ה. הכבישה המוסרית שעל פי התרבות החולונית, ששלטה הרבה על העמים, העיקה על לבם, והרבה מדות רעות, חליים וקצפונות, נצברו במעמקי נשמותיהם. והם יוצאים מחרצבותיהם על ידי המלחמות רבות הדמים וגדולות האכזריות, הנאותה יותר לטבעם הבלתי מזוקק עדיין כעת.
המבנה הלוגי העומד בבסיס ההסבר של אכזריות המלחמה מובן – ככל שדוחקים ולוחצים יותר, כך הקלקול מתפרץ אחר כך ביתר עוצמה, זהו המבנה. המעניין כאן הוא שהרב מדבר דווקא על התרבות החולונית ולא על זו הדתית. ייתכן שהקישור שבין החילון לבין מלחמת העולם, נעשה כבר בימי הרב, אבל הקשר עדיין לא הובהר מספיק. כשמדברים על כך, מראים שהאדם רצה להשתחרר מהעול הדתי, אפשר להבין את הביקורת על השתחררות יותר מדי גדולה מהעול הדתי ומעול המוסדות. האדם נותר לעצמו, והנה התוצאות – מלחמות שלא היו כמותן לפני כן, לפחות בכמות ההרוגים. כאן הרב מדבר דווקא על הכבישה המוסרית שעל פי התרבות החולונית, וזו אבחנה מאד מעניינת.
אפשר לומר שגם הלחץ של המוסדות הדתיים של הדתות הגדולות, היה בעצם תוצאה של התרבות הלא דתית. כדי להבין את האמירה הזאת, תחילה יש להבדיל – עניין חילוני הוא לא בהכרח אנטי-דתי, אלא פשוט לא נובע מן הדת. הדוגמא הכתובה המובהקת לכך, נמצאת אצל אחד ההוגים הדתיים הנוצריים המרשימים ביותר – אוגוסטינוס. בחיבורו 'עיר האלוהים', הוא מבדיל בין עיר שאינה של אלוהים, בימיו זו רומא, מרכז האימפריה והשלטון החילוני, לבין עיר האלוהים – הכנסייה, שבימיו כפופה לשלטון החילוני. יש מאבק בין שתי היישויות האלה, וכך אוגוסטינוס רואה את הדברים גם לעתיד. אם נבחן את המערכות הדתיות כשלעצמן, מערכת הערכים בהם יותר טובה ויותר שוויונית מאשר במערכות החילוניות. במידה רבה, אם כי לא מוחלטת ובוודאי לא בכל הדתות, היחיד המאמין נשפט על פי עוצמת אמונתו ודבקותו בערכים הדתיים. בעניין זה הוא שווה לכל אדם אחר, ובאמירה זהירה אפשר לומר שיש לא מעט בחירה חופשית אישית לאדם, עד כמה להיות דבק, מסור ומאמין. על כן כמעט בכל המערכות הדתיות, נמצא גם אנשים מן המעמדות הפשוטים שעולים מעלה מעלה. זה לא קורה כל יום, אבל זהו מופת למשהו.
כל זה נכון לגבי הדתות כשלעצמן. אבל כאשר הדתות הופכות למוסדות סוציאליים, יש עליהן הקרנה של הסדר החברתי הקיים. דורות על גבי דורות של הכבישה המוסרית, מוסר של מבנה חברתי קשיח שיש בו מלך ואצילים. לא משנה עם איזה כישרון האדם הפשוט נולד. מי שנולד משרת יהיה משרת; איכר – יהיה איכר. מי שנולד בן מלך – יהיה שליט, גם אם הוא הבזוי והמטומטם שבבני האדם. כולם צריכים להכיר בכך וחייבים לקבל זאת. זהו דווקא המוסר החילוני, המלוכני, הקשיח. מבחינה זאת, הרב מנתח את המהפכה, לא החילונית אלא הסוציאלית, שמתרחשת לנגד עיניו אבל גם לפני לידתו. כבר כמה מאות שנים מתרחשת מהפיכה סוציאלית, שמערערת יותר ויותר את הסדר החברתי הקיים מקדמת דנא. הסדר החברתי הזה נתמך דווקא על ידי המוסר הכובש והמשעבד החילוני. במוסר הדתי עוד היתה בשורה הומניסטית, בטח אם מדובר בדתות-הבנות של היהדות. כלפי החברה פנימה, יש הרבה יותר שוויון, הרבה יותר ערך לאדם, לרצונו, לכישוריו ולפעולתו.
