ד. לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ד' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח. רק החטא גרם ונתאחר הדבר אלפי שנים, וכל מסבות העולם הנן אחוזות זו בזו להביא את אור ד' בעולם, וחטא העגל ימחה לגמרי וממילא כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד', והעולם יתוקן באורח שלום ורגשי אהבה, ונעם ד' יוחש בכל לבב, לענג רוח ולעדן נשמה ולכל בהם תחיה נפש כל חי.
חטא אדם הראשון יצר מלחמה עם הטבע. האדמה לא מצמיחה מאליה, אלא האדם צריך לחרוש בזיעת אפיו, לפצוע את האדמה. כך היא מלחמת ישראל עם עמי כנען. הם ערכו מלחמה קשה, אכזרית וממושכת עם בני ישראל, וכל זה מפני חטא העגל, שהיו בו גם קוצר רוח וגם קוצר דעת.
לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ד' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות. יש מצב שבו "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו" (קהלת ח, א), "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י), כולם רואים שיש פה משהו מיוחד. אבל אם הדבר לא ניכר כלפי חוץ יש צורך בבירור, נלחם ונראה מי יותר חזק, האלוהים שלך או שלי. הרב נדרש לסוגיה המטרידה שהתוודענו אליה בפרק הקודם – הצורך במלחמה. בתהליך יציאת מצרים, שהשלמתו מתן תורה וגילוי דבר ה', העולם צריך היה להתעלות. אבל אחר כך הכניסה לארץ היא מלחמה ועוד מלחמה, מפני שהחטא גרם. גם בני ישראל עצמם תפסו אחרת את מדרגתם. המעשה הלא טוב נובע מהדרך שבה האדם תופש את עצמו. כשמישהו גונב, יש מעשה גניבה, חפץ מסוים נלקח מרשותו של אחד והועבר לרשות האחר. זה יכול להיות מאד פוגע, ויכול להיות לא, אבל בכל מקרה זה מצד ה'חפצא'. אבל מצד ה'גברא', צריך לבחון איך האדם תופש את עצמו, איך הרשה לעצמו לגנוב. בפריזמה זו מתבוננים בעולם שלם, איך הוא תופש את עצמו, את המציאות, את האדם האחר, את הרכוש. להיות פושע זה סוג של תפיסה, זו הבעיה הקשה ביותר. כל מערכת המושגים שלו מעוותת, קרימינולוגיה, הבנת הפשע, היא ענף בפסיכולוגיה. אם היינו מגיעים למסקנה שאדם לקח מפני שחשב שזה שלו, למרות שזה לכאורה אותו מעשה, אין לכך שום השלכות. אומרים לו זה לא שלך, בבקשה אני מחזיר וגמרנו. אבל אם הוא יודע שהוא גונב, הוא גם תופש את עצמו כגנב.
חטא העגל הוא לא רק שגיאה רעה בפני עצמה. אם לאנשים יש נכונות לתרגם את התגלות הא-ל למציאות אלילית, פירוש הדבר שהם חושבים שאינם יכולים אחרת. היה מה שהיה, אבל אני צריך משהו, איזו מסכה, מתווך או ייצוג. מצד אחד מסיכה מסתירה, מצד שני היא מבליטה תכונה מסויימת בגלל הקושי להתמודד עם הכל. אם אתה לא מקבל את זה אז למה שאחרים יקבלו? אתה בא ואומר לעמי כנען, שמעו, אנחנו מאמיני הא-ל האחד. באמת? אתם אותו דבר, עובדי אלילים כמונו. אתם בעצמכם אומרים את זה, ככה אתם מתנהגים, זה מה שאתם. החטא מעיד על החוטא, זו הבעיה הקשה. זו לא שגיאה סתם, אלא תפישת עולם שלמה. מיטשטש ההבדל בין ישראל לעמים ולכן באה המלחמה. רק על ידי מלחמה מתברר, האם קיים מספיק רצון להילחם עם אחרים ובעצם גם עם עצמם. אדם שנכנס למלחמה צריך להילחם גם עם עצמו, לסכן את עצמו, לעמוד מול השאלות למה להילחם ולהסתכן בללכת לשדה הקרב. כשהוא מחליט להילחם זה כבר תחילת השינוי, כשהוא מתחיל להילחם עם עצמו, הוא יודע שהוא לא בסדר, לשם כך הוא מסתכן, זה כבר משהו. זו מלחמה ממושכת, שבה כל קרב, כל יום, הוא מבחן נוסף לרצון ולנכונות להשתנות לטובה.
ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח. חז"ל אמרו שיהושע שלח אגרות לעמי הארץ: "הרוצה לפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה" (ויק"ר יז, ו). חוץ ממלחמה שהיא כמובן דבר אלים, גם הליכה מן הארץ מבטאת פחד מן העוצמה, מצד אחד לא רוצים להילחם, מצד שני לא רוצים להשתעבד. גם האפשרות של השלמה, כשיהושע שלח את דבריו, פירושה היה השתעבדות, אבל יש השלמה שאיננה השתעבדות, אלא ניסיון לחפש את המקום הנכון והראוי, איך משלימים זה את זה, יוצרים יחד על פי ההארה האלוהית הגדולה את המציאות האנושית המתוקנת, היפה. זו ההשלמה האמיתית, דרכי שלום כבימות המשיח. השלב הראשון הוא "הלכות מלכים ומלחמותיהם". יש מלחמות שהם סוג של כפייה. אבל יש ימות המשיח של המציאות האידאלית, שאיפת השלום החשובה כשלעצמה. גם אם היא לא מצליחה, היא חשובה כתנועת נפש של הניסיון למצוא את נקודת החיבור. אם זה הדדי, יש יותר סיכוי שזה יימצא. אם לא, כמובן הסיכוי הוא קטן.
יש מלחמות הכרחיות, ויש מלחמות תלויות נסיבות. מלחמת עמלק היא המלחמה האחרונה, עם הרוע העצמי, לא הנסיבתי. כשמנצחים במלחמה הזאת, לא צריכים יותר מלחמות. כמו שאמרו חכמים "אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט וכתיב בתריה ויבא עמלק" (שבת קיח, ב). הנסיבות לא מביאות עוד לידי התנגשות, וגם לא הרוע העצמי הקיים מצוות מחיית עמלק היא מצווה תמידית, לעומת זאת "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (דברים כ, טז) היא מצווה זמנית, כלומר תלוית נסיבות. הנסיבות ההיסטוריות בפועל הן שעמי הארץ היו אויבים, מפני שהם חשבו שלא מגיע לנו לקבל את הארץ. אנחנו יודעים שמגיע לנו, אבל הם לא רוצים לוותר, לדעתם אנחנו אותו דבר כמותם ואין לנו שום זכות יתר. כמו יורש שבא עם צו ירושה, אבל בינתיים השתלט מישהו אחר, שלא אכפת לו מהצו. אם רואים שהיורש דומה למוריש אפשר להבין את הטענה ולוותר, אבל אם אין דמיון בניהם, הנייר הוא סתם נייר, ואז אין ברירה אלא להלחם. אם כן הדבר תלוי בנסיבות, זה יכול להיות אחרת, ואפילו ראוי ורצוי שיהיה אחרת, אבל תלוי במה שהחטא גורם.
