כתב הרמב"ם בהלכות תפילין (פ"א ה"ג) וז"ל עשרה דברים יש בתפילין כולן הלכה למשה מסיני כו' שנים הן בכתיבתן ושמנה בחפויין וקשירת רצועותיהן ואלו הן השנים בכתיבתן שכותבין אותן בדיו ושיהיו נכתבין על הקלף כו' עכ"ל וקשה אמאי לא כתב נמי שיהיו נכתבין לשמן הן והאזכרות שלהן. ואע"ג דהכתיבה לשמה אינה הלכה למשה מסיני מ"מ יש שסוברים שהוא דאורייתא, כמו שכתב הפמ"ג (או"ח ל"ב ס"ק ל"ב) בשם הלבוש, ועיין בר"ן גיטין מ"ה. וא"כ הי' לו למנות זה בפסולי כתיבה.
ויש לומר דהכתיבה לשמה אינו ענין של מעשה הכתיבה אלא הוא ענין של מעשה הקידוש שמקדש בזה את הפרשיות, והפסולים של כתיבה הם במעשי הכתיבה גופה כמו לכתוב בדיו ולכתוב על הקלף, אבל שאר הפסולין לא מנה כאן כמו לא עיבוד לשמה וחסר אות או אינו מוקף גויל, וכן לא מנה כתיבה לשמה שהוא לקדש את הפרשיות.
ובהלכה י"ג כתב וז"ל ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן כו' עבד או אשה או קטן הרי אלו פסולין ויגנזו שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שמוזהר על הקשירה ומאמין בה הוא שכותב עכ"ל מדכתב שטעונין גניזה משמע שאינו יכול להחזיק אותם לקרות בהם כמו בחומשין, וקשה מאי שנא מעשרים פסולים שכתב הרמב"ם (בפ' י') וז"ל ואם נעשה בו אחד מהן הרי הוא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות ואין בו קדושת ספר תורה ואין קורין בו ברבים עכ"ל.
ואפשר לומר דהא דדינן כחומשין ללמוד בהן תינוקות זהו בפסול ודאי שאין לה קדושת ספר תורה אבל בפסול ספק דיש לחוש שמא היא ספר תורה כשרה שיש לה קדושת ספר תורה שכתב הרמב"ם (פ"י ה"ב) וז"ל ספר תורה כשר נוהגין בו קדושה יתירה וכבוד גדול ואסור לאדם למכור ספר תורה כו' עכ"ל וא"כ אם ישתמש בספר תורה שהיא ספק כשרה כמו שמשתמשין בחומשין ללמוד בהן תינוקות בודאי יזלזלו בכבודה וזה אסור משו"ה אפשר שצריך לגנוז ספר תורה שהיא ספק כשרה כדי שלא יזלזלו בכבודה, אבל ס"ת שהיא ודאי פסולה יכול ללמוד בה ואין צריך גניזה.
והנה הא דדרשינן וקשרתם וכתבתם למעט אשה וקטן שפסולים לכתוב, כתב הדרישה שהרי"ף והרא"ש לא הביאו דרשה זו גבי ספר תורה ורוצה לומר דסוברים דדין זה הוא רק בתפילין ולא בספר תורה, וכתב שבתשובה האריך בזה בטוב טעם, ויש לומר דגם הרמב"ם מספקא ליה אם דרשה דוקשרתם וכתבתם דרשינן נמי גבי ספר תורה ומשו"ה פוסל מספק וכיון דהפסול הוא רק מספק משו"ה צריך גניזה כדי שלא יזלזלו בו.
והנה הרמב"ם כתב (בפ"י אות י') וז"ל שכתב אפיקורוס או כיוצא בו משאר פסולין עכ"ל וכלל אותם באלו שיכול להשתמש עמהם כמו עם חומשים וצריך לומר שהוא סומך עצמו על מה שכתב בפ"א הי"ג שאם כתבן אפיקורוס ישרפו ושאר פסולין יגנזו היינו שאין להשתמש בהן, (עיין ט"ז סי' רפ"א ס"ק א.) אבל מה שכתב שהי' העור מעובד שלא לשם ספר תורה או שכתב האזכרות בלא כוונה (אות ג-י"א) אם נאמר כמו שרוצה לומר הפמ"ג (או"ח סי' ל"ב ס"ק ל"ב) דפסול רק מדרבנן, וא"כ מדאורייתא היא ספר תורה כשרה ואמאי מותר להשתמש בה כמו עם חומשין הא אפשר שיזלזל בכבודה, ואפשר שהרמב"ם סובר דשלא לשמה פסול מדאורייתא כמו שכתב הפמ"ג בשם הלבוש וכן משמע מדברי הר"ן גיטין מ"ה דילפינן מציצית דבעי לשמה.
והנה הרמב"ם כתב בהלכות תפילין (פ"א הט"ו - ופ"י אות י"א) שאם כתב האזכרות שלא לשמה פסול משמע דשאר הדברים אינו פוסל שלא לשמה, ואפשר לומר דסובר כמו שכתבו התוספות במנחות (מ"ב א. סד"ה ואל ימול) וז"ל אי נמי נראה דאזכרות לבד בעינן כולי האי (לשמה) ואצטריך למעוטי אי כתב (עכו"ם) בלא אזכרה עכ"ל.
אי נמי יש לומר דסובר הרמב"ם דהכתיבה סתמא לשמה קאי כמו שכתבו התוספות בגיטין מ"ה רק בזה אינו סובר כהתוס' דהתוס' כתבו במסכת ע"ז כ"ז דעכו"ם עושה סתמא אבל הרמב"ם יש לומר דסובר דהעכו"ם עושה לשם חולין ומשו"ה אפילו היכא דסתמא לשמה קאי מ"מ אם עשה עכו"ם פסול משום שהוא עושה לשם חולין והוא מפקיע מלשמה, ומה שהקשו התוספות (ע"ז כ"ז א.) וז"ל הכא משמע דלר' יהודה אע"ג דבעי מילה לשמה מסקינן דמכשיר לה בעכו"ם ותימה מאי שנא מגט דבעינן לשמה ופסלינן כתיבת עכו"ם בגט משום דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד עכ"ל.
יש לומר דגט שאני ממילה, דבגט הכוונה לשמה פועל על הגט שיהי' כשר לגרש בו ומשו"ה זה שכותב הוא צריך לכוין לשמה, אבל גבי מילה הכוונה אינה פועלת כלום על עצם המילה רק דבעינן שיתכוין למול לשם שמים כמו דדרשו לד' המול, ומצינו בב"ק נ"ו שהשוכר עדי שקר חייב בדיני שמים, וכן כתב הרמב"ם בה' רוצח (פ"ב ה"ב) וז"ל השוכר הורג להרוג את חבירו כו' שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים עכ"ל הרי מבואר דאע"ג דאין שליח לדבר עבירה מ"מ לגבי שמים נחשב כאלו עשה הוא, וכן יש לומר גבי מצוה שאם ציוה לעכו"ם למול והעכו"ם מל ע"י ציוויו הוה לגבי שמים כאלו הוא מל והרי כוונתו הי' לשמים, ואע"ג דהעכו"ם לא נתכוין לשמים מ"מ כיון דהמצוה נחשבת לגבי שמים על שם המצוה מהני מחשבתו לשמים.
