כדאי שתשמעו את האמירה הזאת. אני חושב שבלי ששומעים
את האמירה של תפיסת עולם שעומדת מאחורי ההתנהלות
החרדית, כמה שננסה להבין אותנו, לא באמת נצליח. כי תמיד
בכל שיח, אם אתה לא באמת קולט מה יש לבן אדם מאחורי
הסיפור שלו, מה באמת הסיפור, לא תצליח להבין .
דיברו פה הרבה על ניסיון להשתלבות, ניסיון לעזור, מי יותר,
מי פחות, והשאלה היא: בסדר, ריבונו של עולם, אז תהיו
לגמרי בתוכו! מה הסיפור? למה לא מתגייסים באמת? עושים
טובה שמתגייסים ועוזרים לפיקוד העורף? למה אתם לא
בסיפור? סליחה, אתה אזרח במדינה, יש צבא, יש איום על
המדינה, תתגייס כמו כל בן אדם ! זאת השאלה שעומדת פה
מאחורי כל הדיונים: אתה עושה טובה שאתה כאילו בא
לקראתנו, מי ביקש ממך לבוא לקראתנו? זה המדינה שלך !
זאת השאלה שעומדת כאן . ואני חושב שכל עוד שלא שמים
דברים על השולחן, כל עוד שלא ננסה להבין – לא נוכל
להתקדם.
אני לא יודע אם יהיה קל להבין, זה תפיסת עולם שלמה, לא
יודע אם זה יהיה קל להבין, אבל זה חשוב לנסות לפחות. זה
מה שבאתי לעשות, אני מקווה שנעשה בחמש דקות.
ובכן, יש לנו תורה שניתנה לפני שלושת אלפים שלוש מאות
שנה פלוס מינוס. תפיסת עולם של התורה שאנחנו דוגלים בה,
שאין צורה אחרת של יהדות בלי שמירת תורה ומצוות הדוקה.
"הדוקה" זה אומר שאתה זוכר כל הזמן , בכל רגע נתון , שאתה
יהודי, שלהיות יהודי זה אומר לשמור תורה ומצוות, זה אומר
להקדיש זמן משמעותי, גם מבחינת כמות וגם מבחינת איכות ,
ללימוד תורה, שזה תופס לך את הראש, שזה אתה רואה בזה
אידיאל, שאתה רואה הצלחה בזה שאתה מתקדם בזה, שזה –
אפשר לומר – מרכז החיים שלך כגבר חרדי.
לימוד תורה זה סעיף אחד. שמירת שבת, זה אומר לא שאתה
עושה טובה ושומר שבת, מכבה סמארטפון לעשרים וארבע
שעות, אלא באמת אתה... לא מטלטל מוקצה. ואם מישהו פה
לא מכיר את המושג – יש חפצים שאסור לך אפילו להזיז,
אפילו ככה, אין. ואתה יודע שאם ה- אתה יודע מה, השעון
שלך נמצא מתחת מוקצה, אז אין לך שעון בשבת. הבאתי
כדוגמה מינורית, פשוטה, מינימלית, אבל זה החיים שלנו.
לשמור על צניעות, להיזהר מלשון הרע, להתפלל שלוש
תפילות ביום, לזכור את השם, לפנות אליו, לדבר איתו, לבקש
ממנו בקשות, לתלות כל הצלחה שלך בחיים, לתלות את זה
בקדוש ברוך הוא, להגיד לו תודה. זו תפיסת עולם שלמה
שאתה אמור לחיות איתה, היא מלווה אותך בכל רגע נתון, אין
להתחמק ממנה, אלו הם החיים שלנו.