מרקס, שהיה נביא המהפכה והאידאולוג שלה, אמר שהמוסר הוא ביטוי למבנה המעמדי. המעמד השליט מייצר מערכת מוסרית שתגן עליו. לכן לפי דעתו של מרקס, אין דבר כזה מוסר אובייקטיבי. ברור שהמלך אומר שזה שלו, כל מי שרוצה לקחת את זה הוא גנב וגניבה היא פסולה מבחינה מוסרית. כל שכן גזלן שהוא מרים יד, מורד או רוצח, שהם פושעים. האדם יכול או להיכנע, או למרוד במוסר. אחת התוצאות החמורות ביותר של המהפיכה הסוציאלית, היא היחסיות המוסרית. ערעור התפיסה המוסרית עצמה והמסקנה שאין מוסר אובייקטיבי. בפרק שלנו, זה קשור למילים המלחמות רבות הדמים וגדולות האכזריות, כי אכזריות היא התנהגות לא מוסרית. אלא שאם אין מוסר, אין אכזריות. כשאדם מרים יד במוסר, מורד נגד המלך, בעלי האדמות והרכוש, אין יותר ערכים בכלל, זה לא הרכוש וגם לא החיים. כרגיל אצלו, היה לנין מתרגם את מרקס למטבעות לשון עממיים: "מאשימים אותנו בזה שאנחנו שודדים, נכון, אבל אנחנו שודדים את מה שנשדד מאיתנו. האנשים העשירים – המלך (או במקרה שלו – הצאר) ובעלי הרכוש ניצלו אותנו". זה היה נכון, הניצול היה נורא ואיום, אבל לא נעשה הגבול בין מי המנצל ומי לא, נפרצו כל הגדרות מכיוון שנפרצה התפיסה המוסרית.
לא נבנתה תפיסה מוסרית חדשה וטובה יותר. אלמלי החילון אפשר היה לשאוב את התפיסה המוסרית מן הדת, שבה יש הרבה יותר מקום לערכו של היחיד. אבל לא זה מה שקרה, ואז המוסר היה של מהפכנים – להרוס הכל כי זה צודק. כשיש מלחמה, היא מלחמה אכזרית ללא רסן שבה הכל מותר.[29] יש ציניות, רלטיביזם מוסרי, אפשר להפר הסכמים, לפלוש במפתיע בלי הכרזת מלחמה. בדרך כלל יש סוג של קוד מוסרי, צריך לנהוג במין אבירות, קודם להכריז מלחמה כדי שהצד השני יוכל להתכונן. הגרמנים לא הכריזו מלחמה, כלומר, הכריזו אבל רק בשעה שכבר פתחו בפעולות לחימה. הם נכנסו לצרפת דרך בלגיה והולנד, למרות שלא היו אויבים שלהם, כי זה היה יותר נכון מבחינה אסטרטגית. חוץ מזה הם היו צריכים את בתי החרושת שם. צריכים – ומה עם המוסר? הם, וגם הקומוניסטים, לעגו למוסר האבירי של פעם, הדון-קישוטי. זה שלפיו צריך לכבד את החתימה ואסור לבעוט במי שכבר שוכב על הקרקע. אדרבא, זו ההזדמנות. המוסר שהגן על הסדר הקודם התפורר כולו.
