תמצית ההוויה

One of the feelings many of us lack is the uniqueness of Am Yisrael which causes people to have feelings of inferiority towards others. A person who lives, feels and breathes אתה בחרתנו doesn't need any external validation.   

רש"ר הירש בראשית ל"ה

(יא-יב) גוי וקהל גוים – האומה שתצא ממך, עליה להיות יחידה אחת כלפי חוץ, ויסודות רבים המאוחדים לאחד כלפי פנים. על כל שבט לייצג תכונה לאומית מיוחדת, ולהיות כביכול אומה "קטנה" בפני עצמה.

על עַם יעקב להיהפך ל"ישראל", ולגלות לאומות את כחו של ה' השולט ומושל בכל העניינים האנושיים הארציים, והנותן צורה לכל דבר לפי רצונו. משום כך, אַל לו לעם הזה להציג דמות חד־צדדית; אלא כעם המהווה דוגמא, צריך שייראו בו תכונות לאומיות שונות. יש לו לייצג דרך שבטיו את האומה הלוחמת, האומה העוסקת במסחר, אומת עבודת האדמה, אומת המלומדים וכו'. באופן זה יתברר לכל שקידוש החיים האנושיים בברית האלקית של התורה אינו תלוי בדרך חיים או בתכונה לאומית מסוימת. אלא שהאנושות כולה, על כל צדדיה וסוגיה הרבים, נקראת לקבל עליה את רוחו האחידה של אלקי ישראל. ומתוך שלל סוגי ומיני התכונות האנושיות והלאומיות, תתגלה מלכות אחת אחידה של ה'.

על פי זה, אפשר לפרש "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" כפירוש הספורנו: ולזרעך ההולכים בעקבותיך אתן את כל העולם כולו, כמו שנאמר: "צַדִּיקִים יִירְשׁוּ־אָרֶץ" (תהלים לז, כט). על ידי החזקה בנאמנות במורשתם הרוחנית והמוסרית, יהיו אור לגויים (עיין ישעיהו ב, ג).

השווה לדברי מרן הרב זצ"ל: 

כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש, בחומריותה ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה. וההסתוריה הישראלית היא תמצית האידיאלי של ההסתוריה הכללית, ואין לך תנועה בעולם בכל העמים כולם שלא תמצא דוגמתה בישראל. ואמונתה היא התמצית המסולת והמקור המשפיע את הטוב והאידיאליות לאמונות כולן, וממילא הכח המבקר את כל המושגים האמוניים, עד שיביאם למדרגת שפה ברורה לקרא כולם בשם ד', ואלהיך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא. 

כנסת ישראל היא הגילוי הרוחני העליון שבההויה האנושית. כשם שאין להתפלא על אשר במח ובלב ישנם גילויי חיים כאלה, שדוגמתם אין אנו מוצאים בכל הגויה כולה, כן אין להתפלא על גילויי החיים של הפליאות, הניסים, הנבואה, רוח הקודש במעלתו העליונה, התקוה הנצחית, הנצחון על כל מפגע, שהם מתגלים בצורה עליונה, המפליאה את כל לב הוגה וכל מוח חושב. כנסת ישראל היא גילוי זרע ד' בעולם, יד ד' בהויה, בבנין הלאומים. ויש לה בודאי יחש גדול עם כל מה שהוא יותר נשגב ונערץ, קדוש ומרומם, במצוי כולו, בכל הקפו, הגשמי והרוחני. באופן אחר אי אפשר לחשב. 

אין להגדיר את מהותה של כנסת ישראל בגבולים מיוחדים ובתוארים מוגבלים. כוללת הוא את הכל, והכל מיוסד על כלות נפשה לאלהים, על הרגשתה את המתק ואת הנועם העליון בכל עומק נשמתה, בכל יפעת תענוגיו. והתשוקה להאלהות בהתלהבות נפש אמתית, מתגלה היא בכל פינותיה, מתגלה בתורה ומצות, מתגלה במוסר ומדות, מתגלה בהתעלות נפשית, בשירה פנימית, בקדושת החיים, בצמאון אין חקר, "כלתה נפשי - לאל חיי", מתגלה במסירות נפש תדירית, בנשיאת עול גלות מאהבה, רק שלא לזנח את סדר החיים, המעשיים והרוחניים, שהאורה האלהית מתדבקת על ידם בקרבה. גבורת רעם זו היא המביאה לה באחרית הימים את הישועה המוחלטת. ומזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו. 

עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה. הרגש הטוב הזה, לפי גדלו, היקפו ועמקו, כן צריך שיהיה מעוטר בחכמה גדולה ובגבורה כבירה, למען דעת איך להוציאו אל הפעל בכל גווניו. וזהו סוד השתוקקות הגאולה שבאומה, הנותן לה כח לחיות ולהתקיים באופן המפליא את לב כל חושב. כנסת ישראל בעומק חפצה איננה מחולקת מהאלהות כלל, היא מלבשת את האלהות המתגלה שבעולם הכללי, וחפצה בהויתה את החפץ האלהי של טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו. זה הטוב הוא הסוד של הגאולה, המוכרחת לבא, הטוב מוכרח לנצח את הכל, והחפץ העמוק והמוטבע של הטוב, והשיקוק הפנימי לו בעצם תוכיות נשמת האומה, המתבלט בתפילת האומה הפנימית, מסמיך לה את הגאולה. "והטוב בעיניך עשיתי, זה שסמך גאולה לתפילה" (ברכות י). 

אנו, כלומר כנסת ישראל, רוצה לחיות דוקא מפני התכלית המוסרית שיש בההויה בכללה. ומתוך שאנו מכירים בקרבנו, שההתרכזות של החיים היא לנו המגמה המוסרית הכללית, מתוך כך אנו בטוחים, שבחיינו נהיה מסייעים להשלמתה. אם בפעם אחת היתה אבודה ממנו כליל המגמה המוסרית של ההויה, אז היינו אובדים לגמרי את שאיפת החיים וממילא היו החיים הכלליים בטלים וכלים בלי תקנה. אבל לא תאבד כליל ממנו המגמה המוסרית בכללותה, וגם זיק אחד, שנשאר ממנו בעומק הנשמה בהסתרה גמורה, ישיב את הכל לתחיה. הננו אוהבים את המגמה המוסרית העליונה שבהויה, כשם שהננו אוהבים את עצמנו, ויותר ממה שהננו אוהבים את עצמנו, כי בתוכיותנו הננו מרגישים רק ניצוץ אחד מהמגמה הכללית המקפת כל, וה"כל" שבמגמה האהובה אהבת חיים יקר הוא לנו הרבה יותר מהניצוץ העצמי שבנו. המגמה המוסרית הנקיה שבהויה מתבלטת בשמות הקדושים, שהשם העליון הנכתב ובלתי נקרא הוא מרכזם. ועל כן מונח בו צרור החיים לנו ולכל, "ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום". 

פסקה זו עוסקת בהגדרת המושג כנסת ישראל , הקיים גם בתחום המושגים הקבליים, כשמה של ספירת 'מלכות'. היא נקראת כנסת , מפני שהיא מכנסת בתוכה את כל האורות הקודמים לה (או - את כל הספירות הקודמות לה). כלומר, היא מכנסת בתוכה את כל הגוונים של הרצון האלוהי המהווה והיוצר. למעשה, המילה תמצית היא התרגום (הקצת מודרני) למושג כנסת, שפירושו כינוס וריכוז. כאשר כל התכנים והאורות מכונסים יחדיו, החיבור שביניהם יוצר את תכונת התמציתיות, כאשר כנסת ישראל היא גם המיצוי והריכוז של תכונותיהם, וגם תכליתם ומטרתם. מבחינה זאת, משמעות מאמר חז"ל שישראל קדמו לעולם (תנחומא נשא, יט), היא שכנסת ישראל קדמה לעולם, כלומר שהמטרה, או המחשבה על תכלית הבריאה, קדמה למעשה הבריאה בפועל. 

