נושא זה כבר עלה בספר זהר הקדוש (פרשת ויחי, דף רלג ע”א), שם נשאלה השאלה למה כאשר באו יוסף הצדיק ובניו אל יעקב אבינו, יעקב בוחר לברך קודם את נכדיו אפרים ומנשה, הרי יוסף קודם להם בכל, וגם הוא אביהם שהם חייבים בכבודו, ומבאר הזהר הקדוש שרואים כאן שהאדם מחבב את נכדיו יותר מילדיו, וזה לשון הזהר, “תא חזי ברכתא דבריך לבני יוסף, אמאי אקדים לון ברכאן עד לא יברך לבנוי, אלא מכאן דחביבותא דבני בנוי חביב עליה דבר נש יתיר מבנוי, ובגין כך אקדים חביבותא דבני בנוי קודם לבנוי לברכא לון בקדמיתא”. ע”כ. וע”ש בניצוצי זהר (אות ה).
ובכל העולם אומרים כן, ואפילו אלו שאינם בני תורה, כאשר שח לי פעם מנהל חנות “כפר השעשועים”, כי הוא רואה במוחש שאהבת הסבא לנכדיו יותר מאהבת האבא לבניו, כי כשההורים באים הם מגבילים ומצמצמים את הילד בקניה, לא כן הסבא שאהבתו גוברת על אהבת הממון, ונותן לנכד יד חפשית… [ומצד החינוך יש להגביל תמיד, והכל לפי הענין, ונושא זה יתבאר בעזרת ה’ במקומו].
פעם כשהייתי במונית והנהג היה ערבי, הוא שמע אותי אומר את דברי הזהר, ואמר לי גם אצלינו אומרים כך בזה הלשון “מה אחסן מן וואלד, וואלד אלוולאד”, ותרגום הענין הוא, מה יותר טוב מן הילד, הילד של הילד….
ובני פרס יש להם בזה גם כן פתגם, כי הילד הוא כמו אגוז עם קליפה שיש לשבור שינים עד שנהנים ממנו, אבל הנכד הוא כמו אגוז קלוף, שההנאה ישירה בלי טרחה…
וכתבתי כל זה להראות כי כל שיחת הבריות מקורה בתורה ובדברי חז”ל הקדושים, וכמו שאמרו חז”ל לית מילתא דלא רמיזא באורייתא, וכל שיחה נאה שבפי הבריות מקורה בתורה כאשר ביארו רבותינו בבבא קמא (צב ע”ב).
וכך רגילים העולם לפרש את הזהר, שהסיבה שהאדם מחבב יותר את הנכד כי אין לו צער וטרחה בו, ורק נהנה ממנו, ומיד כשבוכה או צריך טיפול מוסר אותו להורים שלו. אך אינני יודע אם זהו הביאור האמיתי בדברי הזהר, כי אין כאן טעם מספיק, שהרי אדרבה, במי שטורח יש יותר חביבות ואהבה, והנתינה גוררת אהבה כנודע, [ואולי יש לחלק בין אהבה לחביבות, וצ”ע], וגם ידוע שבדברי הזהר יש עמקות ופנימיות, ושאלתי מפי מורינו הגאון ר’ דוב הכהן קוק שליט”א, מהו הביאור בדברי הזהר הללו.
והשיב מו”ר שליט”א בביאור מיוחד לדברי הזהר הקדוש, כי כבר ידוע מה שאמרו חז”ל בב”מ (פה ע”ב) דכל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם וכן בן בנו, שוב התורה מחזרת אחר אכסניה שלה, וכמו שכתוב “לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה’ מעתה ועד עולם”… ותכלית כל האדם בעולם הזה הוא ההמשכיות, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ועל זאת יתפלל כל אדם לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה וכו’, ולכן כל אדם שאוהב את בניו, עדיין אינו שלם באהבתו ושמחתו עמהם, עד שבאים הנכדים וגם הם הולכים בדרך הישר, ובזה נעשה כעין “מכה בפטיש” של ה”חוט המשולש” כמבואר לעיל, ועל כן יש לו חביבות מיוחדת לנכד, שהוא החותם את ההבטחה הנ”ל. ודברי פי חכם חן.
והפוסקים השתמשו הרבה בדברי הזהר הקדוש, ראה בזהר בס’ ערך השלחן טייב חו”מ (סי’ רי אות ו) לענין ירושה בבן בנו [ע”ד הרמ”א בחו”מ סי’ רי], וע”ע בתשו’ דובב מישרים ח”ג (סי’ כט) ובבית שלמה (חחו”מ סי’ קז בהגה אות ד), וראה אריכות דברים בשדי חמד (פאת השדה מע’ ב ר”ס חי). ולהגר”א לוין מרישא בס’ הדרש והעיון (בראשית, מאמר קי), וראה מה שכתב בשו”ת מהרש”ם (ח”ב סי’ צב) אודות גרושה שרוצה להנשא בימי מינקותה, ואביה מתחייב על הנכד לזונו וכו’. ע”ש. וראה עוד מנחת שי (סי’ שכט) אודות סבא הבא במחתרת אצל נכדו. ובתשו’ ציץ אליעזר ח”ז (סי’ לח אות י). ובמש”כ לפלפל מעט בזה בשו”ת גנזי יוסף שווארץ (סי’ ט) משמייהו דתרי גברי רברבי. ובמש”כ בס”ד בשו”ת יעלת חן ח”א (חיו”ד סי’ כג) בענין מילת סב את נכדו. ע”ש. וכתבתי רק ציונים בעלמא למשמרת, ומי שיפתח הכל ימצא הרבה מקום לחלק ולפלפל בזה.
