Religions are undoubtedly one of the most fascinating creations of humanity, if not the most fascinating. By saying "human creations," I certainly do not mean to negate the divinity of one or more of them; but even if at the base of religion lies a divine revelation, like the giving of the Torah at Mount Sinai, it is but the foundation upon which entire buildings are constructed by human hands. Philosophies, commandments, prayers, symbols, rituals, customs, ethics, mystical practices, and so on, are the things that give religion its flesh and bones, and these are of course the work of human beings, wise and inspired as they may be. Divine revelation is the shining star in the sky; religion is the attempt to navigate by its light.
In light of the criticisms and claims heard in our time against religion, I found it appropriate to present a brief analysis of the parts of which it is composed, so that it will be easier for us to distinguish against which of them the criticism is directed, and how to deal with it. If you like, see this as a suggestion for how to arrange the pieces on the chessboard during the opening of the game.
The foundation of religion is faith. Upon it are built three main structures, which I will call below (roughly and inaccurately) Logos, Mythos, and Ethos.
I have already written a great deal about faith in other articles. I will only clarify that the biggest mistake a religious believer can make is to claim absolute proofs - scientific or philosophical - of his faith. In no field in the world are there "absolute proofs," and certainly not in religion. Such a move will expose the religious person to deadly criticism from skeptics, which he has no chance of standing against. Religion is faith, and there is no shame or problem in admitting it (and also the negation of religion is of course a kind of faith). We will talk about the practical implications of this later.
The first part of religion is the Logos - the philosophy and opinions it holds. At its center is metaphysics, which describes the God or gods, and all the beliefs involved in them, in their attributes, in their will, and so on. In the wider circle is the philosophy of consciousness, epistemology, which explains what is the cognitive basis for the beliefs and opinions related to God, what is the logic and forms of thought that lead to them, what is their advantage over other philosophies and religions, and so on. Other philosophical branches, such as practical reason and ethics, are also included in the Logos of religion, and explain its positions in practical areas.
This part of religion is not fundamentally different from any other philosophical approach. The beauty of philosophy is in the freedom it gives to those who engage in it, and in that it allows building different and varied structures based on different basic assumptions. Religious philosophy, when done properly, stands in the same line as the great philosophical systems that have arisen for humanity. True, there are disputes, debates, and a multitude of opinions, methods, and streams in philosophy to no end, and so it is in religion - but this is part of the beauty of human existence and thought, even if it is to the chagrin of those who aspire to clear and proven conclusions in all fields. As long as the philosophy of religion is done professionally (and there is quite a bit of it today, especially among Christians), and does not pretend to absolute proofs or such nonsense, but is aware of its ability and limitations - then it is not exposed to criticism more than any other good philosophy.
Those who do not understand this are those militant atheists, who have extensive scientific knowledge but meager philosophical understanding, who burst into the philosophical arena like a bull in a china shop, and begin to rage there with their scientific methods. As if science is the exclusive method for use in all areas of life, including philosophy and metaphysics. It is of course possible to decide, on the basis of a scientific-materialistic approach, to deny the existence of metaphysics altogether; but as Yuval Steinitz wonderfully showed in his book "To Eternity Shall Metaphysics Be," the negation of metaphysics is a metaphysical claim in itself, and certainly has no principled advantage over the opinions it attacks. In other words, atheism or scientism are just another kind of philosophy, and their supporters are not always aware of the assumptions underlying them. Professional philosophers who advocate atheism are usually less militant than scientists, and more aware that their approach may be possible but not exclusive.
In summary, the Logos of religion is not in particular danger from the attacks of critics, and it can withstand them with honor as long as it is aware of itself, its assumptions, and its limitations, and does not pretend to deviate from them. My advice is to base it on Platonic idealism, according to which ideas have a real existence - a small step that allows building a flourishing epistemology and metaphysics on it without many difficulties.
The second part of religion is the Mythos. If the Logos dealt with the abstract ideas of theology and philosophy, then the Mythos deals with the meeting between them and earthly reality. For unlike ideals such as morality or justice, to which people may dedicate their lives regardless of their perception of reality, religion usually assumes that God also has a significant influence on the world in which we live. This influence includes things like the creation of the world, the desecration of miracles, historical events (such as the Exodus from Egypt and the giving of the Torah), private providence, and so on.
