שמעתי הורים שלא רוצים שהילדים שלהם יחשפו לסיפורי החטופים שחזרו. שלא יהיו להם סיוטים. שלא ייחשפו למראות שהם לא רוצים לחשוף. אני מקבל.
אם אנשי מקצוע, פסיכולוגים ומומחים לדבר ממליצים למדר את הילדים מי אני שאחלוק אליהם. ובכל זאת תרשו לי לשתף אתכם בחלום שלי:
בחלום שלי אוהד מונדר בן ה-9. החטוף הישראלי ששוחרר וחגג לפני שבועיים את יום הולדתו בשבי עושה סיבוב הרצאות בין בתי הספר ושואל את ילדי ישראל:
'תגידו לי מה החלום הכי גדול שלכם?'
וילד אחד עם שיער ג'ינגי' ותלתלים עונה לו: "החלום שלי? שההורים שלי יקנו לי כרטיס טיסה מסביב לעולם ושאבקר ביורודיסני במשך שלושה ימים רצופים!".
וילד אחר, עם משקפיים, יענה לו: "החלום שלי? שההורים שלי יקנו לי סוני פלייסטיישן 5 וייקחו אותי לתחרות גיימינג מסביב לעולם".
וילדה נוספת, עם שתי צמות תענה לו: "החלום שלי, להיות מיליארדרית ולדעת שאני יכולה לקנות את כל מה שבא לי!".
ואז אוהד מונדר בן ה-9, יסתכל לכל הילדים הללו בעיניים ויגיד להם: "אתם רוצים לשמוע מה היה החלום הכי גדול שלי כשהייתי בשבי? פשוט לישון במיטה שלי, בבית שלי עם הכרית והשמיכה שלי. ואם היה לי מיליארד דולר, הייתי משתמש בכל הכסף שלי בשביל לקנות את החופש והחירות שלי!".
עדיין לא מבינים על מה אני מדבר?
תשאלו את הילדים שלכם מתי יצא להם בפעם האחרונה להרגיש שיש להם מיליארד דולר ביד בכל יום שבו הם מתעוררים לחירות אחרי שישנו בשמיכה ובכרית שלהם?
יודעים מה, עזבו רגע את הילדים שלכם, מתי יצא לכם להרגיש שיש לכם מיליארד דולר ביד בזה שאתם רואים את השמיים הכחולים ולא את האפור של הבטון של מנהרות החמאס?
אנחנו יכולים לאכול את הראש לילדים שלנו על משמעויות בחיים ועל אושר, על הערכה של דברים שהם לא מובנים מאליהם ועל עוד משפטים נורא יפים שנשמעים טוב, אבל תכלס, ביומיום נראה שגם אנחנו וגם הם לא באמת נהיה מרוצים מהחיים שלנו.
כי עד שלא נשיג את הטסלה החדשה ועד שלא נצליח לרכוש דירה ועד שהילדים שלנו לא יתקבלו לטכניון ועד שלא נהיה מסודרים, לא באמת נהיה מאושרים. זה גדול וחזק מאיתנו.
אבל אוהד מונדר בן ה-9. ילד ככל הילדים. כמעט...הוא היה שם. וראה. וחווה. והרגיש. ונשם את הטחב ושמע את שלשלאות הברזל והוא יודע להעריך את הדברים החשובים בחיים:
את החופש. את התנועה. את היכולת ללכת לאן שאתה רוצה מבלי ששני גורילות מהחמאס יסתובבו לידך.
אוהד מונדר בן ה-9 ויתר החטופים והשבויים קיבלו את מתנת הפרופורציות בחיים וכעת הם יודעים מה חשוב בחיים ומה חשוב יותר.
ושדווקא לדברים הכל כך פשוטים הללו שכולנו, אנחנו והילדים שלנו, לוקחים אותם כמובנים מאליהם, דווקא הדברים האלו הם יקרים מכל ערך ובכלל לא מובנים מאליהם.
אם הייתי יכול, הייתי לוקח כל אחד ואחד מהשבויים והחטופים ומפגיש אותו לשיחה עם ילדי הכיתה שלי.
שיראו מגוף ראשון איך נראה אדם שפתאום מבין ששום דבר בחיים האלו הוא לא מובן מאליו שאין דבר יקר יותר מאשר היכולת שלך להחליט על החיים של עצמך.
אז הורים יקרים, מורים: גם אם אתם רוצים למנוע מהילדים שלכם לחוות את סיפור חזרת השבויים, עשו לעצמכם ולהם טובה ותתחילו לדבר איתם על מתנת הפרופורציות שהשבויים קיבלו בשבי:
זה הולך להיות אחד מהשיעורים החשובים ביותר שהחטופים החוזרים יכלו לתת לנו, האנשים שלא טעמו את טעם השבי.
מיכל ברקאי ברודי כתבה מקסים על התסריטים הכי מופרכים והזויים שיש לנו בחיים:
אבא נפרד לנצח מביתו שנרצחה.
אבא מודה על כך שהיא מתה ולא חיה בגיהנום הזה.
אבא מגלה שלמרות הכל היא חטופה ולא מתה.
אבא מקבל הלילה את הילדה שלו בחזרה.
***
אף תסריטאי לא היה יכול לכתוב את זה ככה.
מזל טוב לאבא תומס שמקבל הלילה בחזרה את הילדה שלו כנגד כל הסיכויים.
ברוכה הבאה הביתה אמילי מתוקה.
בעזרת ה' מעכשיו רק טוב ילדה אהובה שלנו.
ואני רק חשבתי על כל האנשים שמנסים כבר שנים לבטוש את דרכם כנגד כל מיני תקרות זכוכית ו'אי אפשרים' למיניהם ואיבדו כל תקווה.
וזה יכול להיות זוג חשוך ילדים שמנסים שוב ושוב ושוב להיכנס להיריון וכבר לא יודעים מתי אם וכאשר
וזה יכול להיות רווקה מבוגרת שכבר הספיקה להאמין
ואז מגיעים החיים שחזקים מכל תסריט ומוכיחים לנו שוב ושוב שבמחזה של אלוהים, אין דבר כזה אין דבר כזה וזה הדבר הבטוח ביותר שיש.
