ג. עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות; זהו הזמן שאנו מקוים. מובן הדבר, שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח, בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלוהית הברורה. "יעקב שלח לעשו את הפורפירא": "יעבר נא אדוני לפני עבדו", אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה, וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר עת הזמיר הגיע וקול התור ישמע בארצנו.
פרק זה הינו מבט היסטוריוספי בלתי רגיל על תולדות עם ישראל. המבט כולל את השלב הראשון – מלכות ומקדש, השלב השני – גלות, בייחוד הגלות הארוכה. והניסיון לאפיין את השלב השלישי – חזרה לארץ ישראל ויסוד הממלכה. בפרק הקודם (לפי סדר העריכה של הרצי"ה) ראינו את התכונות של גיבורי המקרא – המלכים והשופטים. הקב"ה אומר לדוד שלא יבנה את המקדש מפני שדמים רבים שפך (דה"א כב, ח), ובכל זאת הם דמויות המופת שלנו. הרב אומר שהעוז הנפשי שלהם, היה דרוש כדי להעמיד את ההחלטיות של ערכי הצדק והטוב אל מול הרוע, גם אם צריך היה – על פי התנאים שבהם החברה אז התקיימה – להילחם על כך מלחמה עקובה מדם.
התנהלות כזאת היתה לא רק במלחמה עִם עַם אחר. גם כשהיו בעיות בתוך הממלכה, לא היה בחברה שום מנגנון מובנה סביר שנתן לאנשים סיכוי הומני לשכנע ולשנות באמצעים של מילים, הפגנות, אפילו מחאה חריפה וכמובן שלא בבחירות והתגבשות קבוצתית. חברה לא יכולה להתקיים בלי שלטון יציב וחזק, אבל כיצד משיגים את היציבות והחוזק הללו? נוצרה התנגשות חריפה בין צורכי הממלכה לבין צרכי האנשים וזכויותיהם. נכון שלא נתנו לאנשים סיכוי להשתתף בשלטון, אבל צריך גם לשאול באיזו מידה האנשים היו בכלל מסוגלים לממש את הסיכוי הזה. גם כיום אנחנו מכירים בכך שלא בכל חברה אנושית אפשר לקיים דמוקרטיה. אי אפשר לעשות דמוקרטיה בגן ילדים, ואפילו לא ברוב החטיבות ובתי הספר. אין להם די שיקול דעת, אמצעים, ניסיון וחכמה, ומצד שני יש להם הרבה תאוות ויצרים. לכן אם ינסו, התוצאה תהיה עגומה ביותר. חכמים אומרים שמי שאינו מציית למלך חייב מיתה (סנהדרין מט, א), כי השלטון חייב להיות יציב וחזק, אחרת הממלכה תתפרק (עי' אבות ג, ב). מצד שני – לקחת אדם ולהמית אותו זה מעשה רע, שאי אפשר להצדיק אותו. אוי לנו מכאן ואוי לנו מכאן. המתת המורד במלכות בלא משפט, היא מעשה בודד שמייצג את המצב הבלתי אפשרי כמות שהוא.
בפרק שלנו אומר הרב שממלכתו של עם ישראל הסתיימה לא מרצון אלא מאונס, שכן הממלכה נכבשה ונחרבה ויצאנו לגלות. אבל הוא לא מפתח את השאלה מדוע זה קרה, במה חטאנו. יכול להיות שחטאנו בכך שלא עלינו למדרגה הגבוהה ביותר של התיקון העצמי, להיות מופת לכל העמים ולתקן אז את ההתנהגות של החברה האנושית. ממילא היינו צריכים להתנהג כמותם, באותם ערכי הרשעה והברבריות שהיו נהוגים ומקובלים על האנשים, אבל אינם מקובלים לפי ערכי הצדק, היושר והקודש. אנחנו באמת לא יכולים להעלות על דעתנו התנהגות מלכותית אחרת. למעשה אין צורך להרחיק לכת לימי קדם. אפילו בתקופתנו ישנם מקומות בהם יורים ללא הבחנה, רוצחים ושוחטים אנשים בכיכר העיר ובביתם, רק מפני שהם שייכים לשבט אחר. יכול להיות שהתביעה האלוהית, תביעת הנביאים, היתה לתקן את מערכות השלטון ולעלות למדרגה שתוכל להיות מאור לכלל העמים והמדינות. אבל זה לא קרה. עם ישראל וממלכתו לא עלו למדרגה כל כך גבוהה. הם לא ירדו פחות מאחרים, אולי היו אפילו קצת יותר טובים, אבל לא מספיק טובים כדי שאחרים ישנו בגלל זה את דרכם. אז בלית ברירה היה צריך לאמץ את דרכי השלטון וההתנהלות החברתית המקובלות, וזה היה בניגוד לערכים היסודיים הבסיסיים של צדק, יושר, חינוך וחירות.
