה גיבור, החזק מכולם. רכב יותר טוב על סוס, ירה בקשת, השתמש בחרב, ויותר מכל אלה, ידע להניע המוני רוכבים והביא להם שלל.
כאשר העולם מתחיל להכיר ברע שבמלחמות, טוענים כלפי היהודים שהם לא שונים מכל העמים העתיקים. דמויות המופת שלהם, הן אנשים שהרגו ונלחמו. ממילא באה כלפיהם אותה התביעה להתפתח ולהסיר מן התרבות שלהם את המורשת הזאת. המלכים והשופטים הם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם בידידות וגדולת קודש. איך נוכל להלום את הדברים?
הרב עושה הבחנה עקרונית-מוסרית. גבורתם הצבאית או מיומנותם הלוחמנית, אינן היסוד לגדולתם האנושית שאנחנו מעריכים ומעריצים. אלא שהיתה להם גם הנכונות להילחם, להרוג ולההירג עבור הצודק והטוב. החולשה העקרונית של הפציפיסטים, היא שהם שוללים מראש את המלחמה כאמצעי. אפשר להבין את ההיגיון הפנימי שלהם, אבל התוצאה היא בדרך כלל – "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן" (קה"ר ז, א). מי שמנסה להשכין שלום עם רשע, מעצים את הרשע ומקבל אותו חזק עשרות מונים, הוא מכניס את העולם כולו למלחמה אכזרית, איומה ונוראה, כאשר כבר אין ברירה. מלחמת אין ברירה, תמיד יותר גרועה ממלחמת יש ברירה, דווקא בהקשר המוסרי. אם נלחמים רק על נפט, זהב או שטח – זה משהו אחר. אפשר לתאר מה היה קורה, אילו היו המעצמות מכריזות ופותחות במלחמה על גרמניה, בשנה הראשונה לעליית הנאצים לשלטון. היתה שפיכות דמים מסוימת בגרמניה, וכל העניין היה נגמר מן הסתם תוך כמה חודשים. בחלומות השחורים ביותר, לא היינו מתארים לעצמנו את דמותה של מלחמת העולם השנייה. אבל זה לא נעשה, כי הרי רוצים שלום. זו חולשתו הגדולה של הפציפיזם, הדורש שלום בכל מחיר. המחיר הוא מלחמה איומה ונוראה, התעצמותו של הרשע. המחירים שמשלמים בינתיים, כאשר מבליגים על הרשע, הם כאין וכאפס לעומת המחיר האמיתי שישולם אחר כך כשהוא יתחזק.
הננו מבינים, שהזיק הנשמתי הוא היסוד. הידיעה לבחור בטוב ולסור מן הרע. אם יש דרכים אחרות מאשר המלחמה, מה טוב ומה נעים. אבל אותו מעמד העולם, שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, בעולם מלומד במלחמות, אין דרך אחרת להתנהל. הוא גרם להופיע את אלה הנשמות, זה לא רק עניין של תפישת עולם, אלא גם של האופי הנפשי האישי של האדם. כשאדם הולך ברחוב חשוך ובריונים מתנפלים עליו, עובדה היא שאנשים עדיני נפש מתקשים להגיב בחוזקה. עד שהם נכנסים לעמדת קרב, כבר מכים אותם. צריך נשמה מיוחדת, כדי להבחין מיד ברֶשע וברַשע ולהכות אותו שוק על ירך. זה דבר הנכון לעשות, לא להגיד "אדוני, אולי טעית, התכוונת למישהו אחר, אולי נוכל להתפשר, יש לי פה ארנק". הוא ייקח הכל ויכה עוד יותר. זו בעיה של אנשים עדינים, בעיה של יהודים, שנעשו עדינים מאד במשך הגלות, גם מתוך סלידה פנימית אמיתית משפך דמים, כפי שנראה בסעיף הבא.
שהרגשתן הפנימית בתוכן שלם היתה. הם היו גיבורים המוכנים לשפוך דם. זה לא פשוט. רואים את הנשמה המיוחדת של פנחס, אפילו לעומת משה ואהרן, כאשר הוא היה מוכן לשפוך דם והם נבוכו. אבל התוכן הפנימי היה שלם מבחינה מוסרית. לא היו אלה אנשים אוהבי מלחמות, שלא לדבר על אוהבי רצח ושלל, אלא אנשים שהיו מסוגלים להילחם.
