הרב ניר מנוסי
כשהרבי מליובאוויטש היה שומע מאדם על סיפור או מקרה עצוב הוא היה בוכה אתו ביחד. לא רק מזיל דמעה – בוכה ממש, משתתף אתו לגמרי בצערו ובכאבו. אך ברגע מסוים הוא היה מוחה את הדמעות, ובהישירו את מבטו הטוב היה מיישם את העקרון של מוח שליט על הלב ואומר לו בדיוק מה הדבר הנכון שעליו לעשות, גם אם הוא שונה, או הפוך, מצו הלב הכואב.
אין לב בישראל שלא מתפוצץ מהתרגשות, הקלה ושמחה למראה הזקנות, הנערות והילדים השבים הביתה לחיק אהובם. אין לב בישראל שלא מתייסר מהמחשבה על כל שאר החטופים הנמצאים עדיין בעזה ותוהה מה שלומם, מה יעלה בגורלם ואם הם בכלל עדיין בין החיים.
אבל אחרי הפסקאות האלו צריך להגיע "אבל": הלב אינו האיבר שלנו הרואה למרחקים הכי גדולים. בשביל כך יש לנו את השכל, המבוגר האחראי הפנימי שלנו, שלטווח הרחוק גם שומר על הלב וידאג לערכיו טוב ממנו.
והשכל מראה לנו שהעסקה הזו משחקת הישר לידי החמאס. הם משיגים בדיוק, אבל בדיוק, את המטרות של המתקפה שלהם.
תנו דעתכם: מדוע המחבלים שחדרו ב-7.10 הקפידו גם לחטוף מאות איש, וגם לטבוח במאות רבות אחרים ולהתעלל בגופותיהם? אילו תוכניתם היתה רק לשחרר את האסירים – היה די לחטוף אנשים ולהעלם איתם במהירות האפשרית; ואילו תוכניתם היתה רק לנקום ולפגוע – היה די בעשיית טבח. למה גם וגם?
התשובה פשוטה כשם שהיא מחרידה: 1400 הנרצחים היו כדי לעורר תגובה נזעמת מישראל שתוביל להרג אלפי עזתים, מה שיוכל למנף זעם עולמי נגד "המעצמה הצבאית ישראל" ה"נוקמת ללא פרופורציה בעזתים"; ו-240 החטופים היו כדי שתהיה דרך לעצור את המלחמה הזו לפני שהיא תמוטט את החמאס, ועל הדרך לרוקן את בתי הסוהר הישראלים מאסירים בטחוניים.
בדרך זו ישיג החמאס מטרה משולשת: 1) קניית תמיכה בינלאומית בקנה מידה חדש, 2) שחרור מחבלים שישמחו לשוב לעבודה, ו-3) שמירת שלטון החמאס והמשך התחמשותו בדרך למטרתו הסופית להשמיד את מדינת ישראל. ומה לגבי עשרות אלפי ההרוגים העזתים? נו, הרי ידוע שבשביל לעשות חביתה צריך לשבור כמה ביצים.
ואכן, חמאס, ואיראן שמאחוריו, הצליחו להשיג את שלוש מטרותיהם בדיוק כפי שרצו: 1) הזעם שהם עוררו בנו הביא לשיטוח המתועד היטב של צפון הרצועה ולפי הדיווחים הרווחים בעולם להרג של 12,000 עזתים (מספר אמיתי או לו, הוא זה שמסתובב), מה שהוליד הפגנות ענק פרו-פלסטיניות של מאות אלפים ברחבי העולם, תמיכה של סין ורוסיה בדרך לבניית ציר רשע חדש עם איראן, ותמיכה הולכת וגוברת בתוככי המערב; 2) מאות טרוריסטים שנתפסו חוזרים לבתיהם בערי הגדה, בדרך להקמת עוד קינים של חמאס שם (כל מי שדמיין שהם יחזרו לעזה ושם נחסל אותם בולע כעת את רוקו באימה מול דגלי חמאס המתנופפים בגאון בצעדות קבלת הפנים בערי הגדה, ואם לא אז כדאי שיעשה זאת); 3) ובחסות הלחיצה על הלב השותת סביב החטופים המלחמה בדרך להתמוססות – רוח הקרב של חיילנו מצוננת, חמאס מתאושש ומתחמש, ומתיחת המסטיק הרגשי סביב החטופים רק החלה ותוכל להמשך שנים עם כל מיני רון ארדים אבודים לעד, איומים תמידיים של הוצאה להורג ועוד וכך למעשה לתת לחמאס את כל מבוקשם ולהחזיר אותנו למודל הסבבים. שעון החול בדרך ל-7.10 הבא (שמנהיגי החמאס כבר הבטיחו אותו) החל לחלחל.
מה הלקח? במקום לבכות אז מוציאים את כל הבכי עכשיו, מנגבים את הדמעות ומקשיבים לשכל: לא עושים עסקאות עם השטן ולא נותנים לו לנהל אותך ולסובב אותך, ואת העולם כולו, על האצבע הקטנה שלו. את חמאס צריך להכניע עד שיתחנן שניקח ממנו את כל החטופים תמורת יום הפוגה אחד, ואחרי היום הזה צריך להמשיך, לכבוש את עזה במלואה ולצוד את אנשי החמאס עד האחרון שבהם. המשא ומתן היחידי שנצטרך לנהל הוא עם אמריקה, האו"ם ומצרים מי ואיך ישלוט בעזתים ביום שאחרי.
"אם היית אחד מהורי החטופים היית מדבר אחרת". נכון – והייתי טועה. לכן מזל שרובנו לא הורי חטופים ותוך כדי שמחבקים אותם יכולים לקבל החלטות שקולות יותר מהם.
בתמונה: מחוללי הטבח הבא, שייצא הפעם מהגדה למרכז הארץ ר"ל, אלא אם כן נתעשת.