This is the part that is easiest for heretics to attack, because unlike the flexible philosophy that dominates the world of the spirit, in the world of matter the undisputed ruler is science. Claims about events in this world are supposed to stand up to its rigorous criticism, and if they do not, they are banished in shame. As such, the more "earthly" claims religion makes, the greater its chances of clashing with science. For this reason, by the way, Eastern religions such as Buddhism or Confucianism, which are more in the nature of philosophy than religion, and make almost no earthly claims - are obviously immune to scientific criticism, and you will not find many atheists attacking them.
Religions have indeed suffered heavy blows in this area in the past. Approaches that tried to draw scientific conclusions based solely on the interpretation of the scriptures, failed in errors at every step. There is no escape from recognizing that a large part of the scientific claims of the sages of the Talmud, for example, some of which were based on midrashic verses and some on contemporary beliefs - are simply clearly wrong. An intelligent religious person will not try to defend such positions, and certainly will not make ridiculous claims as if the sages knew all the secrets of modern science. Such claims cause reputational damage to religion and ridicule it more than the atheistic arguments themselves.
Indeed, in practice, despite the impression sometimes created, the clash between religion and science is very slight, and it focuses mainly on the creation of the world and the history of the stories of the Bible. Many different solutions have already been given to these clashes, some of which cast doubt on the assumptions of science in these areas, some of which coordinate between the two, and some of which are willing to treat the stories of the Torah as a myth whose purpose is more educational and ideological than historical. So even in this area, the threat to religion is not significant.
A different kind of criticism related to this area is the one that raises the problem of evil in the world, and asks how it is possible that a good and benevolent, all-powerful God, who leads his world with private providence - causes or allows a reality of the righteous suffering and the wicked prospering. This is of course an ancient and well-known question, to which the Bible has already dedicated two entire books, Ecclesiastes and Job. When it comes from the mouths of atheists, it is nothing more than setting up a straw man, since religion has never claimed that the world is supposed to be run like the Garden of Eden or a Disney movie. In any case, there is room to discuss the question, but it does not threaten the very belief.
In summary, the believer's aspiration should be to reduce the mythos of religion as much as possible, and to avoid making unfounded claims about earthly reality, so as not to expose himself to scientific criticism. There is no particular difficulty in doing so, provided that one does not insist on sanctifying every word written by a sage of the generations.
The third part of religion is the Ethos, which includes the practical realm. This realm includes the moral part, which relates to matters between man and his fellow man, and the cultic part, which relates to matters between man and God.
Similar to what was said earlier about philosophy, the ethos of religion is also not fundamentally different from that of any society and culture. Every human society has moral values, laws designed to regulate them and maintain them, rules of etiquette, norms of dress and behavior, forms of expression, taboos, an accepted family structure, social conventions, and so on. And regarding the cultic side, even a strictly secular society holds ceremonies designed to express ideas important to it, and invests in them quite a bit of resources and meticulousness (such as military ceremonies, state ceremonies, memorial days, receptions for distinguished foreign guests, award ceremonies, and so on). Large parts of the ethos have no particular utilitarian or rational explanation, except for the fact that this is the way of life that that society has chosen to shape for itself. The more ideological a society is, the more developed the ethos will be, both in the moral part and in the ceremonial-symbolic part. In essence, the ethos of religion is no different or worse than any other ethos - it is simply more detailed and meticulous.
The place where religion can be attacked in this area is in everything related to morality or immorality; sometimes it seems that all the atheistic moves are ultimately aimed at reaching this practical point. "Believe in what you want," the atheist will say, "but it is not possible that in the name of your faith, which has no proof, you will impose your will on people who do not agree with you!"
But this claim, which sounds very convincing on the surface, is nothing more than a joke when it comes from the mouth of an atheist. In order to determine that there is something immoral in religion, or that there is any moral problem at all in imposing my will on others, one must first assume a philosophical infrastructure for the existence of that objective morality. And such an infrastructure simply does not exist in an atheistic world. Who said that "it is forbidden to impose my will on others"? On the contrary, if I have the power to do so, then this is evolution at its best. Who said that freedom of opinion should be allowed, or that equal rights should be given to anyone? Who said that I am not allowed to harm people in the name of my faith, even without proof? If we are no more than developed animals, then the law of the jungle is the only true law, and all the moral cries of anguish heard from the mouths of atheists are nothing more than the instinctive screams of a monkey whose bananas have been taken away. And since atheism usually goes hand in hand with determinism, then in fact I have no choice in the matter, and I am obligated by my nature to take their bananas.
