ב -המלחמה, פסקה א
א. כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו. היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממדת מיתת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו. ואח"כ כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר, ולפי ערכה של גודל המלחמה בכמותה ואיכותה ככה תגדל הצפיה לרגלי משיח שבה. מלחמת עולם של עכשיו צפיה נוראה גדולה ועמוקה יש בה, מצורף לכל גלגולי הזמנים והוראת קץ המגולה של התישבות ארץ ישראל. בדעה גדולה, בגבורה עצומה, ובהגיון עמוק וחודר, בתשוקת אמת וברעיון בהיר, צריכים לקבל את התוכן הנשא של אור ד' המתגלה בפעולה נפלאה בעלילות המלחמות הללו ביחוד. "בעל מלחמות זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות, נורא תהלות, אדון הנפלאות, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו".
כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. כמו ביאת המשיח, גם המלחמה היא שינוי יסודי בעולם, וכמו כל שינוי אין הוא קורה סתם. כל עוד אפשר להמשיך את המצב הקיים – יעדיפו בני האדם להמשיך אותו. משא ומתן אף פעם לא מחולל שינויים משמעותיים, מפני שכל עניינו הוא פשרה שנועדה להמשיך את המצב הקיים עם תיקונים מזעריים. ככל שנעשים פחות שינויים, כך המשא ומתן נחשב מוצלח יותר. שינוי אמיתי בא תמיד רק בעקבות מלחמה. ככל שהמלחמה גדולה יותר, פירוש הדבר שההתנגשות שורשית יותר ונוגעת ליותר בני אדם, קהילות ועמים, וממילא עוצמת השינוי תהיה גדולה בהתאם. המלחמה הינה ביטוי של משבר בסדר הקיים שכבר לא יכול להמשיך להתקיים כפי שהוא, ולכן נוצרת התנגשות בין הכוחות השונים המרכיבים אותו – אומות, דעות או דתות ולפעמים כולן יחד, תלוי במבנה החברתי באותה תקופה. מבחינה היסטורית, נראה שבאמת לא היתה סיבה מסויימת שחייבה את פרוץ המלחמה, ובכל זאת כולם חשו שהיא עומדת לפרוץ.[19] למרות שאף אחד מהשליטים באותו הזמן לא התכוון לגרום לשינויים העצומים שהמלחמה הביאה, כנראה שהיא נגרמה בסופו של דבר בעקבות התחושה שאי אפשר להמשיך כך. כולם חיפשו משהו חדש, אבל לא ידעו מה הוא עתיד להיות.
אמנם, מלחמה גדולה לא חייבת להיות בכוח הנשק, היא יכולה להיות גם מלחמת דעות, מאבק תרבותי. הרמח"ל מתאר "מלחמה לאדם פנים ואחור" (מסילת ישרים, הקדמה), כאשר כוונתו למלחמה של האדם עם הרצונות והשאיפות שלו ועם הדעות שהתקבעו בתוכו. שינוי גדול ועמוק, יכול לנבוע גם מן התודעה המתפתחת. כמו שאמרו חז"ל, "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים" (שבת קיח, ב). אם היו שומרים את השבת במדרגה הראויה להיות לעתיד לבוא, משיח היה בא כי השינוי כבר היה מתחולל, לא על ידי הכרח ולא בכח הזרוע. בוודאי שאנחנו רוצים שהשינויים יתחוללו בנפש מתוך רצון ומודעות, אבל גם לזה קוראים מלחמה. לצערנו מלחמת הדעות לא הספיקה, והשינויים העצומים באו על ידי מלחמה נוראה ומפלצתית.
"עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ" (שיר השירים ב, יב), זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם. כל צורות המשטר שהתקיימו באותו זמן באירופה מיצו את עצמן: המלוכנות, הכלכלה הריכוזית החקלאית, הלאומיות הפשטנית והכנסייה כמוסד חברתי שליט, שלא מאפשר שום התרעננות פנימית של דעות וערכים בתוכו. אחרי שכל אלה כבר לא החזיקו מעמד בכח האידיאות, המוסר והערכים, נותרה רק הרשעות שהחזיקה אותם בכח הזרוע, האלימות והדיכוי. בראש החברה עמדו עריצים, והגיע זמן זמיר עריצים שבו חותכים אותם במזמרות, כמו זמירת ענבים או שיחים. היו אלה השליטים שפתחו במלחמה, אבל דווקא הם, הרשעים שחשבו שכוחם יבטיח להם את שלטונם לעד, נכחדים מן העולם. המנצחים האמיתיים של המלחמה היו האנשים החדשים שבאו מכח המוסר והאידיאות, בין אם היו קומוניסטים או דמוקרטים-ליברלים. הרשע הצרוף נכחד. כמובן שגם השליטים החדשים עלולים להיות רשעים, כאשר המוסדיות והאלימות שוב יגברו על האידיאה, הערך והשאיפה, והם יעסקו רק בלשמר את כוחם. או אז גם הם ייכחדו.