עכשיו, זה מה שהחזיק אותנו אלפי שנים וזה אמור להחזיק
אותנו גם פה כאן בארץ, ואנחנו ברוך השם נמצאים פה במקום
מדינה שמנהלת חיים יפים, אנחנו אחרי הכל צריכים לזכור
שבלי קיום אמיתי ליהדות, בלי שזה יהיה מרכז החיים, אין לנו
קיום. זה לא יחזיק מעמד. גם כאן, כשאנחנו פה, אין לנו שום
אפשרות להחזיק מעמד בלי ש - אני חוזר ואומר, שמרכז החיים
שלך זה שמירת התורה. לא שאתה עושה טובה לקדוש ברוך
הוא בשמירת התורה והמצוות, אלא שזה מרכז החיים שלך,
זאת תפיסת עולמך. המרכז של החיים שלך זה לעשות את
העבודה שלך כלפי הקדוש ברוך הוא בצורה נכונה ומושלמת.
זה הבסיס של הקיום.
הציבור שלנו, הוא הציבור שלקח את האתגר הזה על עצמו.
אנחנו טוענים, אני חושב שזאת העובדה, שאנחנו בעצם
משמרים מסורת של אלפי שנים. לא שינינו כלום בהתנהלות
ברמת הכותרת. לא מדבר עכשיו על רמת הפרט, של למה כולם
אברכים וכולי. אני מדבר עכשיו על רמת הכותרת. רמת
הכותרת שהאכפתיות ל שמירת התורה המצוות היא המרכזית.
זה הדבר שתמיד היה בעם ישראל. אנחנו ברוך השם מכירים
את הספרות היהודית, הספרות לא התחילה אתמול, אנחנו
לומדים כל היום גמרא, אני לומד כל יום גמרא, באתי לפה
מאמצע לימוד גמרא. אתה פותח גמרא, ספר לפני אלף חמש
מאות שנה, ואתה רואה שזאת התפיסה. התפיסה היא
שהדקדוק הכי קל על כל פרט במצוות בהלכה שהקדוש ברוך
הוא נתן, זה מרכז החיים, זה הנושא.
השאלה היא איך אנחנו מצליחים לשמר את זה כשאנחנו חיים
בתוך מדינה חילונית. ונדגיש: מדינה חילונית שבאופן טבעי יש
לנו קשר אליה, קשר רגשי, כי זה האחים שלנו, כולנו עם אחד,
ואנחנו מודעים לזה ומרגישים כך. השאלה היא איך אתה
מצליח בתוך העולם הזה לשמור על הזהות שלך כאדם שומר
תורה ומצוות, שזה מרכז חייך. באופן טבעי, כשיש לך שני
גופים, אחד גדול ואחד קטן, הגוף הקטן נמשך. אז השאלה היא
איך אנחנו מתמודדים עם זה.
והתשובה היא בעצם: יצרנו מנגנון שמירה. זה נוצר מאליו,
חלק עם אסטרטגיה וחלק בצורה טבעית, התפתחות טבעית
של דברים, כמו כל דבר. דבר ראשון, נוצרה כאן פלנטה נפרדת.
יש פלנטה שנקראת הציבור החרדי. פלנטה זה אומר ערים בפני
עצמם שנוצרו מאליהן. ישיבות, הווי, כוללים, הווי שלא היה
קיים בעבר, בגלל שזאת הנוסחה היחידה להמשיך הלאה את
הקו שלנו. קוראים לזה היום "התבדלות ", ככה זה נקרא,
בדלנות. וכולם שואלים: סליחה, מה הסיפור שלכם? אתם
נמצאים בתוך העם שלכם, מה זה הבדלנות הזאת? התשובה
היא שלכאורה, בלי בדלנות – אני לא מדבר עכשיו, יש הרבה
רמות לזה, אבל בלי העיקרון של בדלנות ושמירה הדוקה על
ההווי שלנו – לא נחזיק מעמד באמת בתפקיד, בשליחות שלנו ,
להעצים את התורה, לשמור אותה על מרכז החיים.
הדבר השני זה להעריץ את ההצלחה בתוך המסגרת שלך. זאת
אומרת, הצלחה בתורה. אם אנחנו רוצים שהתורה תצליח
ותישמר ותמשיך להיות מרכז החיים, אתה חייב להעריץ את
זה, להעריץ את מי שמצליח, לתת את מלוא הקרדיט, את
מלוא ההערכה ומלוא הקידום למי שבאמת מתקדם בלימוד,
למי שהתורה אצלו באמת נושא והוא מצליח והוא יודע והוא
מתקדם ויודע וכו', אתה שם אותו במרכז ההערכה שלך.
