פדיון שבויים

פסיקה על-פי העתיד

סוגיית פדיון שבויים נידונה במסכת גיטין (מה א. וראה כתובות נב ב), שם למדנו כי "אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם". מדוע? שני טעמים נכתבו בגמרא. טעם ראשון - טעם ההתרוששות, 'דוחקא דציבורא הוא', יסחטו את הציבור עד שייגמר כל כספו (רש"י שם). טעם שני - גרירה, אם נפדה שבויים יתר מכדי שוויים - יחטפו עוד ועוד, ואחרים יסבלו. נפקא מינה בין שני הטעמים, שאם אדם יחיד מחליט לפדות מכספו הפרטי, אזי בטל הטעם של התרוששות הציבור - כי זה כסף שלו, אבל הטעם מצד הגרירה נשאר, כי שוב יחטפו אנשים כדי לסחוט את היחידים. יש ראשונים שפסקו לפי טעם ההתרוששות (ראה פתחי תשובה, יורה דעה רנב ד. וראה פירוש הר"ב לגיטין שם), ויש כאלה שפסקו לפי טעם הגרירה (רמב"ם, הלכות מתנות עניים ח יב), ויש פוסקים שפסקו שלא נפסק שום דבר (רי"ף, רא"ש, וראה ריטב"א לגיטין שם). אמנם לענייננו, כפי שנראה, טעמים אלו אינם משנים.

שאלה: לא ברור הטעם השני, של הגרירה, החשש מחטיפות עתידיות, - מדוע לעשות חשבונות בנוגע לעתיד? אנו מכירים את הכלל ההלכתי (בבא בתרא קלא א) 'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות'! אם יבוא עני ויאמר: 'תן לי כסף לאכול', האם אני יכול לענות לו: 'אולי לא, אולי אשמור את הכסף בשביל חולה מסוכן'? לא, תמיד פוסקים על-פי מה שעינינו רואות עכשיו, איננו יודעים עתידות, כך הוא בהלכות רבות (ראה משנה ברכות ט ג. משנה פסחים א ב).

תשובה: נכון, לולא תקנת חכמים זו היינו פוסקים רק על-פי ההווה, אלא שחכמים דאגו לא רק להווה אלא גם לעתיד; זו תקנה מיוחדת. יש כמה תקנות כאלה, כמו במסכת נדרים (פ ב), שם שואלת הגמרא מה הדין אם יש מעיין בעיר שלנו, ובעיר השנייה אין, האם ניתן לאחרים? לא, לא נותנים לאחרים, אלא [לפי תנא אחד] שומרים אותו עבורנו כדי למנוע מצב בו תפרוץ מחלה בעתיד ונזדקק למים, אף שלעיר הסמוכה יהיה פיקוח נפש באופן מיידי של מחסור במים [וכן פסק העמק שאלה סי' קמז]. והרי אמרנו שמסתכלים לפי ההווה? נכון, לכן זו תקנת חכמים - לקחת בחשבון את העתיד, זו משמעות הביטוי "תיקון העולם" - לא רק תיקון האדם הזה אלא תיקון כל העולם, כל הציבור, כל האומה. אמנם פדיון שבויים הוא מצווה גדולה. כתוב בגמרא (בבא בתרא ח א-ב), שהורמיז, אימו של המלך שבור, אמרה: אני נותנת לכם כסף לצדקה בשביל המצווה היותר גדולה שיש. אמרו: זה פדיון שבויים. מדוע? כי השבוי הוא גם חולה, גם עני וגם רעב. נכון, זו מצווה רבה, אבל תיקון העולם הוא חשוב יותר מזה.

גם כאשר השבוי בסכנה?

האם הדין ישתנה אם השבוי נמצא בסכנה? יש בזה מחלוקת ראשונים. ה'פתחי תשובה' (יורה דעה רנב ד) אומר: אם זה פיקוח נפש, פודים אותו מיד אפילו במחיר כל הכסף שבעולם ולא חוששים שזה יגרור. - ומה יהיה אם נתרושש? - גם אם נתרושש, הרי זה פיקוח נפש! (ראה שו"ע, אורח חיים תרנו א). אבל הרמב"ן ועוד ראשונים אומרים: לא, הטעמים של הגמרא עודם שייכים. אתה דואג לפיקוח הנפש של השבוי הזה? הרי תבוא מזה גרירה ויהיה פיקוח נפש של אנשים רבים! אמנם לפי הטעם של ההתרוששות - אז מה אם נתרושש? הרי החיים של האדם הזה בסכנה! התשובה היא, שצרכי ציבור הם בעלי אותו ערך כמו פיקוח נפש. הציבור צריך כסף בשביל כל מיני דברים, וזה נחשב 'פיקוח נפש של הציבור'. והרי כתוב: "לא תעמוד על דם רעך"? (ויקרא יט טז). התשובה היא: זה נאמר ליחיד. אתה - אל תעמוד על דם רעך, אבל לגבי הציבור זה חשבון אחר, הוא אינו מצווה בזה בדיוק באותו אופן, כמו היחיד. ה'חתם סופר' פוסק (חושן משפט סוף סימן קעז) שהיחיד חייב לפזר את כל ממונו על פיקוח נפש שלו וגם של אשתו, כי הרי אשתו כגופו (ברכות כד א ועוד), וכן הלאה, אך הציבור אינו חייב. אם תאמר שהציבור חייב, אולי צריך במדינת ישראל לבטל את תקציב החינוך, תקציב ההתיישבות, וכל הכסף ילך לבתי-חולים, הרי יש שם מקרים של פיקוח נפש, ואם נשקיע שם יותר כסף, נציל יותר אנשים! מכאן רואים שבציבור דין פדיון שבויים שונה.