אי האפשרות להתקיים באופן מוסרי נעלה, יצרה את תודעת הגלות. עזבנו את הפוליטיקה העולמית. בגלות היה אונס, כי קשה לוותר מרצון על המעמד של מלכות עצמאית. אבל יש בה רצון פנימי, בסופו של דבר טוב שזה קרה, טוב שאין לאדם אחריות מוסרית והוא פטור ממנה. הוא סובל מהרבה דברים, אבל הוא סובל כצודק, וזה מעמד אחר לגמרי. קשה מאד, רע ומייסר להיות גולה, אבל זהו מצב שמאפשר לאדם ולעם את הלוקסוס המוסרי להיות צודק, בלי לקחת אחריות מלאה אפילו על עצמו, קל וחומר על השאר. לוקסוס מוסרי לבשֵר ולהטיף לטוב, יושר וצדק, מבלי לקבל אחריות מלאה. הלוקסוס הזה מסתיים כמובן בתחום הנפשי, כי בצד המעשי ישנם ייסורים קשים – הגולה נידון להיות מוכה, מוקע, משוסה ונרדף. אבל תחושת העליונות הפנימית, תמיד ליוותה את היהודים בגולה. הקרבן נעלה יותר מן המענה, התליין, מבחינה מוסרית ורוחנית. יהודי יכול היה להתבונן על הברבריות של כולם – רומאים, גותים, הונים, מונוגלים, ולהגיד תראו אותם, הם יכולים לבוא, לשדוד, להרוג ולאנוס, גיבורים גדולים, ועדיין בגדר כלבים. זהו מעמד יוצא מן הכלל שיש בו תוכחה פנימית עמוקה. לא סתם שנאו אותנו, זה היה בגלל התוכחה הזאת. "אתם חושבים שאתם יותר טובים", אמרו הגויים, "נראה אתכם מדברים אחרי שנשרוף אתכם, מה תגידו עכשיו". "נגיד שזה רק מוכיח את מה שאמרנו קודם", השיבו היהודים, "אם ככה – נעשה יותר גרוע", וכך זה נמשך… יהודי יכול להגיד "אני מחכה". כשהגויים שאלו למה הוא מחכה, הוא ענה – "אני מחכה שתהיו בני אדם, ואז נוכל להסתדר. אני מחכה שיהיה עם מי בכלל לדבר, בינתיים אתם פראים ברברים". השניות של העליונות הנפשית שכרוכה בשפלות המעשית באופן בל יינתק, היא מעמד מיוחד במינו. פעם תקף מישהו את ד'יזרעאלי על היותו יהודי, והוא השיב "כשאבות אבותיך היו על העצים, אבות אבותי חיברו את התנ"ך".
כשג'ינג'ס חאן כבש עיר ראשונה באזור חדש, הוא שרף את כולה כדי להרתיע ובכך ביסס את שלטונו. אין שום שיפוט מוסרי. כמובן, אם נשאל את ההיסטוריון שכתב את הספר על ג'ינג'ס חאן, הוא יגיד שזה לא בסדר. אבל מצד שני, זה מובן על רקע המעשים של אז. המונוגולים עשו את זה לטורקים, הטורקים עשו את זה לאירופאים – ההונגרים, הרומנים והסלאביים, שבתורם עשו את זה לערבים באותן השיטות. היתה מטרה אחת – לנצח ולכבוש. האמצעי היה אכזריות ללא גבול, ואם היה גבול הוא היה רק מצד מידת התועלת שיש במעשים האלה להשגת המטרות. הדבר נכון גם בממלכות שנחשבו תרבותיות ביותר, למשל בשלהי ימי הבית השני, ברומא, שהיה בה חוק וסנאט – משל אדם כמו קליגולה. איש מטורף, סאדיסט, צמא דמים ממש, לא היתה סטייה שלא מימש בתוך משפחתו, עירו ועמו. הוא לעג לכל הסדר החברתי, הרעיל ורצח עשרות אנשים במו ידיו. מינה את הסוס שלו לסנאטור (על כל פנים, הכריז על הרצון בפני הסנאט; הסוס כנראה היסס). זה לא היה מאורע נקודתי, שלטונו נמשך שנים רבות. נכון שגם אותו רצחו בסוף, אבל גם זה לא היה מפני אי המוסריות שבהתנהגותו, אלא פשוט מפני שקשה היה לסבול אותו.
גם קיסרים וקיסריות אחרים שלא היו מטורפים, היו צריכים לשלוט באמצעים אכזריים ואיומים. המשטר בעצמו היה עבדותי והתבסס על ניצול מחפיר ובלתי נסבל, של גברים, נשים וילדים. 'עבדים' זו כותרת שקל להגיד, אבל בפועל מדובר בבני אדם ללא כל זכות שאין מתחשבים בהם. כל זה בממלכה הנאורה והתרבותית, שראתה באחרים ברברים ובצדק. זו היתה המציאות. זה היה נכון גם אחרי מאות שנים באירופה, ביחס לאיכרים הצמיתים, גם בממלכה הנאורה ביותר שקמה בשלהי המאה השמונה עשרה בארה"ב, ביחס לעבדים. חטפו והביאו אותם באניות, ברעב ובמחלות, הציגו אותם בשווקים באופן מחפיר, אזוקים בשלשלאות, בדקו את שיניהם כמו סוסים, הביאו אותם לאסמים, אנסו ורצחו אותם, ניצלו אותם. מלחמת האזרחים האמריקאית שבאופן חלקי היתה על שחרור העבדים (גם זה לא היה עניין מוסרי מובהק כפי שמנסים להציגו), היתה ב-1865, כמאה שנה לאחר שהעבדות החלה. זה לא נעשה על ידי האינדיאנים שנחשבו לפראים, אלא דווקא על ידי האדונים הנאורים והמשכילים, אלה שכתבו את החוקה האמריקאית.[26] גם לוושינגטון ולג'פרסון היו עבדים. אולי לא נהגו בהם באכזריות המקסימלית, אבל מעמדם היה כזה.