במלחמת העולם הראשונה, התבדחו על יהודי שגוייס בכוח לצבא. בטירונות הוא ביצע יחד עם כולם תרגילים עם כידון, שבהם דוקרים את המטרות ויורים בהם. עד שהגיעו לחזית וישבו בחפירות, והתחילה מתקפה של האויב. המפקד פוקד על כולם לטעון את הרובים, אבל כשהמפקד אומר לירות, הוא קם וצועק, "אלה בני אדם, מה הפירוש לירות?!". מילא במטרות, הוא מבין שזה צבא, אבל איך אפשר לירות בבני אדם… זה מצד אחד דבר נפלא, מצד שני אנחנו מבינים מה זה עַם ללא מגן וללא ישע, מול אכזריות מפלצתית מכל עבר. יש קושי נפשי לקחת כלי נשק – גרזן, רובה, או פצצה, ולהשמיד את האויב. צריך נשמות שיש להן תוכן שלם בפנים, וגם היכולת להילחם בגבורה ולקבוע היטב שהצודק הוא הצודק, והרשע הוא הרשע.
מלחמת קיומם, קיום האומה, מלחמת ד' היתה. "לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" שהעומד כנגד ישראל, כאלו עומד כנגד הקב"ה (רש"י במדבר לג, א). לעִתים "ה' יִלָּחֵם לָכֶם" (שמות יד, יד), ולעתים "הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ, ד). בהכרה פנימית. זה לא היה מעשה מלחמה למען האכזריות, אלא מלחמה צודקת. הפציפיזם אומר שאין דבר כזה מלחמה צודקת, מפני שכל מלחמה איננה צודקת מעצם הגדרתה, אבל זה לא נכון. במיוחד בעולם רווי מלחמות, מי שלא יילחם – יושמד. לא מפני שהוא לא צודק, אלא מפני שהוא לא נלחם.[24]
עזיזים היו ברוחם וידעו בעֹמק החשך לבחור בטוב ולסור מן הרע, לנהל מלחמה צודקת. ידעו גם לרסן עצמם בזמן המלחמה, שלא להגיע לאכזריות היצרית שקשה מאד לעצור בעדה. "וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם" (אסתר ט, י), מפני שהמלחמה היתה על הצדק ולא על השלל. כשאברהם הלך לעזור, הוא לא הסכים לקחת "מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל" (בראשית יד, כג). ישלמו לשכירים שלו, זה משהו אחר. אבל המלחמה לא תעשיר אותו. הוא יצא למען ערך מסוים, להציל. בעמק החושך של שפיכות הדמים, כשאכזריות משתוללת מסביב, קשה מאד לבחור בטוב ולסור מן הרע. עזיזים היו ברוחם, זה מצריך כוח מיוחד במינו. "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע" (תהלים כג, ד). ללכת בגיא צלמוות, כשיש מוות מכל עבר, יש ירידה נוראה, אפשר לומר הרי כבר ירדת, מה זה משנה. אבל זה משנה מאד. דווקא שם מתגלה השוני לטובה מפני שבהכרה פנימית זו מלחמת ה'. קל לאדם שיושב בסלון ביתו לדבר על ערכים. פעמים רבות אנשים אלה עצמם, שרוממות בפיהם, אם מישהו ינסה לקחת אפילו עציץ מהגינה שלהם, להבהיל את החתול שלהם, הם יהפכו לאויביו המרים. הגדולה היא לדעת גם בגיא צלמוות, בתוך המציאות הנוראה, לא להיסחף, לא לעבור את הגבול, לזכור מהו הערך. ויחד עם זה לא להיות רכי לבב במלחמה.
כשאנו מתבוננים אליהם, הננו, בכל ההופעה הרוחנית שאנו כל כך שוקקים לה, משתוקקים לאמוצם. אנחנו משתוקקים לעוצמה מוסרית ועוצמת המסוגלות להילחם ולעמוד בגבורה, בין במלחמה רוחנית ובין במלחמה ממשית. מוסר איננו זהה לחולשה. רגישות הנובעת רק מחולשה, סנטימנטליות, איננה רגישות נכונה. התכונה הנפשית של דמויות המופת בישראל, היא הנכונות לרדת לגיא צלמוות בתוך העולם האלילי רווי האמונות הטפלות ושפיכות הדמים, ודווקא שם לממש את ההבחנה בין צדק לרשע. להבדיל, לקדם את הצדק והטוב. זו גבורה יוצאת מן הכלל, ולכן הרב אומר שאנחנו משתוקקים לאמוצם. גם אנחנו רוצים להיות חזקים כאלה, לא להיות מוסריים רק מפני שאנחנו חלשים ועדינים מכדי שהיד שלנו תתרומם להכות את הרשע. אנחנו רוצים לאמץ את הדמויות הגדולות, השלמות בעוצמתן.