פדיון שבויים בימינו

מה הדין כיום, בשאלת שחרור מחבלים תמורת חטופים? פה שני הטעמים נכונים, יש כאן גם טרחא דציבורא וגם גרירה. מה הטרחא דציבורא כאן? לא טרחה כספית, אלא טרחה במובן שאם תשחרר מחבלים, הם ימשיכו להרוג. הרי הטעם שהרגו אינו מכיוון שהיו עצבניים על אדם פרטי, אלא משום שרצו להרוג. ארגון משפחות נפגעי טרור אומר שמאה שמונים וחמישה אנשים נהרגו במדינת ישראל בעקבות מחבלים משוחררים, בין שאותם מחבלים הרגו ישירות ובין שארגנו פיגועים. אין לך טרחא דציבורא גדולה יותר מזאת. אם תאמר שאסור לפדות שבויים מטעם הגרירה - גם הוא שייך במקרה זה, שהרי אם נתפוס כל מחבל שיהרוג ונשים אותו בבית הסוהר, יחטפו ילדה קטנה, וישחררו אותו. האם זו בעיה לחטוף אנשים במדינת ישראל? אם ניכנע - יחטפו כל הזמן. ידוע הסיפור של המהר"ם מרוטנבורג שרצה לעלות לארץ, תפס אותו המלך רודולף, הכניסו לבית-הסוהר במגדל איינזיץ ודרש כופר גדול. כל הקהילות רצו לפדות אותו, בהתאם לתוספות (גיטין מה א ד"ה דלא ליגרבו ולייתו), שאומר כי מה שאין פודים שבוי יתר מכדי שוויו, זה רק בסתם אדם, אבל תלמיד חכם - זה משהו אחר, תלמיד חכם זה לא טרחא דציבורא אלא זו 'שמחת ציבורא'; התוספות הביאו הוכחה נוספת מרבי יהושע בן חנניה (גיטין נח א), שהיה בבית-הסוהר ברומי, ראה תינוק שיודע הרבה תורה, אמר: אני נותן כל ממון שבעולם לשחררו - וכן היה, ויצא ממנו רבי ישמעאל. איך נתן כל ממון שבעולם, הרי אין פודים שבויים יותר מכדי דמיהם? תשובה: הוא היה תלמיד חכם. אבל המהר"ם מרוטנבורג, כמבואר ב'ים של שלמה' (גיטין ד י), אמר: לא, אני נשאר. מדוע? - כי אם תשלמו בעבורי, יתחילו לחטוף את כל הרבנים וייגמר כל הכסף של כולם, לכן הוא נשאר. ובאמת, אומר ה'ים של שלמה', הוא צדק, - מאז המעשה עם המהר"ם מרוטנבורג הפסיקו לחטוף רבנים. כנראה שהמהר"ם לא פסק כמו התוספות, אלא כמו הרמב"ם והרי"ף שאינם סוברים כתוספות. לכן, לפי זה לא צריך לשחרר חטוף שלנו יתר מכדי ערכו ושוויו, ולא צריך להיכנע לסחטנות של מחבלים.

חייל ואזרח שבויים – דינם שווה?