הרב רואה במלחמת העולם הראשונה ובתוצאותיה שני פנים. מצד אחד הוא רואה בה, כמו שראו גם אחרים, את שיא השפלות הברברית שמגיע אליה האדם. שפך דמים שלא היה כמותו, של חיי חיילים צעירים ואוכלוסייה אזרחית, מחלות, גילויי פראות ומהפיכות. מצד שני, הוא רואה אותה גם כפתח לתיקון גדול, מפני ששפלות זו עצמה כבר מזעזעת מבחינה מוסרית לא את נפש היהודים לבד, אלא גם את זו של הגויים. לא כך הגיבו לפני כן. אמרו שזה מובן מאליו שמי שחזק הורג ושודד את האחרים. כואב, אז צועקים, אבל בהינתן ההזדמנות היו המפסידים עושים את אותו הדבר. אחת התוצאות המופלאות של אותה מלחמה היה הניסיון לסכל את המלחמות בעתיד. ניסו לכונן מוסדות בין-לאומיים שיהיו מעין מוסדות שיפוט והשכנת שלום שאפשר לפנות אליהם, כמו שקיים בתוך החברה והעם. אם אדם אחד חושב שהשני לקח ממנו כסף, במקום להרוג אותו עליו לפנות למשטרה, לבתי המשפט, הוא מנסה למצות את הצדק באופן הומני. הניסיון הזה לא הצליח, אבל עצם הניסיון להשכין שלום עולמים ראוי לציון.
נעשו נסיונות להכניס ערכים גם למדיניות הבין-לאומית וגם למדיניות החברתית על ידי דמקורטיזציה וליברליזציה של החברה, הדגשת זכויות טבעיות של חירות, כבוד, רכוש וסולידריות חברתית. הרב קושר בין התנועה הפנימית של הניסיונות לתקן את המצב המוסרי של האנושות (האירופאית, שהיא האוונגרד, החלק המתקדם, המשוכלל והטכנולוגי ביותר של האנושות אז והיום), לבין הפתח לבנייה מחדש של הממלכה היהודית. מתחוללים שינויים מעמיקים, במיוחד מבחינה ערכית, בהתנהלות החברתית האנושית – המשטר, ערך האדם והרכוש, כבוד האדם וחירותו. אלו הם ערכי תורה יסודיים, שהפכו לערכי מוסר כלליים, בכך שנזרעו פעם ברוח האדם האירופאי, גם אם באמצעות הנצרות. והם המאפשרים לערכי התורה היסודיים לחזור ולהתגלות בעולם על ידי בניית ממלכה יהודית על יסודות יותר טובים. זה מאפשר את המינימום המוסרי, לפחות שאיפות האדם השתנו, יש רגישות יותר גבוהה לעוולות מצד עצמן. יש הדגשה של הערכים היסודיים של התורה, כל אדם נברא בצלם אלוהים, לכל אדם יש ערך ויש ערך לפועלו. חמלה, התחשבות, ניסיון לבסס את ההתנהלות החברתית על צדק ולא רק על כוח. צריך ללמוד מהו צדק, ולא לתת את הסמכות לקבוע את הצדק לבעלי הכוח בלבד. זו שאיפה שרחוקה מלהתמלא ולהתממש, אבל יש בה שינוי גדול ממה שהיה לפני כן, עת הברבריות היתה לא רק בפועל אלא גם מוצדקת מבחינת מערכת הערכים. הקישור הזה של הרב מיוחד במינו. כמובן, הוא מותיר אותנו עם תביעה עמוקה גם כלפי עצמנו וגם כלפי המציאות. גם כיום אנחנו רואים שזה היחס של העולם כלפינו. אי אפשר להסתפק באמירה שאנחנו מתנהגים כמו כולם, אפילו קצת יותר טוב, כי זה לא מספיק. ההתגרויות של אויבינו מעמידות בפנינו אתגר מוסרי אמיתי. תורת המשפט, הצדק ליחיד ולעמים, צריכים לצאת מירושלים, לא מניו-יורק ובטח לא מדמשק או קמבודיה. אנחנו צריכים להיות ראויים לכך, לבנות חברה כזאת ולהיות בעלי רוח כזאת.