לכח החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק, ששכן בקרבם, זה קצת מזכיר את קריאתו של ניטשה,[25] בפרשנות היפה שבה ניתן לפרש אותו, בהתעלם מהאופן שבו פירשו אותו הגרמנים ובייחוד הנאצים. העל-אדם (Übermensch) שהוא משתוקק אליו, הוא האדם השלם ביותר, העוצמתי, שהמוסר שלו הוא מוסר האדונים ולא מוסר העבדים, הנובע מעוצמה וכוח ולא מחולשה ונכות.
ומתוך תשוקה זו, כחנו הרוחני מתאמץ וכח גבורתנו מתעדן, כשמעלים לנגד עינינו את הדמויות ומשתוקקים לאמץ אותן, ללמוד מהן, להפנים את תכונותיהן, כוחנו הרוחני נעשה יותר אמיץ. "עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי" (שמואל ב כג, ח), "כשהיה יושב ועוסק בתורה – היה מעדן עצמו כתולעת", לא התעלם מכל שביל ונקיק שהמחשבה או הרגש יכולים היו להגיע אליו. הוא היה איש אמנות, משורר, ומשורר אמיתי לא יכול להיות גס רוח. יחד עם זאת, "בשעה שיוצא למלחמה – היה מקשה עצמו כעץ" (מו"ק טז, ב).
ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם. אנחנו מגלים בתוכנו את הניצוצות מהם, שאנחנו בניהם. בני דוד, החשמונאים, הנביאים, שידעו להעמיד חזון ועוצמה, גם תוך מאבק ומסירות. אנחנו רוצים את השלמות, בשום אופן לא מוסריות של חולשה. קל להתבלבל ולמכור חולשה בתור מוסריות, מסכנות בתור צדקות, אבל זה לא נכון. מסכנות היא צדקות בלית ברירה, חולשה היא מוסריות בלית ברירה. אם נותנים לאחד כזה קצת כוח, הוא יכול להיות רשע גדול. דוגמא לכך היא אחד הגיבורים הנאלחים של צ'רלס דיקנס, אוריה היפ, פקידון כפוף ראש שעובד אצל אדם אמיד שסומך עליו. האיש הזה נעשה קצת חולה, משתכר, והיפ חומד את כל רכושו וביתו, כל הזמן מחכך בידיו ואומר שהכל בצניעות, בענווה. אחד הטיפוסים הנאלחים ביותר בספרות העולמית. קודם הוא היה מוסרי וצנוע, בלית ברירה, אבל כשהוא רק הריח את האפשרות להשתלט, התגלתה הרשעות שלו. מוסריות וצדקות צריכות להיות מתוך בחירה, מתוך עוצמה. מוסר לא של עבדים אלא של אדונים.
[24] הרב קוק כתב במקום אחר (אגרות ראיה א', אגרת פט, עמ' ק): "ועניני המלחמות, אי אפשר הי' כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא ילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים ח"ו את שאריתם; ואדרבא הי' מוכרח מאד גם להפיל פחד על הפראים גם ע"י הנהגות אכזריות, רק עם צפיה להביא את האנושיות למה שהיא צריכה להיות, אבל לא לדחוק את השעה…".
[25] פרידריך וילהלם נִיטְשֶׁה, ה'תר"ד-ה'תר"ס (1900-1844) פילוסוף גרמני ומשורר. טען ששאיפתו של האדם לעוצמה, ולא לתבונה, היא טבעו האמיתי והמאפיין. לכן החיים הם אלימות מתמדת, שבה החזקים גוברים על החלשים. רצון זה נבלם על ידי התמונה המסלפת את המציאות כדי להשיג בטחון ושלווה. מעניין לציין כי בפני עצמו היה ניטשה איש עדין ומופנם, הוא שם את כל מאווייו הכמוסים בספרים…