ההוויה, הבריאה והעולם, צריכים לבטא בפועל את התמצית שקדמה להם (והממשיכה להתקיים גם עתה). על ההוויה לממש את הרצון האלוהי במלואו, ובו בזמן גם לשקף אותו, כאשר עלול להיות ניגוד פנימי בין הדברים. פעולת המימוש, מרחיקה את המחשבה ממקורה והופכת אותה למעשה, שבמציאותו ועצמותו הוא שונה ממנה מאד. לעתים, המרחק בין המעשה למחשבה הוא כל כך גדול, עד שמהתבוננות במעשים, כבר לא ניתן לזהות את המחשבות שיצרו אותם. ברוב הפעמים, איננו יכולים להכיר מתוך היצירה את יוצרהּ. אנחנו לא יכולים להכיר בתוך המעשה את המחשבה שקדמה לו, כי ככל שהמימוש היה מלא יותר, המעשה הוא עצמאי יותר ועומד לעצמו. המרחק שנוצר בינו לבין המחשבה הוא בעייתי, מפני שכאשר הוא קיים, לא רק שלא ניתן להכיר את המחשבה שקדמה למעשה, אלא גם אפשר לחשוב שהיתה זו מחשבה אחרת. אנו עלולים להיכנס לא רק למבוכה, אלא גם לשקר. ולכן, חייבת להיות גם מגמה נוספת, הצמודה לראשונה: לא רק לממש את הרצון, אלא גם לשקף אותו. המעשה צריך להיות מופלא, מיוחד ולא רגיל, כזה שעל אף עמידתו לעצמו כמציאות, הוא גם ישקף באופן מודע, מבורר ובהיר את הרצון הקדום והפנימי שיצר אותו. על הבריאה להיות שונה מן הבורא, בעלת קיום עצמאי ונפרד משלה. אבל מצד שני, עליה להישאר בריאה, כלומר, יצירה של הבורא, ולא להפוך למתחרה שלו. 

על מנת לממש את הרצון האלוהי,  כנסת ישראל  צריכה להיות אומה ככל האומות - ממלכה המורכבת מאנשים בשר ודם, המתקיימת במרחב ובזמן. וכדי לשקף את הרצון הזה, עליה להיות בו בזמן גם "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). שהרי הכהונה, כלומר, תודעת השירות והשליחות, היא שיקוף של הרצון המהווה. הכהן הוא אמנם אדם ככל האנשים, אבל הוא גם 'כהן', כלומר, משרת. כל חייו, פעולותיו וקיומו הם שירות וביטוי של רעיון. 

תמצית היא ריכוז מקסימלי של משהו. היא תחילת הופעתו, ואחר כך אפשר לדלל אותה כדי להשתמש בו בפועל. אבל בו בזמן, התמצית היא גם השיקוף המקסימלי של הרעיון היסודי של הדבר: לצורך מה הוא בא ולשם מה קיים. ובעולם הזה , כלומר, לאחר הבריאה, נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש . האומה הישראלית, היא הביטוי הממשי החומרי של כנסת ישראל. מבחינה זו,  כנסת ישראל  היא הנשמה, האידיאה העליונה, וכלי הביטוי החומרי שלה הוא האומה הישראלית, שהיא יישות היסטורית, מדינית ותרבותית מסויימת וממשית  בחומריותה  - בכך שבכל זמן נתון, תמיד ישנו מספר מסוים של אנשים הנקראים בני ישראל; ובתולדתה , הכוונה היא גם למשמעות הפשוטה, היינו שלאותם אנשים יש תולדות, או צאצאים, אבל גם לכך שלאומה זו יש היסטוריה ורציפות במימד הזמן. החומריות והתולדה הן הטריטוריה וההיסטוריה, כלומר, כל מה שנוגע לביטוי החומרי המציאותי העולמי של האומה, הן במרחב והן בזמן. במקביל, האומה כוללת גם את  רוחניותה  - סך הנטיות הרוחניות ותכונות הנפש הלאומיות. ואמונתה , שהיא גיבוש הנטיות המזוקקות לכלל מערכת ערכים, תובנות ושאיפות. הרוחניות היא תשתית נפשית - סך של נטיות וכישרונות, ואילו האמונה היא תפישת עולם מגובשת ומוגדרת. 