והעולם מתבסם, אדם היוצא מן החורף ורואה לבלוב, יכול להשתכר מן הריחות, האפשרויות והציפיות לפירות מתוקים ועסיסיים. במהלך המלחמה ואחריה, האנושות היתה כמו שיכורה מהחידוש, החופש, האפשרויות, ההזדמנויות הבלתי-נדלות, התגברות כוח החיים והתחושה הכללית כי העולם משתנה לטובה.
דבריו של הרב על כך שבמלחמה הרשעים נכחדים מן העולם, מעלים שאלה קשה ביותר: המלחמה קוטלת מיליוני אנשים צעירים, ובוודאי אי אפשר לומר שכולם רשעים. על כן הוא ממשיך ומדבר על היחידים, לאו דווקא במובן של מעטים, אבל אפילו אם הצבא כולל מיליוני חיילים, כל אחד מהם הוא יחיד שיש לו שם, ביוגרפיה ואופי. כל מיליוני היחידים הללו אכן אינם רשעים, אלא הם הנספים בלא משפט, שלא נגזר עליהם עונש מוות. כל שכן שלא הגיע להם מוות בייסורים בסוגי נשק אכזריים כמו כדורי 'דום-דום' ונשק כימי, שפותחו בתוך המהפכה המוחלטת בערכים, שהיא תוצאה של שטף המלחמה, כאשר חיי אדם ורכושו מוזלים ואין ערך לדבר מלבד הניצחון, לא משנה איך משיגים אותו. יש בה – במידה הנוראה של היחידים הנספים בלא משפט – ממדת מיתת צדיקים המכפרת. (מו"ק כט, א) חז"ל התכוונו לצדיקים ממש, שלכאורה לא היו צריכים למות ולסבול כמו כל אדם מזקנה, מחלות, בדידות ושאר מרעין , אבל סבלם ומותם גורם לטובה כללית, שהיא מעבר לחשבונות על טובתו של היחיד הבודד. מעין זה נכון גם לגבי הנספים במלחמה, הצדיקים יחסית מכדי לקבל את העונש החמור שהם נאלצו לסבול. כשהתורה אומרת "וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג" (שמות כג, ז), אין הכוונה לצדיק גמור אלא למי שהוא צדיק וזכאי באותו עניין שבו נידון (סנהדרין לג, ב). רוב מי שנספה במלחמה נספה כצדיק, שהרי שום חבר שופטים לא היה גוזר עליו את העונש הזה.
עולים הם למעלה בשורש החיים, מדרגת הנשמה הפרטית, אל דרגת החיה הכללית ממנה. הם כבר לא נתפסים כיחידים בעלי ביוגרפיה מסוימת. ועצמות חייהם, לא משנה מה כל אחד מהם עשה עד שמת בגיל עשרים בחפירות, עצם הקרבת חייהם, מביא ערך כללי לטובה. אפשר להגיד שהכוונה לפעולה בנסתר, מעבר להבנה, אבל ניתן לראות את השפעתם גם בתחום הנגלה. העמידה מול מיליוני אנשים צעירים שמקפחים את חייהם בייסורים, שלא רק החיים הפיזיים, אלא גם תקוותיהם וכישרונותיהם נגדעו באיבם, מזעזעת את העולם והחברה כולה. כל כך עמוק הזעזוע, עד שהחברה יורדת לשורש שאלת ערך החיים וכיצד לבנות את המציאות אחרת. המוות הנורא, משנה את תפישת החיים והקיום של הנותרים. זו ברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו. העולם רוצה לבנות את כל מוסדות החברה, היחסים הבין-אישיים ומערכות הערכים המוסריות, כדי שזועה כזאת לא תישנה. לא תמיד ניסיון זה מצליח, ואחרי מלחמת העולם הראשונה עברו רק כעשרים שנה עד מלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן, תהליכים אלה קידמו את בניין העולם הכללי.