אלו הן שתי הנוסחאות הפשוטות.
ולכן אני אומר, מצד אחד, אתם דנים האם מצב המלחמה
משנה את התפיסה בציבור החרדי המיינסטרימי ? התשובה
היא שההשקפה הבסיסית לא משתנית. הנה, יש לנו כרגע
התמודדות ובמצב המלחמה ההתמודדות הרבה יותר קשה, כי
היא גם רגשית, מעבר למה ש אנחנו מרגישים שהאחים שלנו
נהרגים, אנחנו גם מרגישים חלק מהסיפור. הקושי שלנו
לעשות את האבחנה בין ההזדהות לבין האחיזה בערכים, השמירה על הערכים, הוא קושי לא מבוטל. ייתכן שיהיו כאלה
שלכן זה לוקח אותם להקצנה, למשפטים יותר חדים. אבל
בפירוש, אני אומר חד -משמעית, הנושא שלנו זה לשמור על
הערך, לשמור על מרכז החיים. ואני חושב, אני מאמין שכולכם
מבינים, שבשביל לשמור עם ישראל כעם של נצח, הוא חייב
לשמור על הסיפור שלו, להבין מה זה יהודי. הדבר הזה מצריך
מאתנו קורבנות, ואני חושב שהדבר הזה הוא חשוב, הוא צריך
להמשיך.
שאלנו בהתחלה, אז למה אנחנו לא מתגייסים נורמלי בצורה
הכי פשוטה? כי ברגע שנכניס למיינסטרים את הנושא של
הגיוס כערך, כאידיאל, כמו שזה נמצא בציבור הרחב. באופן
טבעי, השמירה על ערך ההצלחה בלימוד, על ערך הישיבה, על
מושג של ישיבה כמושג מרכזי, זה לא יהיה, זה פשוט לא יהיה.
וכנראה שאי אפשר לעשות הכול ביחד. זאת התפיסה הכללית.
אני חייב לציין שבהחלט יש הרבה רצון להבנה, הרבה רצון
לשיח, הרבה רצון . אבל שוב, בלי לגעת ביסודות של החיים
והקיום.
שאלה מהקהל: למה אתה לא מדגיש שבגלל המלחמה אתם
לומדים יותר, מקדישים שעות להצלחת החיילים וכו'?
תשובה: יש פה נושא שלוקחים את הלימוד כהגנה. אנחנו
משתתפים בסיפור של ההגנה. הסיפור הזה נכון. התורה מגינה,
התורה מגנא ומצלא, וזה דבר פשוט שכתוב בהרבה מקורות.
אבל יש פה קצת שיבוש: אנחנו לא יכולים לקחת את התורה
כעוד סוג של – נקרא לזה – הקמנו חמ"ל תורה למען
ההצלחה. לא. התורה היא ערך לכשעצמו, זה החיים, זה החיים
עצמם.
אלא מה? יש גם שותפות וסולידריות שחייבת להיות קיימת,
וזה קיים. אני נמצא בתוך עולם התורה. אצלי בכולל ארגנו ימי
צום כמה וכמה פעמים. אנשים צמו יום שלם למען העניין. יש
תפילות שלא מפסיקות, בהחלט יש השתתפות. באופן טבעי,
כמו שהזכרתם, מי שלא מחובר למדיה לא רואה סרטונים, לא
רואה תמונות אפילו – ואני חושב שזה דבר מבורך שלא
מחוברים למדיה ברמה השוטפת – אז באופן טבעי, פחות
מרגיש חיבור למה שאתה לא רואה בעיניך, זאת המציאות.
ואחרי הכול יש מאוד אכפתיות, מאוד רצון , באמת אהבה,
באמת רצון לקרב ולהתקרב, כמו שאמרתי, עם שמירה על
העקרונות שלא נזוז מהם בעזרת השם.
[הרב יעקב ב.]