 ההסתוריה הישראלית היא תמצית האידיאלי של ההסתוריה הכללית. ואין לך תנועה בעולם בכל העמים כולם שלא תמצא דוגמתה בישראל . מפני שהאומה הישראלית היא מימוש של כנסת ישראל שהיא תמצית הכל, גם ההיסטוריה שלה כוללת את התנועות השונות. ודאי שלא כל מאורע שקרה לכל עם אירע גם לכנסת ישראל, אבל לא המאורעות, שנוצרו על ידי צירוף מסויים של הנסיבות, הם העיקר. במהלך ההיסטוריה, קמו תנועות שונות ומגוונות, שעניינן היה סידור החברה האנושית מבחינה כלכלית, תרבותית, צבאית או דתית. כל אחת מהן יכולה מפעם לפעם להתיימר להיות היסוד והבסיס לסידור החיים החברתיים והפרטיים כולם. כל התנועות הללו קיימות גם בהיסטוריה היהודית, שכוללת את כל מצבי החיים של אומה: איגוד של שבטים, ומלוכה; עבדות, וחופש; עוצמה מדינית, וחורבן מדיני; קיום עצמאי, וקיום תחת כיבוש. הרב מסביר, שלא רק שכל המצבים עצמם קיימים בהיסטוריה היהודית. קיימות בה גם כל התנועות הנולדות מתוך המצבים האלה או המביאות אליהם. זאת אחת הסיבות שהתנ"ך, שהוא (באופן הפשטני ביותר) תיאור היסטורי של קורות עם ישראל, הפך לספר הספרים של התרבות האנושית. רוב האנשים - כפרטים או כציבורים, יכולים למצוא את עצמם בספר הזה. התנועות והשאיפות השונות, ואפילו המשברים השונים, קיימים שם גם ברמת הפרט, ובעיקר ברמת הציבור והחברה, ובמערכות היחסים שבין הפרט לציבור. שכן הסיפור יכול להיות על יחידים צדיקים וטובים, או אכזריים ורשעים; על חברה מתוקנת, או מושחתת; חברה החיה למען חזון מסויים, או כזו הנסוגה ממנו אל עבר קיום מנוון חסר תכלית. ההיסטוריה הישראלית, הינה תמצית הניסיון האנושי למצוא את הסדר הנכון, הנובע מסידור ועיצוב הרעיונות והערכים באופן תיאורטי, וגם ביטוי מעשי נכון שלהם בעיצוב המוסדות ודרכי הפעולה הציבוריות. 

 ואמונתה  של האומה הישראלית,  היא התמצית המסולת , כלומר המזוקקת, כמו שהסולת מנופה מן הקמח הרגיל. ייחודה של התמצית, הוא  בכך שמושג הא-ל איננו מדולל להופעה מסוימת שלו. משפט זה מבהיר טוב יותר את כוונתו של הרב בהשתמשו במילה תמצית . פעולותיו של הכוח העליון, רבות הן: הוא מתבטא בים ובמדבר, בחושך ובאור, בשמיים זרועי כוכבים, או בארץ מצמיחה יערות. אפשר לדלל את היחס אליו - להתרכז אך ורק בחלק מההופעות שלו, אך התמצית היא מציאת הכוח עצמו, מעבר לכל הופעה מסוימת. מצד אחד - מלא כל הארץ כבודו, לית אתר פנוי מיניה, הכל ממנו והכל שלו. ומצד שני - אין לו גוף ולא דמות הגוף, ואסור לצייר אותו בשום אופן שהוא. כלומר: המרחק הוא ללא קץ, והקירבה היא טוטאלית. הוא בכל, הוא הכל, ובו בזמן הוא גם מעל ומעבר לכל. זו סגולתה של התמצית. האמונה הישראלית אינה מוותרת על הקרבה הטוטאלית לבורא, המתבטאת, למשל, במושג ההשגחה הפרטית על כל עלה של פרח, בכל תנועת כנף חרק, ועוד יותר מזה. ומאידך גיסא, היא איננה מוותרת על הטרנסצנדנטיות, המרחק העצום שבין הבורא לבריאה, ועל אי היכולת המוחלטת של האדם לתפוש את הא-ל ולתאר אותו בשום סוג של תיאור. היהדות אינה מוותרת על ההתפעלות הגדולה ותחושת הקרבה אל האלוהות הגלויה, היכולה להתבטא בעץ, אבן, כוכב, ים, נהר, דמות חיה או איש, שישנן בעבודה הזרה. ומצד שני, היא לא מוותרת גם על הגדוּלה והרוממות שבאמונה הפילוסופית כלפי הא-ל שאין להשיגו, מפני שלעוצמת השלמות שלו אין שום דוגמה ומופת בארץ. קרבה מקסימלית זו וריחוק מקסימלי זה, קיימים בה שניהם בעת ובעונה אחת. על כן,  היא התמצית המסולת  לכל האמונות מכל סוג שהוא: מפותחות ופרימיטיביות, אישיות וציבוריות, בעלות מטען רגשי ודמיוני, או בעלות מטען רציונלי ותבוני. 