ואח"כ כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש, כתוצאה ממיתת צדיקים המכפרת, הזעזוע הנובע מזוועות המלחמה ומריבוי הקרבנות. ורגלי משיח מתגלים ביותר, בתוך השינויים הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים, התרבותיים, המדעיים והמוסריים הגדולים שבאו בעקבות מלחמת העולם הראשונה. תם שלטונן בן יותר מאלף השנים של אימפריות גדולות ובמקומן נוצרו מדינות עצמאיות כמו אוסטריה, צ'כוסלובקיה ופולין. נפלו שושלות מלוכה בנות מאות שנים, כמו בית הבסבורג באוסטרו-הונגריה ושושלת רומנוב ברוסיה, ומדינות רבות עברו למשטר דמוקרטי. מעבר זה יצר שינוי עצום במעמד האדם, שהפך מנתין הכפוף לשרירות ליבו של המלך, לאזרח בעל זכויות. משטר מלוכני הוא גם ריכוזי מבחינה כלכלית, והמעבר ממנו היה גם מעבר למשטר קפיטליסטי, פלורליסטי וחופשי מבחינה כלכלית. מצנזורה כנסייתית או שלטונית על יצירת תרבות, עברה האנושות לחופש בחשיבה מדעית ובמעשה האמנותי. המלחמה לא יצרה את הרעיונות הללו, אבל רק בעקבותיה הם קיבלו מקום מרכזי במציאות מפני שהשטח התפנה, ויש כלל שחללים פנויים תמיד מתמלאים במשהו.
עלייתם של הערכים החדשים ערערה את היסודות הנפשיים, הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים של האנושות, ומבחינה זאת מלחמת העולם הראשונה היא בעלת חשיבות גדולה יותר ממלחמת העולם השנייה. גם אם בפועל המצב שנוצר אחרי המלחמה מבטא ירידה ברבדים שונים, בסופו של דבר זו תמיד עליה. העולם שקודם היה סגור ועשוי – נסדק ונהרס, ונפתח הפתח לרגלי משיח.[20] אמנם אלה רק רגלי משיח ולא ראשו, ולכן בפתחים החדשים נכנסו גם הרבה הזיות ותקוות שווא, ובכל זאת הפתחים עומדים גם עבור תקוות אמת לגאולת העולם.
ולפי ערכה של גודל המלחמה בכמותה ואיכותה ככה תגדל הצפיה לרגלי משיח שבה. הציפייה למשיח מתגברת כאשר המערכת הקיימת נשברת, מגיעה למיצויה, מתקוממת ומתערערת והייסורים גדלים. כך היה במסעי הצלב, במלחמת רוסיה-פולין (בלשוננו – פרעות ת"ח-ת"ט), כאשר המוסלמים הטורקים התנגשו עם האירופים במאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 ובמהלך מלחמות נפוליאון. ככל שהמלחמה, נוראה ככל שתהיה, גדולה ומקיפה יותר, כך היא נותנת יותר אפשרות לאנשים חדשים ולדעות ושאיפות חדשות להופיע בזירה החברתית והעולמית. מלחמת עולם של עכשיו צפיה נוראה גדולה ועמוקה יש בה. שינוי, גם קשה וכואב, הוא פוטנציאל להתחדשות. לכן קיימת צמידות בין מלחמה לבין משיח, שהוא השינוי האולטימטיבי ורב העוצמה ביותר במציאות, שהסרת שעבוד המלכויות אחרי כאלפיים שנות גלות הוא רק השלב הראשון של פעולתו.
