רש"ר הירש בראשית ל"ד
(טו) נאות – "אות" היא אמצעי שכלי להביא לידי הכרה. ומכאן "הֵאוֹת" בנפעל: לעשות עצמו לאמצעי, שעל ידו ישיג האחר את מבוקשו [כמו בתהלים מה, יב].
האחים ראו לפניהם שתי אפשרויות בלבד: או שהצעתם לא תתקבל, וזו האפשרות היותר מסתברת; והרי לא יכולה להיות אמתלא יותר טבעית לסרב אפילו לנשיא הארץ. או שהצעתם תתקבל, שאז יוכלו לשחרר את אחותם בשעה שאנשי שכם יהיו כואבים.
בכל זה, עדיין לא היה דבר שיש לגנותו, שהרי כל הדרכים שניתן לעשותן על פי שורת הדין, מותרות הן בכדי להציל אחות ממצב חרפה שכזה.
(יט-כד) עובדה זו, שאזרחים בני חורין של עיר שלמה יאותו להמול כדי ששכם יוכל להשיג את דינה, היא ממש יוצאת דופן. אולי נוכל למצוא לכך הסבר מה בביטוי הבלתי־רגיל "יצאי שער עירו", החוזר ונשנה באופן בולט בפסוק כד.
אוכלוסיה עירונית נקראת תמיד "באי שער עירו". כך מצאנו בהקשר לאברהם (לעיל כג, י,יח), כשאסיפת כל אנשי העיר הייתה צריכה לפסוק בענין מסויים. הביטוי "יצאי שער עירו" כמעט ומרמז שאנשי שכם היו רובם איכרים עובדי אדמה, שהעבודה "הוציאה" אותם מדי יום ביומו אל השדות מחוץ לעיר. לפי זה יתכן שחמור ושכם היו הבעלים של כל האזור; ואנשי המקום היו קנויים להם ותלויים ברצונם, ורגילים זה מכבר להכנע לכל דרישות הבעלים.
(כה-לא) כאן מתחיל החלק הראוי לגנות, ואיננו צריכים לחפות עליו. אילו היו הורגים רק את שכם ואת חמור, בודאי היה הצדק עם האחים. אך הם לא חסו על האנשים הבלתי־חמושים וחסרי המגן, הנתונים לחסדיהם. יתירה מכך, הם בזזו את העיר. הם פקדו על יושבי המקום את עוון אדוניהם, ולזה לא הייתה כל הצדקה. משום כך גוער בהם יעקב: הבאתם עלי צרה במעשיכם. שמֵנו הטוב וכבודנו היו צחים כשלג, אך עתה "עכרתם" אותם. הבאשתם את ריחי אף בין הכנעני והפריזי. ובנוסף על עשיית הרע, פעלתם גם שלא בחכמה, שהרי "ואני מתי מספר" – כה מועטים אנו במספר...
תשובתם היחידה, "הכזונה" וגו', מגלה את כל הנימוק למעשיהם. בעל האחוזה לא היה מרשה לעצמו לעולם הנהגה כזאת, אילו לא הייתה העלמה המדוברת נערה יהודיה נכרייה ועזובה. מתוך מחשבה זו הכירו שמעון ולוי שיש זמנים בהם גם על משפחת יעקב מוטל לאחוז בחרב כדי להגן על טהרה וכבוד. כל עוד מכבדים יושבי הארץ רק את זכויותיהם של בעלי הכח, יהיה על יעקב לדעת כיצד לאחוז בחרב. לבני יעקב לא היה ענין לפעול בזהירות, הם רצו להטיל את אימתם על אחרים, כדי שלעולם לא יהיה אחד שיעיז לחזור ולעשות להם דבר כזה. אין להשאיר את בנות יעקב עזובות ונתונות לחסדי אחרים.
ואף על פי כן, הפריזו בני יעקב על המידה, בהריגתם אנשים נקיים עקב עוונו של רשע יהיר.
מאורע זה מסופר בתורה מיד לאחר הפגישה בין יעקב לעשו. בפגישה ההיא ראינו "הארה" מועטת של "קול" יעקב, התעוררות של רגש אנושי בלב עשו, וראינו בכך את הניצוץ הראשון של האנושיות העתידה להתפתח ביום מן הימים במלואה אף בעשו. לעומת זאת, כאן אנו רואים לרגע את חרבו של עשו בידיהם של בני יעקב. מכאן אנו למדים, למען הבהרת ההסטוריה היהודית, את האמת הבאה:
אם במהלך הזמן היינו לעם שנפשו קצה בשפיכות דמים, והפכנו לעדינה ולרחומה שבאומות, אין זה אומר שחלשים אנו או מוגי לב. הימים האחרונים של קיומנו כמדינה יהודית גילו לכל את אומץ לבנו ורוחנו הלוחמת, עד שהיה צורך לקרוא לחזק שבלגיונות עשו על מנת להלחם בנו. גם אנו יכולים להניף את החרב; אנו יכולים גם להיות צמאי דם. עדינותנו ואנושיותנו באות כתוצאה מהחינוך שהקב"ה העניק לנו, באמצעות ההסטוריה שלנו ותורתו.
רק הדרך בה נקטו שמעון ולוי בפעולתם, וגודלה המופרז, ראויים לגנאי; אך הגורמים שהביאו לפעולה, והמטרה שבקשו להשיג, היו קדושים ומוצדקים. הרוח שהניעה אותם הייתה הכרחית למשפחה, שגדלה לאומה בגדר "יעקב", במצב שעליה לסבול את כל אופני הקושי וההשפלה; ועם זה נקראה לזקוף קומתה, ובכחם של חוסן הרוח ואצילות הדעת, להתמיד במסע הנצחי שאין דומה לו דרך כל הימים והתקופות.
עוד נראה את האב הזקן, שאף על ערש מותו מקלל את האלימות היתירה הזאת, אך בה בעת מברך את הסיבות ואת הרוח שעוררוה. נראה עוד גם את המעמד שנתן לשמעון ולוי בתוך יעקב־ישראל, מעמד של חוסר־אונים ושל פיזור. זאת, על מנת שהחרב שבידם לא תפרוץ עוד לעולם את כל גבולות המתינות; אולם רוחם החזקה, הנותנת את הדעת תמיד על כבודם וייעודם המוסרי והרוחני של ישראל, תישאר חיה ופעילה, ככח מחייה מקיים ומושיע בכל חלקי האומה (עיין פירוש להלן מט, ז). אותה חרב שלוי הניף כאן על אויב מבחוץ להציל את כבוד אחותו, תופנה מאוחר יותר על ידי הלויים ללא רחמים נגד אחיהם שלהם; להעלותם מתהומות שחיתותם המוסרית, ולהעלות ולהושיע ללא מעצור וללא משוא פנים: "ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע" (דברים לג, ט).
יש בכחן של תכונות אלה, כפי שנתגלו במעשה הזה ובמעשים שיבואו, להסביר בסופו של דבר מדוע היה צורך לזכך ולטהר גזע אנשים זה ב"כור הברזל" של הייסורים, כדי להכשירם כדוגמאות הנבחרות שראוי למין האנושי לנהוג כמותן למען ישועתו. ה' בחר בנו להיות הכלי שבידיו, לא בשל היותנו אומה המקבלת עול בהכנעה, אלא דווקא מחמת שאנו אומה עיקשת ובלתי נכנעת – "עז שבאומות", כמאמר חז"ל (עיין ביצה כה:). הוא חישל אותנו לברזל הקשה העומד בפני הכל, כדי שבכך שיביא אותנו לעשות רצונו, יראה לעין כל את כחם המופלא של השגחתו ותורתו.