בזמן התנ"ך נוצר פער ומתח נוראי בין הנביא, מבשר הרמה העליונה ביותר של האדם, לבין המציאות הממשית, שחייבה להתנהג כמעט כמו כל העמים שסביב. כמעט, כי אנחנו מוצאים בכל זאת בדברי חז"ל ובהסתמכות על הכתובים את הניסיון להשלים, לפחות לתת אפשרות לאויב לבחור גם ביציאה מכובדת. כבר אז נעשה ניסיון לבסס זכויות אישיות, שבטיות ולאומיות, ברמה שכמעט עד היום איננה חלק מהשיח הבין-לאומי. גם היום אנחנו רואים את המוסר הכפול, גם של הידידים הכי טובים שלנו, שלפחות רוממות הערכים בגרונם, אבל נשק בידם. כשיורים זה לא חידוש. אבל הנשיא שנתן את ההוראה אומר לעמו: אנחנו לא יכולים להשלים עם טבח באוכלוסייה אזרחית, אנחנו באים להגן. מבלי להיכנס לשאלה האם הם פועלים נכון, ברור שזו מהפיכה תודעתית. מהפיכה זו מאפשרת לבנות חברה, לפחות באופן מינימלי, על הערכים שהם מורשת הרוח הנבואית בשאלת מהות האדם והחברה האנושית הרצויה.
אין להסיק מדברי הרב כאן שעלינו להימנע מלכונן כיום ממלכה. יש לנו חזון מוסרי, ומובן הדבר, שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. גם היום צריכים להשתמש באמצעים פוליטים, כלכליים וצבאיים. זה הכרח הקיום. אבל אנחנו לא יכולים להסתפק רק בכך ולפטור את עצמנו מהאחריות המוסרית, כולם ככה אז גם אנחנו. ברוך ה' שיש כבר שיח כזה במציאות, וכמה צער יש, שלא אנחנו מנהלים את השיח הזה. להיפך, הוא מופנה בעיקר כלפינו ובצדק. לא בצדק מפני שאנחנו פחות טובים, אלא מפני שיש מאיתנו ציפיה. הצדק צריך לצאת מירושלים, ולא ייתנו לנו להתחבא. לא מפני שהם צדיקים כל כך גדולים, אלא מפני שיש צימאון לחזון הזה, יש בו צורך. צריך לומר, שבתוך החברה היהודית הישראלית, רואים את התופעה שהאצבע, או המבט, מופנים אל שומרי המצוות, שהם נוצרי החזון הקדום. כל היחס המפלה כלפי שומרי המצוות הוא התגרות שיש בה אתגר, ויש ציפייה ש"מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה" (ישעיהו ב, ג), ו"שַׁעֲרֵי צִיּוֹן" (תהלים פז,ב) הם "שערים המצויינים בהלכה" (ברכות ח, א). אם זה לא קורה, אומרים עלינו שאנחנו הגרועים מכולם. זה לא נכון, אנחנו עדיין טובים מכולם, אבל לא מספיק טובים כדי למלא את הייעוד האלוהי שלנו.
שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות; זהו הזמן שאנו מקוים.פירוש הדבר שקיים מינימום מסוים של מבנה חברתי, מערכת ערכים וחוקים, שמנטרלים את הרשעה והברבריות. כמובן היא לא מנוטרלת מכל וכל, אלא מן השליטה הבוטה והמופגנת. זה עדיין לא נכון לגבי כל המדינות בעולם, אולי אפילו לא לגבי הרוב. אבל אפילו במדינות שבהן הרשעה והברבריות הן היסוד, יש ניסיון להציג תדמית של מערכת מוסדית וחוקתית שהיא לא כזאת. גם במדינות רודניות ואכזריות כמו צפון קוריאה, סוריה או איראן, יש בחירות, פרלמנט וחוקה. זהו ניסיון להלביש את הברבריות והרשעה הממשיות ביותר, במחלצות של ליברליות. המחלצות האלה מגוחכות, קבלת הפנים החמה שעורך הפרלמנט לרודן כזה כשהוא מגיע, מחיאות הכפיים הסוערות, קריאות שמחה והתלהבות למראה פניו הזורחות, לשמע פניני חכמתו, מעוררים גיחוך ואפילו גועל נפש. אבל זה פרלמנט, כאילו יש כאן נתינת דין וחשבון לנציגי העם. רואים עד כמה העמיקה המהפיכה התודעתית, שאפילו הגרועים, האכזריים, הציניים, הרודנים והנצלנים ביותר מנסים להלביש על עצמם את המחלצות האלה. ברור שהם מתנהגים כמו פיל בחנות חרסינה, הגינונים שלהם הם כ"נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר" (משלי יא, כב) ואף יותר גרוע. אבל כשהחזיר רוצה להתקשט בנזם, זה אומר שהוא מסתכל על האחרים ומנסה לחקות אותם. זו מהפיכה תודעתית. כשם שהיהדות הקדומה היא התשתית הערכית של מהפיכה זו מדורי דורות, כך היהדות של ימינו צריכה להיות התשתית להתקדמות האמיתית שלה ולמימושה בקרב האדם והעמים. לא בכדי המהפיכה הציונית כל כך כרוכה במהפיכה הערכית התודעתית הזו. כאן הרב חושף לפנינו את הקשר הפנימי, העמוק, המוסרי שבין שני הדברים.