מצורף לכל גלגולי הזמנים והוראת קץ המגולה של התישבות ארץ ישראל. בין הסימנים המופיעים במסכת סנהדרין, לצפות למשיח כשיש מלחמות, רעב ומצוקות, מופיעים דברי ר' אבא: "אין לך קץ מגולה מזה שנאמר: וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (יחזקאל לו, ח; סנהדרין צח, א). כל הסימנים נכונים ומראים שהמשיח מתקרב, אבל הסימן הבטוח ביותר הוא פריחתה המחודשת של ארץ ישראל. מצד אחד מתחוללת מלחמה, ומצד שני ההתיישבות בארץ ישראל, המכונה בהיסטוריוגרפיה הציונית עלייה ראשונה ושנייה, נותנת צפיית רגלי משיח ממש.[21]
אחת התוצאות של העולם החדש שנוצר אחרי מלחמת העולם הראשונה, היתה "וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שיר השירים, שם). הציונות – התנועה הלאומית היהודית, הוכרה ככוח לגיטימי וזכתה למעמד בין-לאומי ולהכרה במטרה של בניית בית לאומי לעם היהודי. אם קודם המשיח נתפרש כמושג מופשט של שינוי, ניתן לראות עכשיו שהשינוי הזה קשור גם במושג המשיח המסורתי. דמות המשיח המסורתית היא לא של כהן גדול או נביא נפלא, אלא דווקא של מלך – "דוד מלך ישראל חי וקיים" (ר"ה כה, א). הקמה מסוימת של מלכות ישראל, והכרה בין-לאומית ביסוד הפוליטי היהודי, היא צעד ראשון בהשלמת חזון המלכות על עם ישראל.
הפסוק "עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ", נתפרש בבית מדרשו של הגר"א כמבשר גאולה. מקובל היה בידם שבשנת ה'ת"ר תהיה ביאת המשיח,[22] ומכח אמונה זו עלו מתלמידי הגר"א לארץ ישראל, חידשו את הישוב האשכנזי בירושלים ובצפת וביססו אותו, בנו את בית כנסת חורבת ר' יהודה החסיד וקנו בתים. בפועל בשנת ת"ר לא היה שינוי גדול, אבל המסורת הזאת חיה. לא תמיד החישוב מתאים, אבל באופן עקרוני וכללי זה אותו חידוש שהגיע לאחר שני דורות, כשבעים שנה.
בדעה גדולה, בגבורה עצומה, ובהגיון עמוק וחודר, בתשוקת אמת וברעיון בהיר, צריכים לקבל את התוכן הנִשא של אור ד'. תוך כדי המלחמה רואה הרב את רגלי משיח. הדברים קשים לאמרם, מפני שמלחמת העולם הראשונה היתה טראומטית ביותר, חסרת פשר, נהרות של דם צעירים נשפכו לשווא. לא היה מקום אפילו למעשה גבורתו המופלא של היחיד. המונים נקצרו במכונות הירייה, מתו בחפירות ארוכות של עשרות קילומטרים בתוך בוץ וזוהמה. אולי בפעם הראשונה המלחמה היתה נטולת תהילה, הזוהר של הפעולה האבירית שמתלווה לפעולות הלוחמה. בני אותו הזמן חשו ותפסו את המלחמה כמין מכונה נוראית שדרסה מיליונים.
כדי להתבונן לעומק במאורעות, יש צורך בדעה גדולה, בגבורה עצומה. לא יכולה להיות התייחסות רגשית בלבד, למאורע כל כך כביר שחווים אותו יחד עם עוד מאות מיליוני אנשים. הזעזוע אמנם קיים ואינו מרפה. ובהמשך נראה את כובד ההתייחסות של הרב לשפיכות הדמים האיומה שבמלחמה. אכן היה סבל רב – סבלם של הלוחמים בחפירות, סבלם של האבות, האמהות, האחים והאחיות, שהתגעגעו, שאבדו, שסבלו מן הכיבוש וההרס, מחילול כבודם, גם בחזית המערבית בצרפת, גם במזרח בגליציה וסרביה. היה לזה משקל עצום אבל אי אפשר להתמקד רק בנקודה הזו. נדרשת נקודה של דעה שצריכה גבורה עצומה. המלחמה דורשת את גבורת החייל הלוחם. אבל יש גם גבורת המתבונן.