There is much more to say on the subject (my doctoral dissertation deals with it), but in summary, it is precisely in the moral realm that atheism comes out on the losing end. It has no basis for real criticism of religious values, except for expressing its personal dissatisfaction with them, which is no different from the aforementioned monkey screams. It is precisely within religion itself, which believes in the goodness and righteousness of God, that there is room for discussion of how these reconcile with commandments that appear different from them; but it is not the atheist who can educate us on the subject.
Another point related to the ethos is how much we are willing to strive, invest, and sacrifice on a "tenuous" basis like faith alone. It is okay to believe in God, but is it rational to shape the entire personal and national way of life around him, which sometimes involves heavy prices in all sorts of ways? The answer is that considerations of rationality are always related to a person's aspirations and awareness of the facts, and as long as people are aware of the faith-based basis of their religion, and are willing to pay the price for it - then it is completely rational, just like any other possible way of life. One chooses to climb Everest, the second to start a large family, the third to go on an adventure in search of treasure, the fourth to make money all day on the stock exchange, and so on. Religion is a legitimate option no less than all the others, with its prices and risks. It should be noted, by the way, that even completely secular societies pay prices for the values they espouse, and even impose them by force of law and force (whether it is communism, liberalism, democracy, or any other approach), even though there is no scientific or logical proof behind them more than those of religion.
In summary, we have seen the faith-based infrastructure of religion, and its three main components. We have seen that self-awareness and choosing the right positions can establish religion in such a way that it does not expose it to any significant threat from atheism and heresy. What remains are disputes over this or that point, but not an existential danger. The religious way of life, with its beliefs and behaviors, is not fundamentally different from any other human way of life. To be religious is simply to be human.
הדתות הן ללא ספק אחת היצירות המרתקות ביותר של האנושות, אם לא המרתקת שבהן. באמרי "יצירות אנושיות", אין הכוונה לשלול כמובן את אלוהיותה של אחת מהן או יותר; אבל גם אם בבסיס הדת נמצאת התגלות אלוהית, כמו מעמד הר סיני, הרי שזו אינה אלא היסוד שעל גביו נבנים בניינים שלמים מעשה ידי אדם. פילוסופיות, מצוות, תפילות, סמלים, טקסים, מנהגים, אתיקה, פרקטיקות מיסטיות וכן הלאה, הם הדברים המעניקים לדת את הבשר והעצמות שבה, והללו הם כמובן מעשה ידי בני אדם, חכמים ובעלי השראה ככל שיהיו. ההתגלות האלוהית היא הכוכב הנוצץ בשמיים; הדת היא הניסיון לנווט לאורו.
לאור הביקורות והטענות הנשמעים בזמננו כלפי הדת, מצאתי לנכון להציג ניתוח קצר של החלקים ממנה היא מורכבת, כך שיקל עלינו להבחין כלפי איזה מהם מופנית הביקורת, וכיצד להתמודד איתה. אם תרצו, ראו בכך הצעה לאופן בו ראוי לערוך את הכלים על לוח השחמט במהלך הפתיחה של המשחק, הגמביט.
יסוד הדת הוא האמונה. על גביו בנויים שלושה מבנים מרכזיים, שלהם אקרא להלן (באופן גס ובלתי מדויק) לוגוס, מיתוס ואתוס.
על האמונה כבר כתבתי הרבה מאד במאמרים אחרים. רק אבהיר, שהטעות הגדולה ביותר שיכול לעשות מאמין דתי, היא להתיימר להוכחות מוחלטות – מדעיות או פילוסופיות – של אמונתו. בשום תחום בעולם אין "הוכחות מוחלטות", ובטח שלא בדת. מהלך כזה יחשוף את הדתי לביקורת קטלנית מצד הספקנים, שאין לו סיכוי לעמוד נגדה. דת היא אמונה, ואין שום בושה או בעיה להודות בכך (וגם שלילת הדת היא כמובן סוג של אמונה). על ההשלכות המעשיות הנובעות מכך נדבר בהמשך.