אבל האיחור מלכונן ממלכה הוא איחור מוכרח. כעם, כיחידה לאומית, היינו במידה מסוימת מחוץ להיסטוריה וכעת אנו חוזרים אל ההיסטוריה הרגילה. בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. חשוב מאד להבין, שדברי הרב אינם ביקורת פשוטה על העבר. בעת רעה, אין ברירה אלא להעמיד ממלכה באופן כזה, גם אם המלך הוא לאו דווקא אדם רע, העיקר הוא שזו עת רעה. יש מלחמה אכזרית על הדברים הבסיסיים – על אוכל ועל השטח שהאוכל גדל בו. אי אפשר לדרוש ממישהו דרישה מוסרית לוותר על חייו. היחידים שוויתרו היו אנחנו: ויתרנו על המציאות הממלכתית, אבל המציאות לא נעשתה יותר טובה בגלל זה. סבלנו סבל נורא, רק מפני שלא רצינו להיות פעילים בתחרות המוכרחת הזאת על אוכל, שטח וקיום. לנו היו כוחות להתקיים אפילו באופן נורא כזה באמצעות תודעה עצמית, תורה, עבר מפואר ועתיד גדול. לאחרים לא היו את הכוחות האלה, תמיד היה להם רק ההווה. היתה זו עת רעה, הם הנהיגו את ממלכותיהם באלימות איומה, באי-מוסריות, בהעדפה הכמו-אקולוגית הכוחנית של החזק והבריא, שטורף את כל הפחות חזקים. כמו בקרב בעלי חיים בעת מצוקה, "כל דאלים גבר" (גיטין ס, ב).
יכול להיות שאם היינו מתקנים את עצמנו במובן אידיאלי, היינו משפיעים על המציאות כולה, אבל לא עשינו זאת. הנורמה המקובלת, הייתה מתחת לאפשרות של קיום מוסרי סביר, שעל פיו יכלנו להתנהל ועדיין להסתכל על עצמנו במראה.
והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלוהית הברורה. העולם כבר מכיר יותר שאלה היסודות שעל פיהם הוא צריך לנהל את עצמו. זה לא כל כך אפשרי ועדיין לא קל, אבל נעשה הניסיון לעבור לדרגה אחרת של קיום, להנהיג ממלכה וחברה, פוליטיקה עולמית, על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלוהית הברורה. הפסקה הזאת כנראה נכתבה בתום המלחמה, כאשר הנשיא האמריקאי האידאליסט במקצת, וודרו וילסון, הציג את 'ארבע עשרה הנקודות' שלו בפני עמי אירופה. בהן כינון מוסדות בין לאומיים לפתרון סכוסכים והכרה בשוויון המיעוטים, דברים שיש להם משקל מוסרי גדול הנוגע לפוליטיקה העולמית ולהנהגת ממלכה בתוכה. גם זכוותיהם של העמים המתוקנים, וגם דרישה ותביעה מכל מדינה קיימת ועתידה, להנהיג שוויון זכויות, התייחסות מוסרית לגבי כל אדם ואדם. 'זכויות האדם' הופכות למושג במשפט הבין-לאומי. זו אפשרות לפחות, להיכנס בחזרה אל הפוליטיקה העולמית, זה תואם את הרצון הכללי שיש ביהדות. להנהיג את החברה הפנימית והבין לאומית על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלוהית הברורה.
'ארבע עשרה הנקודות' היו מעין דגל של עולם חדש אחרי מלחמת העולם הראשונה. מעניין שהניסוח שלהן לא בא ממרכז התרבות האירופאית – בריטניה או צרפת (מגרמניה לא יכול היה לבוא כי הם הובסו; מרוסיה זה לא יכול היה לבוא מסיבות אחרות…), אלא דווקא מידי אמריקאי פרוטסטנטי. הרב מדבר על מציאות חדשה, המסומלת על ידי מה שנקרא באירופה "העולם החדש", שמשפיעה על העולם הישן ומשנה אותו במידה מסוימת. בלי אידאליזציה, צבעים מופלאים וסגידה לאמריקה ול"חלום האמריקאי". יש בזה משקל רב לשיקול המוסרי, הקשור בקשר עצמי, לא מוסדי, להארה האלוהית הברורה. אפילו לתפיסה הנוצרית הדתית הקלאסית, קרה משהו בהוויה האמריקאית. יש כמובן הרבה מה לתקן בתפישות האלה, אבל משהו השתנה. נוצר מעין מיזוג בין הרעיונות הדתיים, לבין הרעיונות המוסריים של זכויות אדם ושוויון שעליהם החברה צריכה להיות מושתתת. כל זה לא היה בממלכות האירופאיות, גם הפרוטסטנטיות, בהן נמשך המבנה החברתי המעמדי. ארה"ב היתה היחידה שהיה בה מיזוג מיוחד בין הערכים המוסריים של ההשכלה האירופית והרציונליזם של המאה השמונה עשרה, לבין דתיות עמוקה. לא בכדי על כל שטר של דולר כתוב "באלוהים אנו בוטחים" דע לך, המחזיק שטר, אתה אומר לבטוח בבנק המרכזי, בנשיא, או בצבא שיאבטח. בטח קודם כל באלוהים ורק אחר כך במנגנונים. ללא אלוהים, אין במה לבטוח.