רק החטא גרם ונתאחר הדבר אלפי שנים, וכל מסבות העולם הנן אחוזות זו בזו להביא את אור ד' בעולם, לא סתם נדחה מעט, כאדם שיושב בחדר המתנה לתורו, זו אינה ציפייה פסיבית. המאורעות והמלחמות מכוונות לזיקוק וזיכוך הרוח, הערכים והמטרות, כדי להביא את עם ישראל להיות מה שהוא צריך להיות. האיחור של אלפי שנים מלא במאורעות, ניסיונות, הכרעות מצפוניות, נשמתיות ולאומיות: מה אתה רוצה? מי אתה? אתה צריך לגלות על עצמך, להכריע מול אימה, לא כשאתה חזק, גם כשאתה חלש, כאשר האימה מתממשת לנגד עיניך. רודפים, גוזלים ושורפים אותך ואתה אומר: בכל זאת. לא רק שזה מעורר התפעלות אצל אחרים, אלא שגם אתה משתנה, אתה יודע מה אתה. זה התוכן של אותם אלפי שנים. זה אמנם מאד מתאחר, אבל כל שלב בתהליך הוא בעל משמעות. התגלגלנו כך שזכינו כבר להיאחז בארץ ישראל, ופה אנחנו עוברים שוב את אותם השלבים. זהותנו מתבררת בניסיונות ובמלחמות שלב אחרי שלב. לפעמים נדמה שזהו, כבר ניצחנו, והנה זה חוזר על עצמו עוד פעם. כבר נלחמנו על זה, אבל לא ידענו מה אנחנו רוצים, מה המשמעות של ההישגים שלנו. אם כך, אחרים אומרים, אנחנו כן יודעים, ואתה לא עדיף עלינו.
וחטא העגל ימחה לגמרי וממילא "כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ד'" (ישעיהו סא, ט), לא סתם בני אדם, עוד קבוצה אנושית שנלחמת על משהו. הנצרות והאיסלאם מחפשים את הנציג האותנטי של דבר ה', ושניהם מאשימים את היהודים בכך שהיו כאלה ובגדו, לכן הם לא ראויים. זה בסיס מאד עמוק של אלה שגילו לעצמם שצריך להיות משהו, שאור ה' צריך להנחות את האדם, אפילו גילו שמדובר באור ה' באופן מסוים. הם מביטים על אלה שבאים עם צו הירושה ואומרים סליחה, אתם לא מתאימים, אנחנו מאוכזבים מכם. לא שיש בכך ללמד עליהם סנגוריה, הם בהחלט לא צדיקים גדולים. הבעיה היא שאנחנו לא צדיקים מספיק גדולים, ואז הם אומרים אתם כמונו. זה לא נכון, אנחנו לא כמותם, אבל עדיין לא מספיק טובים כדי ששם ה' ייקרא עלינו, שיאיר מתוכנו ובנו אור ה', כדי שיהיה ברור שזאת ההארה ואין אחרת וכל מה שלעומתה הוא צללים וחושך. ההאשמות כלפינו הן אתגר. האשמות מוסריות ואחרות, אינן צודקות אם משווים את זה עם העמים האחרים, זה ברור. אבל הם אומרים אל תשוו את זה איתנו, תשוו את זה עִם האידאל שלכם. אתם הרי אומרים שאתם עַם ה', אז בבקשה, מה אתם משווים איתנו.