ובהגיון עמוק וחודר. כשמתרחשת רעידת אדמה, יש מי שמתעסק בהיגיון שטחי בהתרחשות המקומית ובסימנים מקדימים קלים, ויש מי שמבין את ההיגיון הגאולוגי העמוק של תזוזת חלקי יבשות שלמים. בהקשר שלנו, ההיגיון השטחי מנסה להבין את השיקולים הפוליטיים של מנהיגי המדינות שפעלו באותו זמן באירופה. ככלל, ניתן לומר שהיתה זו נבחרת אצילים שחלקה מושחתת וחלקה מטומטמת, צאצאי נישואים פגומים בין קרובים במשך דורות. מבחינת האינטרסים של המעורבים בה, מלחמת העולם הראשונה היתה איוולת גמורה. אולם ההיגיון ההיסטורי העמוק והחודר, מבין שהיא הוכתבה על ידי תהליך של מיצוי והתפרקות גופת המלוכנות האירופאית והסדר החברתי הישן כולו. המעגל הסגור המחניק כל כישרון, קדמה ודרגה מוסרית גבוהה יותר, צריך היה להיפרץ. תחילה התנהלה מלחמת רעיונות של החדש מול הישן והרקוב, על דפי הספרים, במאמרים, במעבדות של מדענים ובהרצאותיהם של אינטלקטואלים. מובן שעדיף היה לו המנהיגים הבלתי ראויים היו מפנים את מקומם ומבצעים רפורמות מרצונם, אבל זה כמעט אף פעם לא קורה. בפועל לא היה די במלחמת הרעיונות כדי להפיל את המבנים המאובנים והקשיחים של סדרי החברה והעולם, והיא הפכה למלחמה ממש.
בתשוקת אמת. בניגוד לכל שאר תשוקות האדם לעונג ולשלווה, תשוקת האמת מטרידה ולא נותנת מנוח. היא פורצת את כל השקרים שהאדם מספר לעצמו על המושלים שמושלים בו או על בני משפחה וקרובים, כדי לשכנע את עצמו שהכל בסדר ואפשר להמשיך כרגיל. על ידי בניהם שחווים בפועל את המלחמה, עמי אירופה משלמים מחיר נוראי על כל העוולות הברבריות שעשו בינם לבין עצמם וליהודים. נכון שהפריצה הזאת כואבת ביותר, כי המון דברים נשברים, המון קשרים נקרעים והמון מסכות נוחות נקרעות ורואים את הכיעור והחולי. אך מי שתשוקת האמת בוערת בו אינו יכול אחרת. תשוקת האמת לא מסתפקת בראיית זוועות המלחמה, אלא חותרת גם לאמת המוסרית. זהו מעין יום הדין הגדול והנורא, שבו רואים מי לצד האמת ומי לצד השקר. מי מוכן להתאמץ כדי להתחדש ולתת סיכוי למושגים היותר טובים, טהורים ומאירים, ומי לא. אמת כזאת לא יכולה להתגלות אלא על ידי תשוקה אדירה שגוברת על התשוקות האחרות.
כל תשוקה, ואפילו תשוקה לאמת, עלולה לסחוף מעבר לגבולותיה ולעוות. אל התשוקה החזקה לאמת, יש לצרף רעיון בהיר. על ידי הגדרה ברורה של המושגים והערכים והבנת המורכבות של המציאות, בהירות הרעיון צריכה להציב גבולות נכונים לאמת שמושגת על ידי תשוקה, שעלולה להופיע גם כרגש נוראי, עצום, כובש ומכליל. יש לחתור להבנת עומק ההיגיון ההיסטורי, ויחד עם זאת לוודא שהדברים יהיו בהירים ולא מעורפלים. על ידי הערפול, גם אמת גדולה יכולה להפוך לשקר לא פחות גדול.
בהמנון הקומוניסטי, האינטרנציונל, אמרו "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". צריך היה להחריב אותו, אבל לא ידעו מה ייבנה במקומו. הביקורת של הקומוניסטים על המשטר הישן היתה צודקת לגמרי, אך מעשיהם בדרך כלל היו גרועים יותר מאלה של המשטר שהם הרסו. התשוקות, המניעים הנפשיים עצומים, יש בהם מסירות והקרבה, עד שזה עובר את הגבול. הבעיה עם אדם המוכן להקריב את עצמו היא, שבדרך כלל הוא מוכן להקריב את כולם. זה חוסר רעיון בהיר, חוסר גבול מוסרי, מצפוני וחברתי, הקובע מה מותר ומה אסור. גם כשמחריבים, מקריבים ומשנים, יש דברים שבהם לא נוגעים. הדבר לא יכול להיות ברור ובהיר, אלא בעבודה הרוחנית המוסרית המתאימה. אם כך היה נעשה בקרב הקומוניסטים, הם באמת יכולים היו לבנות משטר מצוין. אפשר אפילו לבחון רעיונות, גם כשלא בטוחים בדיוק כיצד ליישם אותם. אין משטר ותנועה שאינם שוגים, אבל כשיש גבולות ברורים יודעים גם לתקן שגיאות, עוצרים אותן לפני שהן הופכות לבלתי-הפיכות. הן אמנם גורמות ייסורים וסבל, אבל רק עד גבול מסוים.
