ככל שהזמן עובר הדמעות של המלחמה הזאת מתחילות להשתחרר. לאו דווקא דמעות עצב. תערובת רגשות שיידרש עוד הרבה מאוד זמן לפצח. רוממות רוח עם כאב חודר, ומעליהם הדבר הכי מגולה לביטוי המופשט: נשמת כלל-ישראל.
הפרצופים של כולם – הלוחמים העזים לצד הנופלים, האזרחים עזי הנפש לצד הגופות המחוללות, העורף הקשה לצד החטופים שממתינים לישועה – מרפים לנו את השרירים מול הגודל שמעל כל הסיפור הזה ודורכים אותם חזק מאי-פעם לנוכח המשימה.
עכשיו תתחיל אופנת מאמרי "כולנו טעינו באותה מידה" ו"כולם צריכים לעשות חשבון נפש", שזה משפט מצוין תמיד, אבל חתיכת מיסוך מסוכן בשעת חסד חשובה כמו הרגעים האלה של מלחמה, רגעים נדירים שהשמיים מתגלים בהם. אם קשה לדתיים ולימניים להגיד שהם צדקו והשמאל טעה טעות ערכית מטורפת, חובה לכל הפחות לשנן שהתורה, המסורת והיהדות הפשוטה צדקה לאורך כל הדרך, והתפיסה שלפיה אפשר לוותר על ארץ ישראל, בדיוק כפי שהזהירו מראש גדולי ישראל, המיטה עלינו אסון מוסרי של בריחה ממיגור הרוע, והוא טבח בנו כדי שנחדל מהסירוב שלנו להכיר בו.
הרצון לתת לכל הטועים מחסה מדומה להרגיש נוח מאחוריו להמשיך להתבוסס בטעותם כדי שכולם ירגישו שכולם בסך הכול טעו קצת, מי יותר ומי פחות, ממסמסת את הקול שרועם אלינו מאסון שמחת תורה. הניתוק הלאומי מהתורה הוא חטא שצריך לומר במילים, לא כדי לצאת צודקים אלא כדי להיות שותפים לדיבור הגדול שהמלחמה הזאת מדברת. עקירת יישובים ועזיבת חבלי ארץ היא תפיסה שדורשת תיקון בדמות השבת ריבונות והתיישבות, וצריך לתמלל זאת בציבור.
הבעיה היא תמיד החשש מהקשב. "האם העם כבר מסוגל לשמוע כאלה אמירות?" "האם זה דבר הנשמע?"
גם התשובה על השאלות האלה אינה אובייקטיבית באמת, כי ברגעים האלה נוצרים תמיד שני זרמי תגובה מנוגדים. יהיו המוני סרטוני התפכחות ודבקות בא-לוהים וחיילים לובשי ציציות, אבל לא פחות סרטונים ודוברי אולפנים שמתעקשים לעצום את העיניים ולפרוט את כל התהיות שאולי החלו להתעורר. מהר מאוד יישבו המומחים את כל הקושיות וימשיכו להנהן בביטחון שהתיישבות אינה ריאלית, כי יש דפוס הכחשה שיש לו גם שם תנ"כי: חיאל בית האלי.
חיאל הזה היה טיפוס נחוש ואידאולוג שהחליט שדברי תורה הם שטויות מיסטיות מנותקות מהמציאות, והיה לו חשוב מאוד, כבר כשנכנסו לארץ ישראל אחרי שנות המדבר והניצחונות הגדולים של יהושע בן נון, להראות שהכול ריאלי וארצי. לכן כשהוטל איסור להקים את יריחו החרבה, סמל לניצחון הא-לוהי, ואף הוטלה קללה על מי שיעשה זאת שימותו בניו, הוא החליט ללמד את כולם שהחיים הם רק בממד ארצי. אז הוא התחיל לבנות את יריחו, והבן הראשון שלו מת. ואתם חושבים שזה עצר אותו? הוא המשיך, ועוד אחד מת. ועוד אחד. בבכורו ייסד את העיר, ובצעיר בניו חנך אותה. הוא הלך לעולמו צודק, והיו לו הסברים מצוינים למה הכול שטויות.
ובכן, יש דפוס כזה, והוא יהיה תמיד נחלת כמה מטומטמים הגיוניים במיוחד. השאלה לעולם לא תהיה עליהם, השאלה תהיה אם רואי האמת מתיישרים וקובעים מה נשמע על פי יכולת הקליטה המקולקלת של ה'חיאלים' או על פי הציציות שהחיילים לובשים ועל פי הצו הא-לוהי שלנו להגיד ולהפיץ את מה שלמדנו מאבותינו.
תמיד יהיו כאן מכחישים. הם יכחישו במטח טילים אחד או בעשרים. הם יזדעזעו קצת ואז יכחישו את המשמעות של הטבח ב-1,400 אחים. וראינו שהעולם וגם חלקנו מסוגל להכחיש גם שישה מיליון ולהגיד שזה בסך הכול נגד האדם באשר הוא אדם ולא נגד היהדות. השאלה אינה המכחישים אלא אנחנו. האם נעמוד מולם ונאמר את דברנו בביטחון או נמתין לנצח שיתפקחו?
כל מי שטעו בנוגע לעזה טעו וטועים גם בנוגע ליהודה ושומרון. והם טועים גם בוויכוח על המדינה היהודית שהתלבש בדמות הרפורמה במערכת המשפט. הם ימשיכו לדבר בביטחון, תהיו בטוחים, הם ימשיכו לעשות אמבוש מכוער על כל אחד שיצייץ משהו ויחתכו בלי בושה חצאי משפטים שאמר ראש הממשלה. כי הם לא פראיירים והם יודעים כמה חשובה לנו התדמית שלנו, שניתפס ריאליים וצודקים ולא משיחיים וקיצוניים.
ואולי זה עיקר המשימה התודעתית. להניח סופית לתדמית. לשחרר עד הסוף את הרצון להיראות צודקים בעיני העולם או בעיני השמאל. הצדק והאמת נמדדים אך ורק לפי ההתאמה שלהם למסורת ולתורה ששיננו לנו לאורך שנים. אין מה לשכנע את החיאלים, צריך בעיקר לדבר הפוך מהם. אמת פשוטה, לא של ימנים ולא של אף אחד אחר, אלא של מסורת ישראל: ויתורים על הארץ ועל מוסר התורה יגרמו להשחתה מוסרית וממילא לטירוף ביטחוני. הנוסחה הזאת, כמה שהיא פשוטה וכמה שניסינו להמיר אותה בכל מיני משתנים מורכבים, לא השתנתה מעולם.
עכשיו צריכים רק את האמיצים שיגידו אותה ברחוב ואת המנהיגים הנכונים שיגידו אותה בקבינט. שוב ושוב. פעם היה אפשר לחשוב שזה ויכוח פוליטי; היום זאת מלחמת חיים.