הכבישה המוסרית שעל פי התרבות החולונית, ששלטה הרבה על העמים, העיקה על לבם. כל הטינה, השנאה ותחושת אי הצדק, כאשר בעלי המעמד גזלו, חמסו, אנסו והרשו לעצמם את הדברים הנוראיים ביותר. אני כאן השליט, ואתה צריך לכבד אותי, גם כשלנגד עיניך אני גוזל את ילדיך או את אשתך, מלקה אותך או שם אותך כמטרה בציד דובים. אי אפשר לשאת את כל זה דורות אחרי דורות. כמה קנאה וכמה שנאה, עד כדי חולי, הצטברו בלב העמים. מפעם לפעם במקומות שונים היו מרידות נוראות, בהן שרפו את הארמונות ובתי האחוזה על בעליהם, עם הילדים הקטנים. זה נורא, אבל כך גם השעבוד, ההתעמרות, השליטה ללא מיצרים, הסכנה, העוני המנוול והניצול שהיה קודם. דרישת הצייתנות והנאמנות העיוורת מתוך השפלה ועבדות דור אחר דור, היתה עינוי שנמשך עשרות שנים. העולם לא יכל להיות בריא, נאה ועדין בצורה כזאת.
והרבה מדות רעות, חליים וקצפונות, נצברו במעמקי נשמותיהם. ההתמרמרות על השליטה הכמעט מוחלטת, האכזרית והאלימה, עברה מדור לדור בפולקלור. ילד לא רק חווה את מה שנעשה לו, אלא זוכר את סבלות הוריו. הוא רואה איך מפשיטים את אביו או את סבו (למי שבכלל זכה להכיר אותו) ומצליפים בו. הוא זוכר איך אונסים את אמא שלו. זה לא משהו רומנטי, בנוסח "הפריץ התאהב באשה נשואה ולקח אותה", אלא פשוט מפני שהם לא שווים כלום. ילדים שונים הם בעלי אופי שונה. ילד עם נפש יותר חזקה, מתרשם מבן גילו, בנו של בעל האחוזה. הוא רואה את הבגדים שלו, הכרכרה שבה הוא נוסע ואת הסוס שלו. לעומת זאת הוא רואה את עצמו, שצריך לגור עם החזיר בתוך אותו החדר. רבים קיבלו את זה כדבר מובן מאליו, הרי זה בן של אציל, אבל לא כולם. ואלה שלא קיבלו את זה, הם היותר יצירתיים, רגישים, חכמים ובעלי רצון. האדם זוכר דורות אחורה, וכל הרגשות הללו מצטברים מדור לדור. את הרבים זה שובר, את המעטים – זה מחשל להיות משהו נורא. והם יודעים ללבות את האש הזאת גם אצל הרבים, שכאילו שכחו את זה והשלימו עם זה, אבל באמת גם הם לא. היחידים מלבים את התחושה הזאת אצל הרבים, אומרים להם שכל זה יכול להיות שלהם. הם מלבים את היצרים הכי פראיים וגסים, הבנות של הפריץ יכולות להיות שלכם. לבד הם לא יעזו, אבל אם יש אחד שמעז, שמקרר את האמבטיה, אז כולם קופצים ומתגלה הטבע הפראי שלהם. היחידים, בעלי הרצון, ההזדהות המוחלטת וחסרי הרסן, יכולים להניע את ההמונים. במיוחד כאשר לא מדובר על בנייה אלא על הרס, אז הפרא יוצא, וכל מה שנכבש ונלחץ – משתחרר. זו דמותן של המהפיכות והמלחמות.
כל הרגשות הרעים האלה נצברים במעמקי הנשמה של העמים כולם, והם יוצאים מחרצבותיהם על ידי המלחמות, כאשר ממילא סדרי העולם מזדעזעים והכל מותר. רצח, שוד ואונס נעשים לגיטימיים. כל החוליים הנפשיים הופכים לגבורה. הסדיסטים הנוראים הם הכובשים. האנשים הבלתי שפויים הם האמיצים. הכל משתבש.
יש מקום לתמוה, כיצד אנשים שבביתם הם מסודרים ומתנהגים בצורה סבירה, הרשו לעצמם להיות כאלה. התשובה היא שאפשר להוציא מהם את זה, במיוחד כאשר זה ניזון מדורות של זיכרונות איומים ותחושה פנימית של אי צדק, קיפוח וניצול. הנה ההזדמנות לשלם את גמולם של אלה שחשבו שהם מי יודע מה. במלחמה אפשר לנווט את זה כלפי האויב. אחר כך אותם הלוחמים עצמם יהרסו גם את מדינתם, כי הם כבר לא מפחדים לשפוך דם, לשרוף ולאנוס. הם גילו שזה קל, מענג, ומעניק להם תחושה עילאית ונוראה של שליטה. קשה להכניס את התחושה הזאת בחזרה לתוך קופסה.
אפשר להינצל מהידרדרות כזאת. זו שאלה של גבולות, מטרות וערכים. אם הכל בנוי היטב, אדם יודע מה הוא עושה, הוא לא שמח בזה שהוא רוצח, גם אם הוא מוכרח. ממילא הוא תמיד יעמוד על המשמר ולא יעבור את הגבול. אם שבית – לא הרגת, אם פצעת – לא הרגת, אם הרגת – לא תתעלל, אם כבשת – לא תשרוף. יש גבולות שנקבעים על פי הערכים והמטרות. אם כל זה מופר לגמרי, בוודאי שהתוצאות תהיינה נוראיות. אם אין מוסר, כשהמוסר יחסי וציני, אין כבוד למילה, לחתימה ולהתחייבות והכל רק אמצעי לנצל, ברור שדמותה של המלחמה תהיה איומה. ככל שזה ימשיך להיות כל כך רע, זה יזמין את הרוע הבא, עד שמתעייפים. לא שמישהו מתפכח לטובה, רק נוצר מאזן אימה. אם עלולים לעשות את זה גם לי, זה משהו אחר.
העובדה שמלחמות אלה הן רבות הדמים וגדולות האכזריות, איננה חריגה מקרית, אלא היא הנאותה יותר לטבעם הבלתי מזוקק עדיין כעת. העמים שיוצאים מן השעבוד הזה, על ידי המהפיכה החברתית, הזעזוע של כל אמות הסיפים של משטרים מקודשים בני אלפי שנים. פעם היתה אמונה שכשמלך עובר, לנגוע בו זה להתרפא. חשבו שהוא כמין יצור-על, כשהתיזו את ראשו ראו שדווקא לא, הוא מאד דומה לבני אדם רגילים. אבל המשמעות של להעיז לעשות את זה, היתה שהכל נפגע, וכש"אֵין מֶלֶךְ" – "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים יז, ו). ישר בעיניו זה תמיד הרס המוסר. הרי מדובר על הישר בעיני הפרא הזה. הוא סבל הפרא, זה נכון, יש בו המון קצפונות ושנאות מוצדקות. אבל זה עדיין לא שינה את עובדת היותו פרא. ואלה ששלטו בו דאגו לכך שיישאר פרא, לכן האכזריות הזאת נאותה, מתאימה להם, לטבעם הבלתי מזוקק, כשהם עדיין לא יודעים מהו המוסר.
עדיין כעת. אלה הסייגים האופטימיים שמוסיף הרב. רבים קיוו אז שדי יהיה במלחמה אחת כדי ללמוד לקח. עכשיו אנחנו מקווים שיהיה די בשתיים.
[29] "אם אלוהים אינו קיים הכול מותר". פיודור דוסטויבסקי ברומן 'האחים קרמזוב' רוסיה 1880
הרב זאב סולטונוביץ