  ואמונתה  של כנסת ישראל  היא  גם המקור המשפיע לכל שאר האמונות. היא המקום הגבוה ביותר מבחינה רוחנית, שכל אמונה אחרת זקוקה לו, אם ברצונה להשתכלל ולהעמיק את עצמה. אבל האמונה הישראלית היא לא רק מקור לאמונות, אלא גם הכוח המבקר את כל המושגים האמוניים . היא קנה המידה שעל פיו נמדדות האמונות האחרות: איזו קרובה ואיזו רחוקה, איזו פראית ואיזו עדינה ומזוככת. היא משמשת להשוואה בין שאר האמונות, ולהבחנה מה יש באחת וחסר באחרת. מקור זה אינו מקור רק במובן של נקודת ראשית היסטורית, אלא  המקור המשפיע  כל הזמן, באופן תמידי. ממילא, גם הביקורת הנובעת ממנו אינה אבחנה גרידא, כי אם ביקורת פעילה, אשר מטרידה את שאר מושגי האמונות ואינה נותנת להם מנוח,  עד שיביאם   למדרגת שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ד', ואלוהיך  " קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלוֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא  "    (ישעיהו נד, ה). מה שכיום קדוש ומיוחד רק לישראל, יקרא בעתיד " אֱלוֹהֵי כָל הָאָרֶץ  ". זה יקרה על ידי העבודה הרוחנית המתמדת של כנסת ישראל, הנעשית הן באופן סביל, על ידי עצם נוכחותה, והן באופן פעיל, על ידי נציגיה - בני ישראל שבכל דור. זו עבודת הזירוז, הליבון, ומבחינה מסוימת אפילו ההטרדה המצפונית והערכית של כל האחרים כדי להזדכך, להיטהר, לקרוא בשפה ברורה בשם ד' ולהכיר בו. אין הכוונה שכל האמונות צריכות להיות העתק מדויק של האמונה הישראלית. האומות השונות יכולות, במסגרת היושר והמצפון, לאמץ לעצמן מנהגים משלהן, ובאפשרותן להבליט פן מסוים בהשפעה האלוהית שיותר מתאים להן. אבל היסוד לכולן צריך להיות הידיעה שכולם מְכַוונים לשם ד' - " אֱלוֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא  ". 

הרעיון הגנוז בקרבה של כנסת ישראל, נוגע לעצם מציאותם של: הבריאה, האדם, האומות והתרבות. הוא כולל את הגדרת המטרות שלהם, שיש בה יעדים שונים שבחיים הרגילים נדמים כמנוגדים זה לזה, כמו המרחק והקרבה לא-ל; מימוש בריאתו ושיקוף נוכחותו בה; העצמאות והשירות - הכהונה. אבל ביחס לאלוהים, כל אלה אינם ניגודים, אלא יסוד האחדות. זו התמצית, ובדילולהּ, בפועל, היא מתבטאת בהמון מאורעות, תהליכים, מעשים, אישים ועובדות, המרכיבים למעשה את המציאות כולה. האמירה  כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, מבהירה את ערכה של כנסת ישראל. אין זו עוד תופעה אחת, או עוד אומה - נאה, נכבדה וחשובה ככל שתהא, אלא התמצית של הכל. זה לא עוד אחד מן הענפים, אלא השורש, הרעיון היסודי. לכן, בהתבוננות בשורש הזה ולימודו, מתבוננים בעצם גם בשורש של כל ההוויה והעולם. וגם להיפך - לאחר כל התבוננות על כל פינה בעולם, ניתן לחזור ולהתבונן על ידי כך גם בכנסת ישראל. זה יסוד הבנת אחדות הניגודים שבאומה מיוחדת זו - האוניברסליות (הכלליות) והפרטיקולריות (הייחודיות).