באירופה ידוע שארה"ב היא מדינה דתית למדי, יותר מכל המדינות האירופאיות, מבחינת התחושה הפנימית של אזרחיה. יש להם תחושה של הארה אלוהית ברורה. זהו מיזוג מיוחד שקיימת בו אמונה דתית די לוהטת, בו בזמן שעיקרון יסוד הוא הפרדת הדת מן המדינה. אין לדת מעורבות מוסדית שלטונית, אבל באותו הזמן יש אמונה דתית עמוקה, המנחה דווקא את הצד המוסרי. זה דבר מאד מיוחד. יכול להיות שהרב רואה בזווית הזאת, בתפיסה הזאת, איזו הבטחה לעתיד. אירופה עברה משבר נוראי של חילון, מהפיכה נגד הקתוליות, מוסדות הדת המעורבת מדי בתוך מוסדות השלטון. היתה זו מהפיכה חריפה, שלוותה בהמון ביטויים מבזים לא רק כלפי כמרים ומוסדות אלא כלפי הדת, האמונה ומושג הא-ל בכלל. ארה"ב לא חוותה את כל זה, בודאי לא באותה מידה של חריפות. מלכתחילה לא היתה שם תערובת כזאת בין הדת למדינה, וממילא לא היתה טינה והתנגשות כזאת. להיפך, הדת היתה ערובה למצפון ולמוסר, נימוק מוסרי ומצפוני בהשפעתו החזקה על נבחרי הציבור ועיצוב החוקים, מבלי שמוסדות דת כזאת או אחרת מעורבים במישרין בשלטון. זה דבר חשוב.
אולי הרב רואה שבחברה השונה שנמצאת שם, יש גם אמירה מוסרית, הנטועה עמוק באמונה הדתית שהיא יותר נקייה ומזוקקת. אין לצייר אותה בצבע אידאלי, אבל היא יותר מזוקקת ונקייה מאשר האמונה הנוצרית הקתולית ודומותיה. ממילא זה נותן את האפשרות לקוות לעתיד, שבו הנימוק המוסרי יהיה בעל משקל. כמובן שלנימוק הפרקטי, מה שמכנים חוקרי המדיניות 'פוליטיקה ריאלית', יש תמיד משקל. נפט, חיטה, שטח וטילים הם דברים ריאלים. את הביטוי הציני ביותר ל'פוליטיקה ריאלית' מייחסים לסטאלין. אחרי המלחמה באו ואמרו לו שהאפיפיור תובע חופש דת ופולחן בברית המועצות. מספרים שסטאלין שאל: "כמה דיוויזיות יש לאפיפיור?". אם יש – נתחשב; אם אין – הוא יכול לתבוע מה שהוא רוצה. אין ספק שהתנהלות כזאת קיימת גם בימינו, ובכל זאת לצד זה יש גם נימוקים מוסריים. יש ניסיון כלשהו, גם אם הוא צבוע וחלקי, לשפוט גם שיפוט מוסרי. לנסות ולהגביל את האלימות של השלטונות ולרסן את ההשתוללות שלהם. לא בכל מקום זה מסתדר. ברור שמי שירצה לרסן את האלימות בסין ייכשל יותר מהר. אבל מנסים לרסן את האלימות בדארפור, יותר קל שם. יותר קל היה להפציץ את קדאפי מאשר את איראן. הוא מבודד יותר, משונה, לא נתמך על ידי קואליציה. הוא הותקף רק אחרי שהליגה הערבית התנערה ממנו.[27] אם היה בעל סיכוי להיות מבוסס כמו ארצות ערביות אחרות, יכול להיות שהמוסר היה נסוג. אנחנו מבינים את אי השלמות שבזה, את מרכיבי הצביעות שבהחלטות. אבל אנשים מנסים לפעול באופן מוסרי היכן שאפשר. צריך לשלב בין שיקול מוסרי לבין אינטרסים, אבל זה חידוש גדול של העידן החדש. לפני כן שיקול מוסרי לא נלקח כלל ועיקר בחשבון, לא היה קיים בשיח הפוליטי המדיני. עכשיו כשהוא ישנו, אפשר וצריך להעצים אותו. לדעת הרב, גם העצמה זו היא תפקידה של הממלכה היהודית הישראלית העתידה.
הקמתה של ארה"ב מלווה כולה בהארה אלוהית ברורה. המוני פליטים הרי נמלטו במהלך ההיסטוריה, אבל הם לא ייחסו לזה משמעות של ייעוד. הפליטים שנמלטו לארה"ב, או לפחות חלק מוביל בהם, בחרו לראות את הימלטותם מבריטניה, הולנד, צרפת ושוויץ, כיציאת מצרים אל הארץ המובטחת. כאן היה מפנה. נעשה ניסיון, שאפשר לבחון את מידת ההצלחה שלו, להפוך את המצוקה למניע מוסרי של בנייה של חברה חדשה. זה דבר גדול מאד. ממילא בחברה כזאת התקבלה חוקה מסוג מסוים ונוצר מבנה חברתי מסוג מסוים. בפועל זה לווה בהרבה בעייתיות. מי שהיה בא עם ספר החוקה האמריקאית למערב הפרוע, לא היה מספיק להרים אותו באוויר, עד שהיו יורים בו והספר היה נופל יחד איתו. בארה"ב התרחשו המון עוולות, לא רק נגד העבדים השחורים והאינדיאנים, אלא גם נגד קבוצות שונות בתוך האוכלוסייה. אבל עצם הניסיון והמאמץ, לבסס את החברה על ערכים מוסריים הוא דבר חדש. ערכים מוסריים אלה הם תוצאה ישירה של התנ"ך, זה היה ספר ההדרכה של המייסדים. כמובן, תנ"ך בדרך שבה הם הבינו אותו, עם כל ההזיות, הטעויות והשטויות של ההבנות האלה. עם כל זה אי-אפשר להתעלם מכך שהדגמים המושגיים והדימויים של הארץ המובטחת ויציאת מצרים, היו אלה שהנחו אותם. בתחילה רצו אפילו לאמץ שם את השפה העברית. זה כמובן רעיון הזוי, אבל העיקר הוא שהם באמת ראו עצמם מעין בני ישראל ורצו ללמוד מסיפורם. זה בהחלט דבר שהוא שינוי עצום. הערכים הללו חזרו אחרי מאה חמישים שנה, באותן 'ארבע עשרה הנקודות'. זו הפכה להיות מדינה חזקה, שתפסה את מקומה בזירה הבין-לאומית. החידוש הזה חזר לאירופה עם תום מלחמת העולם הראשונה.