החלק הראשון של הדת הוא הלוגוס – הפילוסופיה והדעות בהן היא מחזיקה. במרכזה נמצאת המטאפיזיקה, המתארת את האל או האלים, ואת כל האמונות הכרוכות בהם, בתכונותיהם, ברצונם וכן הלאה. במעגל הרחב יותר נמצאת הפילוסופיה של ההכרה, האפיסטמולוגיה, המסבירה מה הבסיס ההכרתי לאמונות ולדעות הקשורות באל, מה ההיגיון וצורות החשיבה המובילות אליהן, מה עדיפותן על פני פילוסופיות ודתות אחרות, וכן הלאה. גם ענפים פילוסופיים אחרים, כמו היגיון מעשי (practical reason) ואתיקה, נכללים בלוגוס של הדת, ומסבירים את עמדותיה בתחומים המעשיים.
החלק הזה של הדת אינו שונה מהותית מכל גישה פילוסופיה אחרת. יופיה של הפילוסופיה הוא בחופש שהיא מעניקה לעוסקים בה, ובכך שהיא מאפשרת לבנות מבנים שונים ומגוונים על סמך הנחות יסוד שונות. פילוסופיה דתית, כאשר היא נעשית כראוי, עומדת באותה שורה של השיטות הפילוסופיות הגדולות שקמו לאנושות. נכון, יש בפילוסופיה מחלוקות, ויכוחים, וריבוי דעות, שיטות וזרמים עד אין קץ, וכך גם בדת – אבל זה חלק מהיופי של הקיום והמחשבה האנושיים, גם אם הדבר הוא למגינת ליבם של אלה השואפים למסקנות ברורות ומוכחות בכל התחומים. כל זמן שהפילוסופיה של הדת נעשית בצורה מקצועית (ויש היום לא מעט כזו, בעיקר של נוצרים), ואינה מתיימרת להוכחות מוחלטות או שטויות מעין אלה, אלא מודעת ליכולתה ולמגבלותיה – הרי שהיא אינה חשופה לביקורת יותר מכל פילוסופיה טובה אחרת.
מי שלא מבינים זאת הם אותם אתאיסטים לוחמניים, שהנם בעלי ידע מדעי נרחב אך הבנה פילוסופית זעומה, המתפרצים למגרש הפילוסופי כמו פיל בחנות חרסינה, ומתחילים להשתולל שם עם המתודות המדעיות שלהם. כאילו שהמדע הוא המתודה הבלעדית לשימוש בכל תחומי החיים, כולל בפילוסופיה ובמטאפיזיקה. אפשר כמובן להחליט, על בסיס גישה מדעניסטית-מטריאליסטית, להכחיש את קיומה של המטפאיזיקה בכלל; אבל כפי שהראה יובל שטייניץ בצורה נפלאה בספרו "לעולם תהא המטאפיסיקה", שלילת המטאפיזיקה היא טענה מטאפיזית לכשעצמה, ובודאי שאין לה עדיפות עקרונית על פני הדעות שהיא תוקפת. במלים אחרות, אתאיזם או מדעניזם אינם אלא עוד סוג של פילוסופיה, ותומכיהם לא תמיד מודעים להנחות העומדות בבסיסם. פילוסופים מקצועיים הדוגלים באתאיזם, הנם על פי רוב לוחמניים פחות מאנשי המדע, ומודעים יותר לכך שגישתם אולי אפשרית אך לא בלעדית.
סיכומו של דבר, הלוגוס של הדת אינו נמצא בסכנה מיוחדת מידי התקפותיהם של המבקרים, והוא יכול לעמוד בהן בכבוד כל זמן שהוא מודע לעצמו, להנחותיו ולמגבלותיו, ולא מתיימר לחרוג מהן. העצה שלי היא לשים בבסיסו את האידיאליזם האפלטוני, לפיו לרעיונות ואידיאות יש קיום ממשי – צעד קטן המאפשר לבנות על גביו אפיסטמולוגיה ומטאפיזיקה משגשגת בלי קשיים רבים.