הרה"ג שלמה גורן (תורת המדינה עמ' 424) אמר: חייל הוא מקרה מיוחד. החייל יצא למלחמה, סיכן את נפשו בשביל כלל ישראל, לכן צריך לפדות אותו 'ויהי מה' - גם כשזה מסכן את הציבור. הרי הוא הסתכן בשביל הציבור, לכן על הציבור להסתכן בשבילו. הרב גורן אמר דבר זה בתורת 'אולי', לא בתורת 'ודאי', אבל הוא נטה לדבר הזה. כיצד יתמודד עם הטענה של "אין פודין וכו'"? אומר הרב גורן: תקנת "אין פודין" נאמרה על כולם אבל לא על חיילים. חייל אינו מישהו שחטפו אותו, אלא מישהו שהלך וסיכן את נפשו ואז חטפו אותו. זה הגדר של צבא, בצבא 'אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד'; אמנם, זה לא כתוב בגמרא אלא ב'שלושת המוסקטרים' של אלכסנדר דיומא, אבל זה נכון, שאחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. כלומר, זו התייחסות שצריך לבחון אותה לפי שני הטעמים. לפי הטעם שזה טרחא דציבורא - מה בכך שיהיה 'טרחא דציבורא'? שיהיה! מה משנה אם אלו אזרחים או חיילים? כידוע, כל אזרח הוא חייל. ומה עם הטעם של הגרירה? נכון שאתה חייב לחייל הזה הרבה, אבל אם תשחרר אותו יתחילו לחטוף חיילים (ראה שו"ת שאילת שלמה ב תמד. מחיל אל חיל א עמ' 301-303). האם זו בעיה לחטוף עוד חיילים? תמיד אפשר לחטוף חיילים. כמובן לא נתחיל לחלק אם החייל נחטף במילוי תפקידו או לא במילוי תפקידו, בצה"ל לא מחלקים בדבר הזה ובצדק, כי החייל כל העת נמצא במילוי תפקידו.

הלכות מלחמה

אז מה יהיה? ראה מה עשה אברהם אבינו כשלוט נפל בשבי, הוא לא ניהל משא ומתן, אלא הלך למלחמה עם כל 'צה"ל' שלו. אז, כל 'צה"ל' היה שלוש-מאות ושמונה-עשר חיילים (בראשית רבה מד ט). ועבור מי הוא יצא למלחמה? עבור לוט, שלא היה כזה תלמיד ישיבה מובחר... (בראשית רבה מא ז). גם משה רבנו יצא למלחמה על כך שהכנעני שבה ממנו שבי, "וישב ממנו שבי" (במדבר כא א), ומיהו אותו 'שבי'? שפחה אחת (רש"י שם), מה שנקרא בימינו בשמצה 'ערב רב'. גם דוד המלך יצא למלחמה כשנשותיו נשבו בציקלג (שמואל א ל), ואפילו יצא למלחמה על פחות מכך, כשגזזו לחייליו את חצי זקנם וחצי מעילם (שמואל ב י). על חצי זקן וחצי מעיל אתה יוצא למלחמה?! מילא על חצי זקן, אבל על חצי מעיל? כן, כי זה מתחיל בחצי זקן וזה ממשיך הלאה במלחמה. כלומר, אלה הם גדרי מלחמה שעליהם צריך להרתיע. כמו שכתוב: הרתעה, פעולה, הרתעה. זה לא כתוב בגמרא, אלא אמר את זה בן-גוריון, אבל הוא צדק. צריך קודם הרתעה, אחר-כך לחימה ואחר-כך שוב להרתיע. בספר 'מורה נבוכים' מציע הרמב"ם את הפילוסופיה הצבאית שלו ואומר שאי אפשר לשים שוטר בכל מטר מרובע, אי אפשר לשים חייל בכל מטר מרובע, אלא צריך להפחיד כך שלא יהיה כדאי לאויב להתעסק איתך ואז לא צריך כל-כך להילחם. מסופר במדרש (תנחומא בשלח יח) על אדם שקראו לו 'מרוטה', על שם שהיה קרח. איך נהיה קרח? ראה פעם נחש ביער, ומרוב הפחד נשרו שערות ראשו ולא צמחו עד מותו. אם-כן, זה כוח ההרתעה. אלה הן הלכות מלחמה. בגלות לא היתה לנו ברירה, כשהיה לנו מישהו שבוי, מה היה אפשר לעשות? אספנו כסף, אבל פה יש לנו צבא, לכן צריך להילחם כמו בצבא.

