רש"ר הירש בראשית ל"ד
(ז) ויתעצבו האנשים וגו' כי נבלה וגו' – שני רגשות שונים פעמו בלבם: "עצב", הצער העמוק הפוקד את מי שהוכרח לוותר על דבר יקר, תחושת אובדן כואבת. דינה אחותם, הצנועה והטהורה, אבדה לעולמים; אף אם יצליחו להוציא אותה מידיו של שכם. זו הייתה הרגשתם האישית. אך גם "ויחר להם מאד", המעשה המרושע הרתיח אותם מכעס, משום שהוא "עשה" מעשה זועה – "נבלה" – נגד ישראל, בחללו בת יעקב.
"נול", "נבל", "נפל", מציינים את אותו המושג בתחומים שונים. "נול" ו"נפל": חורבה, פסולת. "נבל": כמישת העלים, התמעטות הכח, מות החיים הבהמיים, איבוד הכחות המוסריים, ובאופן כללי חורבן החיים שקודם לכן היו חזקים ורעננים. ומכאן "נְבָלָה": מעשה המעיד על השחתה מוסרית גמורה – מעשה מביש. וכן גם: מעשה המעיד על שפלות מוסרית – לא של העושה, אלא של מי שנעשה לו המעשה. כך באיוב (מב, ח), וכך "נַבֵּל": לנהוג בדבר בזלזול, להביאו לידי קלון. בפסוקנו, יש להבין את "נבלה" בשתי משמעויותיה.
ממאורע זה, שהיה הסכסוך הראשון עם אומה אחרת, למדה משפחת יעקב לקח חשוב: מכיון שהם חלשים וחסרי הגנה, הרי שביכולתם להיות בטוחים רק כשהאחרים מכירים באצילותם המוסרית והרוחנית; אשר בה, דווקא בחולשתם הגשמית, הם מגלים את הכח האלקי המנצח שעושה את יעקב ל"ישראל". אך כאן, חוּלל כבודו האנושי של ישראל, נעשתה בו "נבלה". בתנאים אחרים, דבר כזה לעולם "לא ייעשה": שכם לא היה מעיז לעשות זאת לבתו של אזרח מן המנין. הדבר נעשה לדינה רק משום שהייתה "בת יעקב": אינה אלא נערה יהודיה.
דבר זה השפיע על בני יעקב עמוקות. הן אך מקודם הוטבע בלבם שיש להניח לאחרים את "גיד ההליכה היציבה" (עיין פירוש לעיל לג, כ, בסוף). אך עתה הוברר להם שקיימים מצבים שבהם ירצו יותר לקחת לידיהם את חרבו של עשו – כאשר מה שמונח על כף המאזניים הוא שמירת הטהרה והמוסריות. משום כך: "ויחר להם מאד".