והעולם יתוקן, ותיקונו הוא באורח שלום ורגשי אהבה. התיקון צריך להימשך, אלא שיש שלב של תיקון במלחמה, ואחר כך שלב עליון של התיקון, על ידי שלום, חיפוש אחר השלמה ולא התנגשות. זה סוג של תיקון שצריך להנחותנו בימי הגאולה. להיגאל מן המלחמה, התחרות והאיום ולהיכנס לתהליך אחר, חיובי, של שלום ורגשי אהבה. רגש האהבה מתגבר. אצל אנשים קרובים אין כל כך תחרות, "בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרין קה, ב). לא שאותו אב לא מתקנא באדם אחר, אדרבא אם משהו יאמר שילד אחר יותר טוב מהבן שלו… אבל כשרגשי האהבה והקרבה גוברים, הוא שמח בהישגיו של בנו ותלמידו, טוב לו עם זה. הוא כל כך קרוב אליו שזה המשך שלו, הוא חי בתוך זה, בניגוד לאחר ש"אם הוא יותר מוצלח סימן שאני מיותר, אפשר בלעדי ואם אפשר למציאות בלעדי אני סתם אוכל חינם, ובתור אדם ישר אני צריך להרוג את עצמי, אני מבזבז דברים של אחרים. לזה אני לא מוכן". לכן המסקנה היא שגם האחר לא כל כך טוב, וצריך להגיד את זה. שלב התיקון הטוב, היפה, של שלום ורגשי אהבה, יש בו תיקון ולימוד, אבל לא מתוך תחרות, איבה ואיום. זה השלב הבא. מצד אחד קשה בלי תחרות, מפני שהמלחמה מאד מדרבנת. מצד שני אנחנו כבר קצת מתביישים בזה, רוצים מאד שההתקדמות תבוא על יד שלום ורגשי אהבה, גם בתוך החברה וגם בין העמים. אלא שאנו יודעים שזה עדיין לא כל כך פשוט, לכן אין ברירה אלא להילחם.
ונעם ד' יוחש בכל לבב, לענג רוח ולעדן נשמה. גם ביחס לקב"ה יכולה להיות תפיסה של אימה ופחד, או תפיסה של נועם. חכמים אמרו שאדם מתאר לעצמו את "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נח, א). אם בארץ יש מלחמות, קנאה ותחרות, גם מלכות הרקיע נראית לו כך. כופים עליו והוא מקבל על עצמו כי אין לו ברירה. העולם אכזרי, החיים קשים ואכזריים, זו יצירתו של ה'. אבל כשהעולם טוב, פתאום הוא מגלה את נעם ד', חש אותו. הוא יכול להגיד אני יודע שהקב"ה רוצה טוב, בעצם הכל צריך להיות נעים. הבעיה היא שאני לא מרגיש את זה, מכל כיוון דוחפים לי מרפקים בצלעות, אני חייב להגיב באותה צורה. במידה רבה, תחושת האדם במציאות של שלום ואהבה, משפיעה על תחושתו כלפי מנהיג העולם, בוראו ומשגיחו, ומביאה אותו לחוש את נעם ד'.
נעם זו הנעימות, הדרגה המוחשית. ענג היא דרגה גבוהה יותר של הרוח, ועדן זו הדרגה הגבוהה ביותר של הנשמה. הנשמה שייכת לעדן, היא כאילו עדיין חיה במצב של העדן. המציאות הכי משתנה ונמוכה – או שהיא נעימה או שלא. אחר כך יש עונג המושגים, ההשגות הרוחניות. גם אם המציאות עדיין לא נעימה, אפשר להתענג על ההשגה. ואז מבינים שהכל בא מן העדן, כלומר המציאות הראשונה לא נעלמה, היא רק מסותרת וגבוהה. היא השורש של הכל, של העונג והנועם. אלה החיים. ולכל בהם תחיה נפש כל חי. אפשר לומר שאם הולכים מלמטה למעלה, למעלה מן הנשמה יש חיה. השורש היותר עליון של עצם הופעת החיים, עוד לפני הצורה של העדן. מצד שני מדובר על נפש כל חי, זה נוגע גם לצד הנפשי הנמוך, אבל זה מה שמצביע על גאולה מלאה ושלמה. דווקא הדרגה הנמוכה יותר, צריכה את העוצמה הגבוהה יותר של הארה, אחרת האור לא חודר מספיק. נפש כל חי צריכה את ההארה של החיות, עצם החיים, לא רק לב שהוא מידות ותחושות, לא רק עונג של השגה ועדן של צורות, אלא גם עצם החיים מושפעים מן היסוד היותר עליון של חיה. זו השפעה אלוהית בכלל לברוא את העולם, קודמת לבריאה, יצירה ועשייה שלו.