פעם היה מטוס שנחטף ושהה זמן רב בירדן, היה משא ומתן ארוך עם כל מיני דרישות. בין החטופים היה הגאון הרב יצחק הוטנר. אגב, קודם לכן הרב יצחק הוטנר בא לבקר את רבנו הרב צבי יהודה קוק. הרב הוטנר היה בן-דודה של אשת רבנו. שאל אותו רבנו: איך אתה נוסע? אמר לו הרב הוטנר: אני נוסע בחברה פלונית. אמר לו הרב צבי יהודה קוק: תיסע באל-על, זה מוגן. הוא לא נסע באל-על, והמטוס נחטף (ירחון עיטורי כהים - גליון 176). היו אנשים שאמרו: הרב יצחק הוטנר תלמיד חכם, לפי שיטת התוספות, נעשה משא ומתן לחוד כדי לשחרר אותו תמורת כל דבר. אמר הרב יעקב קמינצקי מארצות הברית: לא, זה לא הלכות פדיון שבויים, זה הלכות מלחמה, ובמלחמה לא נכנעים. במלחמה לוחמים (בעקבי הצאן לרב צבי שכטר עמ' רו). כשהיו ילדים במעלות, לא נכנעו, עשו פעולה. זה נגמר לא טוב, אבל זה מה שהיה צריך לעשות. בפרשת מטוס סבּנה שנחטף היה משא ומתן עם המחבלים אבל זה היה למראית עין. נכנסו למטוס חיילים שהתחפשו למתדלקים וחיסלו את כל המחבלים. פעם היתה אסיפה בעניין יונתן פולארד. אמרתי: צריך לכבוש את אמריקה ולשחרר את פולארד. אחר-כך בא עיתונאי ושאל אותי: למה אתה מתכוון? איך אתה רוצה? כמובן לא התכוונתי שבפועל צריך לכבוש את אמריקה, אלא כמו שאומרים הלמדנים, 'בחינת' כיבוש אמריקה, שצריך לעשות כל מה שביכולתנו כדי לשחרר את פולארד. בצה"ל יש נוהל ידוע הקרוי 'נוהל חניבעל'. הנוהל הזה מדריך שאם מחבלים חוטפים חייל, יש לירות על החוטפים גם אם החייל עלול להיהרג. חייל שנהרג זה באמת עצוב, אבל אלו סדרי מלחמה. חייל חטוף מתסיס את כל המדינה כמרקחה, משגע את כולם, מחליש את כולם.

אומרת הגמרא במסכת שבועות (לה ב): "מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענש" - מלך שהרג אחד משישה לא נענש. מעירים התוספות (שם ד"ה דקטלא), שזה במלחמת רשות, אם נהרגים שישית מהצבא המלך לא נענש, זה עלול לקרות. אמר הרב גורן: במלחמת מצווה אין הגבלה. כמובן, לא שצריך להתאבד התאבדות כללית, אך אם יש סיכוי לנצח – צריך לנסות להצליח. עוד הזכיר הרב גורן במאמר על גבורת מצדה (ספר 'שבת המועד והזמנים') את המדרש (איכה רבה א [בובר]) המבקר את המלך צדקיה, כשתפס אותו האויב, קשר אותו בכבלים וניקר את עיניו (ירמיהו נב יא); אומר המדרש: "יאבד לב המלך" (ירמיה ד ט) - שהמלך צדקיהו היה צריך לשבור את ראשו בקיר, להתאבד, ולא לתת לאויב את התענוג שבעינויו, 'ולא היה לו להקיש ראשו בכותל ולמות!?', כי זה שובר את כל המוראל הלאומי. כשיש שבוי, זה שובר את המוראל הלאומי. במצב עניינים כזה - או שאתה עושה פעולה צבאית או שאתה נאלץ להותיר אותו בשבי. לא כל בעיה היא בעיה פתירה. אדם שהוא למשל מרגל למען מדינת ישראל, והוא במוסד, אומרים לו מראש: דע לך, אם המדינה הזרה תופסת אותך - איננו מכירים אותך, איננו יודעים מי אתה. זה חלק מהחשבון, אל תסבך לנו את כל המדינה בגלל הדבר הזה. כל זה כדי לא להחליש.

חז"ל גם למדונו שצריך לתת גט מלחמה (שבת נו א), כלומר, כשיוצאים למלחמה צריך לתת גט. חותני, זכרונו לברכה, היה חייל בצבא הבריטי שלחם נגד הנאצים, והרב יחזקאל אברמסקי כתב לו גט מלחמה. זה שבר את המוראל של החיילים, לכן אמר אז הרב גורן: לא נעשה את זה. זאת אומרת, שבירת המוראל של החיילים צריכה להילקח בחשבון כחלק מהמלחמה. כל פעם כשיש שבוי זה משגע אותנו לגמרי, סוחט מאיתנו כוחות, מחליש אותנו, וככה אי אפשר להילחם. לכן, אם יש שבוי צריך לעשות כמו אברהם אבינו וכמו משה רבנו ולהילחם.

ניהול מדינה – בשכל ולא ברגש

העמדה שאני מציג היא עמדה עקרונית. אם תשאלו את ממשלת ישראל ואת צבא ההגנה לישראל הם גם יגידו ככה, אבל כל פעם כשזה עומד על הפרק - נכנעים על-ידי רגש. אי אפשר לנהל מדינה על-ידי רגש, הרגש מרכך את הלב. ב'עין איה' (שבת ב פרק ה אות סז) מסביר מרן הרב ששאול ניהל מדיניות צבאית קצרת טווח, ולכן הוא נכנע. פעמים רבות הוא פעל ברכּוּת וכל המדינה היתה שטופת דם. לעומתו, דוד המלך ניהל מדיניות צבאית ארוכת טווח, הוא היכה בעוצמה ועל-ידי זה חסך בסופו של דבר דם רב.

"ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום".