"כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו". [שבת נ"ד:]
כשנמצא איזה כח אישי מיוחד שהוא מכוון לעומת איזה ענין, ששם יוציא אותו מן הכח אל הפועל, להביא תועלת או לסלק איזה חסרון, תציין לנו ההשקפה הבהירה את החזיונות הנראים כנפרדים במערכה אחת, עד שיש זיקוק רשום וערוך מאז, מראש מקדם, מצור העולמים ב"ה, להחזיון שבו נראה אותו הצורך להשלים או להציל עם אותו הכח שהעז בידו לעשות ככה. וכאשר כל כח נועד לתכלית מיוחדת, כשאינו מוציא אל הפועל את תכליתו הוא נהפך לרועץ, ומחולל בודאי דברים מזיקים ומפסידים. כן אותו הכח הנועד להשלים את החסרון המיוחד בחיי המשפחה, העדה, והכלל, אם לא יוציאהו בעליו אל הפועל לתעודתו המיוחדת, הנה ילך הכח לפי גדלו בלא תעודתו, ובודאי יפעל להפסיד תחת שהיה יכול לפעול להועיל. התחברות הכחות, אפילו אותן שהם נראים כחיבור של ניגוד, אינם כ"א ניגוד מקרי, אבל ע"פ התכלית הכולל הנם עולים למגמה טובה כללית.
ומ"מ יש הפרש גדול בין צדק לרשע, הרשע תעודתו שיתעורר להיות פועל, מניע את תנועתו, אבל הצדק יקום עליו וימנעהו מהפיק זממו, "אל תתן ד' מאויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה". אז, כשהצדק מבצר את כח הנטיה להרע, החיים נשלמים. הפניה לפריצה, להריסה, משגבת עצם תכונת החיים, וההגבלה של הצדק מסמנת אותה במקומה הנחמד, ובין שניהם יוצאת צורת החיים מלאה הוד והדר קדושה ותפארת. ע"כ כל מי שיש בידו עז הצדק, צריך הוא לראות את עצמו משותף עם אותו כח החיים הנצרך להדרכתו, וכשאינו ממלא את תפקידו הרי הוא מאבד את החלק המכוון לעומת פעולתו, ובעל כרחו, שלא בטובתו, מוכרחים לצאת ממניעת השפעתו, השפעות הפוכות מהתכלית הטוב שהיה יוצא אם היה משתמש בכחו להיטיב. החסרון מהשביתה והבטלה, הוא מכוון לעומת גדולת הכח והקפתו, כי אין לנו כל כח בעולם שלא ישים איזה מועקה ולא יסבב איזה חסרון במציאותו, כי כל יצור צריך הוא פרנסה, בין רוחנית בין חומרית, והוא ע"כ מוחק במציאותו איזה ציורים אחרים שהיו מאירים מבלעדיו. ע"כ אם איננו עושה את תפקידו, איננו רק שב וא"ת כ"א פועל בידים להזיק ולחבל. ההשפעה בכלל יכולה להיות או טבעית, מיוסדת על קישורים טבעיים, שהאיש הנלבב בעל החפץ הטוב יכול להשתמש בהם לטובה ולברכה. ההשפעה ההרגשית, יפעל לטובה בצירוף ההרגש וההרגל. עולה על כולם הוא ההשפעה השכלית.
מי שמחונן בכח השפעה טבעית, יוכל לפעול ע"י קישור חיי המשפחה הטבעית שלו, עד כדי למחות באנשי ביתו, וכשאינו מוציא את יכולתו אל הפועל, חוזר הוא לרועץ, והוא נתפס עליהם בעצם, כי לולא מציאותו להגביל את התכונה הצריכה הגבלה של סביבתו הטבעית, לא היה בא אותו המצב של הנטיה להתפרץ ולסלף את החיים, כי הסילוף הוא חומר הגון לצורך הישרתו.
מי שנעלה מזה, שלא רק מה שהוא מוטבע באין שכל, יפעל עליו, כ"א גם הרגש הלבי יתעורר בקרבו, וישים דברים בפיו ועז בלבבו, הוא יוכל כבר לפעול על אנשי עירו. וכשלא מיחה, יוצאים כל הרגשות אל הפועל באשמתו שלא כמתכונתם, ונדמים כרוח פרא העוקר ומחבל, במקום שהיה יכול לפעול כמה דברים טובים, כשמכינים לו כלי קיבול הגונים, גורנות לזרות וריחים להסיע.
מורם מכל זה הוא מי שמחונן כבר בכח שכלי גדול, עד כדי העז של הנהגת הכלל, הוא יכול למחות בכל העולם כולו. כדי להוציא מכלל האנושיות נפש גדולה אחת, צריכה הסביבה להיות מחומשת בכמה כחות, גדולים וקטנים, טובים וגם רעים, ואותם הכחות הרעים, או הטובים וטובם איננו גמור עדיין ומושלם, הם מבקשים את תפקידם מהמוכן לזה מהכח הרודה הכללי מאת אדון כל הבריות ב"ה, וכשלא מיחה נתפס על כל העולם כולו, כי הוייתו נוטלת מקום בכל המאורעות המקולקלות, תחת היותו מוכן לרוממם ולשגבם ולהעלותם למדה של מאורעות נכבדות משכילות ומטיבות.