צריכים לקבל את התוכן הנִשא של אור ד', בפעולה נפלאה בכל מלחמה, ובעלילות המלחמות הללו ביחוד. עם כל הפחד והיראה, הרעד והאימה שלא בכדי מתלווים להתגלות ד'. כך בברית בין הבתרים, "הִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה" (בראשית טו, יב). כך אפילו בסיני, "קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם" (שמות יט, טז). המציאות מזדעדעת, עומדת על הסף של להיות או לא להיות. וכך גם במלחמה המביאה איתה חושך רב, סבל וייסורים, זעזוע שאצ"ג קרא לו "רעידת אדמה בלבבות" (רחובות הנהר עמ' שנה הוצ' שוקן) יש התנגדות עמוקה לאור שבא בתוך חושך גדול עד שהלב והשכל נאטמים מלקבל תוכן נשא. אבל מתוך מציאות של זעזוע בוקעת ועולה התגלות ד', על האדם להיות מוכן לקבלה ולא לאטום את עצמו בפניה .
"בעל מלחמות זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות, נורא תהלות, אדון הנפלאות, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו" (ברכת 'יוצר אור'). הרב פותח בבעל מלחמות – חידוש בעצם הרעיון של פריצת המסגרת. כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח, כי מדובר על חידוש. מלחמה היא פריצת הסדרים והופעת הזדמנות של התחדשות. הדברים אמורים במיוחד במלחמת עולם שהיא שינוי חברתי, פוליטי ומוסרי עמוק, שמשפיע על סדרי חיים שלמים נוספים – במדע, באמנות ובתפישת האדם את עצמו. זה הפתח לתיקונים קרדינליים. משיח איננו תיקון קוסמטי, בתוך המסגרת הקיימת, כי אם תיקון שורשי ומהותי.
צד נוסף של משיח הוא הקץ המגולה, אור חדש על ציון תאיר. במצב העניינים הרגיל, ציון ועם ישראל נשארים במסגרות הקיימות. הפעולה הציונית אמנם התחילה בטרם מלחמת העולם ואף השיגה הישגים מסוימים. נרכשו קצת קרקעות, אבל לא היה בכך שינוי מהותי במעמדו של העם ולא במעמדה של ציון שנשארה מחוז מסוים של אימפריה אחרת. גם העם יכול היה להשפיע בצורה מתונה ומעטה, לא כזו שיוצרת מסה קריטית. המלחמה שינתה את הדבר מן היסוד. ארץ ישראל כעניין בפני עצמו הועמדה כנושא עולמי. מעמדו של עם ישראל ביחס לארץ ישראל ובכלל כעם, הופיעה לראשונה בזירה הבין-לאומית. אלה שינויים מהותיים, אור חדש על ציון.
בעל מלחמות זורע צדקות, החרישה והזריעה נעשית באלימות. נלקחים זרעים ומוטלים לתוך האדמה, נאטמים ומכוסים. מן הצדקות האלה מצמיח ישועות, גם הצמיחה היא תהליך לא פשוט. הוא מבקיע את האדמה ומשתלט על הסביבה. אלה שינויים גדולים במציאות, ברור שהם יוצרים, בלשון המעטה, אי נוחות כל פעם לחלק אחר שלה. לכן בורא רפואות, כל זה צריך תרופה ורפואה. אין לעצור את התהליך בגלל אי הנוחות והכאב, לומר ככה זה וזהו. ה' משלים את הבריאה על ידי רפואה לפעולות הדינמיות שמשנות כל הזמן את המציאות. נורא תהִלות, תהילתו באה מתוך היראה. יותר פשוט לספר תהילת ה' כשהכל טוב והוא מגשים את משאלותנו, אבל בפועל הדברים לא תמיד מתנהלים כך. חלק מן התהילה, הילתו, אורו של ד', בא מתוך מצב של נוראות ויראה, המבטאת את המרחק העצום בינינו לבינו, בין הבנתנו לעלילותיו. אדון הנפלאות, כל הדברים המפליאים לטובה ולרעה, אינם מתרחשים לבד. יש אדון לנפלאות. לא אנחנו אדונים להן, אלא הן אלה שמפליאות אותנו. ובכל זאת יש בהן סדר, יש שם אדנות, שלטון ויסוד לנפלאות של המלחמות והרפואות. המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, בכל יום יש זעזועים ורפואות לזעזועים, שגרה ונפלאות. ההוויה נעה לכיוון מסוים, יש לה מגמה ומטרה. בתנועה הזאת, יש הארה מתחדשת, גם בעוצמה של הבריאה, מעשה בראשית.