עם תום מלחמת העולם השנייה, הנשיא אמריקאי דאז, טרומן, תפס מקום נכבד בעיצוב המדיניות הבין-לאומית. ארה"ב הופכת למעצמת-על לצידה של ברית המועצות. בריה"מ היא מעצמת-על בפועל, מפני שיש לה צבא ענקי שכבש חלקים גדולים מאירופה והביס את הנאצים במאמציו. אבל בעצם היא לא יכולה להתקיים, כי אין בה יסודות בריאים לקיום כלכלי וחברתי. אם המוסריות הסובייטית היא רק כדי לכסות על העוולות הנוראות והאיומות, הרי המוסריות האמריקאית, הגם שגם היא מכסה על כמה דברים, היא מאמץ כן. הוא נתקל בבעיות, באינטרסים פנימיים וחיצוניים, אבל יש בו אמונה כנה. בהקשר זה אפשר לדבר על המקום של היהודים ושל ישראל. זה עניין של חזון דתי שתופס חלק ניכר מהחברה האמריקאית. עם ישראל הוא העם המרכזי של התנ"ך, זה דבר שיש לו ערך ומשקל רב בתודעה הציבורית וגם בתודעת הנבחרים, בין אם בגלל שהם נבחרי ציבור והציבור כזה, ובין אם הם כאלה בעצמם. לדוגמא, ביל קלינטון (אף שבעצמו אינו מופת מוסרי), סיפר בהתרגשות עצומה שכנער ואדם צעיר היה לו כומר פרוטסנטנטי שהוא מאד העריץ, כנראה איש מוסרי בעל אישיות. אותו כומר היה אדם מבוגר וחולה וידע שהוא הולך למות. כשקלינטון ביקר אותו על ערש דווי, בימיו האחרונים, הוא היה איש צעיר שעולה בסולם הדרגות של הפוליטיקה המקומית בארקנסו. הכומר אמר לו "אתה מוכשר, אתה עתיד להיות נבחר ציבור. אני משביע אותך – אל תשכח את טובתה של מדינת ישראל. אל תשכח לעולם!". ככל הנראה מעולם לא היה כומר כזה באירופה. זה דבר מיוחד במינו. גם אם זה לא תמיד כל כך דרמטי, רואים עד כמה זה תופס מבחינה דתית ומוסרית.
"יעקב שלח לעשו את הפורפירא" (ב"ר עה, ד): "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ" (בראשית לג, יד). פורפירא היה בגד הארגמן של קיסרי רומא. יעקב שזכה בזמנו בבכורה ולקח את הפורפירא לעצמו, שולח אותה בחזרה לעשו. עשו בא וארבע מאות איש עמו חמושים, הוא מייצג את האלימות שעתידה להיות כאן. יעקב מייצג את המשפחתיות הוא בא עם אמהות וילדים. הוא לא רוצה לשפוך דם. אם עשו רוצה להיות הקיסר, בסדר, יעקב מסכים להיות עבדו. זה לא פשוט, יש גם ביקורת של חז"ל על הדברים האלה,[28] אבל יעקב שלח את הפורפירא לפניו, נתן לו אפשרות, כי במציאות הזאת אי אפשר לפייס אותו באופן אחר. אין יכולת לחלק את השליטה באופן מוסרי. יעקב חייב להילחם או לוותר. כאן נראה שהרב מסכים עם יעקב. כפי שאמרנו בהתחלה, יכול להיות שהביקורת היא לא על כך שיעקב לא רצה להילחם אגרוף מול אגרוף, אלא שהיה עליו להיות במצב נעלה עד שעשו יודה לו מעצמו. אבל זה כנראה היה בלתי אפשרי.
אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בפורפירא, סמל הקיסרות, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, לא בכדי הפורפירא היא בצבע אדום. עד היום בשפות אירופאיות פורפור זה אדום עז. גם לדוד נאמר "לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו" (דה"א כב, ט). על ידי חכמה ואישיות זוהרת, שלמה מצליח להשליט סדר בדרכי שלום, במידה רבה גם בפוליטיקה הבין-לאומית. הוא יכול לבנות את בית המקדש. "דוד מלך ישראל חי וקים" (ר"ה כה, א), אבל את בית המקדש הוא לא יכול לבנות. בפרק הקודם אמר הרב שאלה גיבורנו שאנחנו לומדים מהם כיצד להתקיים במציאות. דוד לא הגזים בהפעלת הכוח, חוץ מפעם אחת. הוא אמר הרי אני ממילא עורך מלחמות, שימו את אוריה בקו הראשון. על זה נתן הנביא מוכיח אותו והוא מודה ואומר "חָטָאתִי לַה'" (שמואל ב יב, יג).
בעת שתובעת הפוליטיקה, הממלכה, כשרון של רשעה. היום קוראים למנהיגים כאלה חסרי עכבות מוסריות. העיקר להשיג את המטרה, אם צריך לרצוח עיר מלאה, בסדר גמור, נעשה את זה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה, לשופטים השונים ולדוד לא היתה ברירה – צריך היה לייסד אומה. "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז). אנחנו לא רוצים את הכאב, אבל אין מה לעשות. לכן אם זה מוכרח בסדר, אבל לא יותר מזה. וכיון שנגמל הגזע, כבר היינו עם ממש והיה לנו דגם של התנהגות לאומית ממלכתית, הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר "עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר" ישמע "בְּאַרְצֵנוּ" (שיר השירים ב, יב). זו מציאות קשה, אבל היא עדיפה. היא מצמיחה פירות יותר גדולים מאשר אך ורק קיום מאותו הסוג של כל הממלכות האחרות. לא היינו יכולים להתקיים באותו הקיום האכזרי, המרושע, כמו האחרים. עדיף היה לנו להיות הקרבן מאשר הרוצח. זו ברירה איומה, אבל בתוך המציאות הזאת, זו היתה ההעדפה שלנו. עכשיו "עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ", מבצבץ בתוך האדמה הזרע שנתן את פירותיו. "הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים" (שם ו, יא), "וְקוֹל הַתּוֹר" ישמע "בְּאַרְצֵנוּ". העולם (אירופה וארה"ב) עובר תהליך מעמיק של משבר-על, שמתוכו צומחת תביעה מוסרית יותר גבוהה כלפי האדם כיחיד והחברה בכללותה. שבירת האפליה המעמדית והכלכלית, שבירת השליטה של עם בעמים אחרים. בשילוב עם התביעה המוסרית הזאת, מתרחשת גם צמיחת התנועה הלאומית היהודית והצלחתה.
ברשע תמיד צריך להילחם, השאלה היא באיזה אמצעי. מן המרום המוסרי קל יותר לשנות את המצב בלא אלימות, כמו שאמרה ברוריה לרבי מאיר, ייתמו חטאים ולא חוטאים (ברכות י, א). כשאי אפשר, יש שילוב של עקרונות מוסריים ואינטרסים. הבעיה הקשה היא שאנחנו שוכחים את היסוד המוסרי של החזרה לארץ ישראל, וקיבוץ הגלויות. על ידי כך נותנים מקום ליסודות של שקר ורשע, ואנחנו סובלים מזה מאד, עד שלא תהיה לנו ברירה אלא להיזכר בזה. בעלי הברית היחידים שיש לנו הם אנשים שמחזיקים בתנ"ך, ואומרים לנו לא סתם הגעתם לשם. הם צריכים להזכיר לנו. זו ארצכם, ארץ ה', יש לכם ייעוד. כל עוד אנחנו מסובכים בתהליכים שעוברים עלינו, אנחנו לא נותנים את דעתנו על היסוד המוסרי הקשור בטבורו עם ההכרה האלוהית הברורה. יחד עם זאת צריך לומר, הרגישות היתירה שלנו לתביעות המוסריות לגבי הבלתי מעורבים באופן ישיר בפעולות האיבה (לא לגמרי חפים מפשע), גם אם בשקר יסודן, יאמרו באופן עקרוני לשבחנו. אנחנו לא רוצים להגיע למצב שידינו תהיינה מלאות דמים.
אנחנו לכודים במילכוד של ערבוב בין זכויות הפרטים לבין זכויות לאומיות. בין הצדק ההיסטורי הלאומי האמיתי, לבין צדק מצומצם של יחידים שעמלו והרוויחו. צריך להפריד בין הדברים, להבדיל בין צדק לאומי והיסטורי, לבין צדק של אנשים מסוימים שכל תביעותיהם הטובות והצודקות תבואנה לידי מילוי, כמו שבדרך כלל קורה ביחס לכל אזרח. אם רוצים לסלול כביש ויש לו שם גן או בית, יש מנגנונים של בירור הצדק, האם זה שייך לו, אם צריך לפצות אותו. אפשר להִדיין ולהגיע להסכמה. כאן יש ערבוב בין הדברים, וממילא זה מפריע.
ברור שאם לא מצרפים לזה את התפיסה הכוללת, לא מנסים לנטרל את האויבים גם בצד של המדיניות הבין לאומית. חייבים להיכנס מפעם לפעם אל הקרב, הסכסוך והקושי הזה.
הרב זאב סולטונוביץ