אור חדש על ציון תאיר. ציון היא התמצית הסמלית של מלכות ה', ספירת המלכות, הופעת ה' והשראת שכינתו בתוך המציאות הזאת. ונזכה כולנו מהרה לאורו. לא די בהתפתחות המציאות והשראת השכינה על ישראל, אנחנו רוצים גם הארה של דעה גדולה, גבורה, היגיון אמת ובהירות. ייתכן מצב שבו יש אור באופן אובייקטיבי, אבל אנשים אינם רואים אותו. יש אנשים שהם יותר מדי מדושני עונג, סתם עיוורים. ויש אנשים רגישים שרואים הרבה רקב וקלקול.[23] צריך לזכות לראות גם את האור שכבר מופיע, אור חדש על ציון.
[19] על כך ניתן לקרוא בספרה של ההיסטוריונית ברברה טוכמן, 'אוגוסט 1914' בו היא מתארת את האווירה שהיתה באותו זמן באירופה, וכן בספרה 'מצעד האיוולת', בו היא מציגה את המלחמה כדוגמא לאחת הטיפשויות הגדולות של העולם.
[20] תבנית דומה ניתן לראות לכל אורך ההיסטוריה האנושית, כאשר מצב ישן מוחלף במצב חדש. הגורמים המרכיבים את המצב החדש הינם פחות מעובדים ומהוקצעים מאשר אלה של המצב הקודם, דווקא מפני שעדיין לא הספיקו לצאת מן הכח אל הפועל באותה מידה. לדוגמא, האימפריה הרומית שהגיעה לפסגה של סדר חברתי וכלכלי, אמנות, אדריכלות ומדע, נפלה והשתלטו עליה ברברים. אבל בפרספקטיבה היסטורית, ניתן לראות שנפתחו שערים לתרבויות ותפיסות עולם חדשות, שהביאו איתן מושגים חדשים. זה לקח אלף שנים עד לתקופת הרנסנס, אבל העולם של היום בוודאי שונה לטובה בעקבות המשבר ההוא. כמובן שזו דוגמא קיצונית, לא תמיד חייבים לחכות אלף שנה עד שההתקדמות שבעקבות המלחמה תצא לפועל.
[21] אגרות ראיה ג, אגרת תתנט, עמ' קלז: "אין ספק בדבר שכל זמן שלא יתוקן מצב ישראל על ידי השבת גזילת ארצו אליו, לא תשא המלחמה הנוראה הזאת כל פרי לשלום האנושי הכללי". 'לשלושה באלול' (המורחב, פה): "בפרוץ המלחמה בתשעה באב תרע"ד אמר (בקיסינגן): אין ספק בדבר, שסופה של מלחמה זו הוא להוציא בעזרת ד' השתנות גדולה לטובה לסידור חיי כלל ישראל ובנינו באה"ק באתחלתא דגאולה".
[22] 'קול התור' פרק ה, חלק א, אות י: "עת הזמיר הגיע, עת הזמיר באה בשבע הפקידות דאתחלתא... הפקידה הראשונה שהתחילה מתחילת אור הבקר של המאה הששית (שנת ת"ק) לאלף הששי… כי מיד אחרי זה מחית עמלק ואחריה כי תבוא אל הארץ בהתחלת המאה השביעית באלף הששי. היינו תחילת שנת תר"א, שממנה מתחילה התגלות המשיחיות בסוד חכמה עליונה... ומשנה זו, היינו משנת ת"ר ואילך מתחיל קול התור באורו של רבנו הגר"א ההולך ואור עד נכון היום...".
[23] נחום גוטמן סיפר, שהוא זוכר שכילד ברנר הלך בתוך העקבות שהשאיר הרב קוק. פעם הוא רצה שברנר ייכנס לסעודה שלישית אצל הרב קוק. וברנר הגיב: "הרב הזה רואה אור, ואני רואה חושך, חושך, חושך!"
הרב זאב סולטונוביץ