החלק השני של הדת הוא המיתוס. אם הלוגוס עסק ברעיונות המופשטים של התיאולוגיה והפילוסופיה, הרי שהמיתוס עוסק במפגש בינם לבין המציאות הארצית. שכן בניגוד לאידיאלים כמו המוסר או הצדק, שאנשים עשויים להקדיש להם את חייהם בלי קשר לתפיסתם את המציאות, הרי שהדת מניחה בדרך כלל שלאל יש גם השפעה משמעותית על העולם בו אנו חיים. השפעה זו כוללת דברים כמו בריאת העולם, חילול ניסים, אירועים היסטוריים (כמו יציאת מצרים ומתן תורה), השגחה פרטית, וכן הלאה.
זהו החלק שלכופרים קל ביותר לתקוף, שכן בניגוד לפילוסופיה הגמישה השולטת בעולם הרוח, הרי שבעולם החומר השליט הבלתי מעורער הוא המדע. טענות על אירועים בעולם הזה אמורות לעמוד בפני ביקורתו הקפדנית, ואם אינן עומדות בה, הן מגורשות בבושת פנים. כיוון שכך, ככל שתטען הדת יותר טענות "ארציות", כך גדלים סיכוייה להתנגשות עם המדע. מסיבה זו, אגב, דתות מזרחיות כמו בודהיזם או קונפוציאניזם, שהן יותר בבחינת פילוסופיה מאשר דת, ואינן טוענות כמעט טענות ארציות – הנן חסינות בעליל מפני ביקורת מדעית, ולא תמצאו הרבה אתאיסטים שתוקפים אותן.
הדתות אכן ספגו בעבר מהלומות כבדות בתחום זה. גישות שניסו להסיק מסקנות מדעיות על סמך פרשנות כתבי הקודש בלבד, נכשלו בשגיאות על כל צעד ושעל. אין מנוס מלהכיר בכך, שחלק גדול מטענותיהם המדעיות של חכמי הגמרא למשל, שבחלקן התבססו על מדרשי פסוקים ובחלקן על אמונות בנות זמנם – הנן פשוט שגויות בעליל. דתי אינטליגנטי לא ינסה להגן על עמדות כאלה, ובטח שלא ישמיע טענות מגוחכות כאילו חז"ל ידעו את כל סודות המדע המודרני. טענות כאלה גורמות לדת נזק תדמיתי ומגחיכות אותה יותר מאשר הטיעונים האתאיסטים עצמם.
אמנם למעשה, למרות הרושם שנוצר לפעמים, ההתנגשות בין הדת למדע קלושה מאד, והיא מתמקדת בעיקר בבריאת העולם ובהיסטוריה של סיפורי התנ"ך. להתנגשויות אלה ניתנו כבר פתרונות רבים ושונים, שחלקם מטילים ספק בהנחות של המדע בתחומים אלה, חלקם מתאמים בין השניים, וחלקם מוכנים להתייחס לסיפורי התורה כאל מיתוס שמטרתו חינוכית ורעיונית יותר מאשר היסטורית. כך שגם בתחום זה, האיום על הדת אינו משמעותי.
ביקורת מסוג שונה הקשורה לתחום זה, היא זו המעלה את בעיית הרע בעולם, ושואלת כיצד יתכן שאל טוב ומטיב, כל ויכול, המנהיג את עולמו בהשגחה פרטית – מחולל או מאפשר מציאות של צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. זו כמובן שאלה עתיקה וידועה, שכבר התנ"ך הקדיש לה שני ספרים שלמים, קהלת ואיוב. כשהיא באה מפיהם של אתאיסטים, אין זה אלא העמדת איש-קש, שהרי הדת מעולם לא טענה שהעולם אמור להתנהל כמו גן עדן או סרט של דיסני. ממילא, יש מקום לדון בשאלה, אבל היא אינה מאיימת על עצם האמונה.
לסיכום, שאיפתו של המאמין צריכה להיות לצמצם את המיתוס של הדת כמה שיותר, ולהימנע מהשמעת טענות לא מבוססות על המציאות הארצית, כדי לא לחשוף את עצמו לביקורת מדעית. אין כל קושי מיוחד לעשות זאת, בתנאי שלא מתעקשים לקדש כל מלה שנכתבה על ידי חכם מחכמי הדורות.
החלק השלישי של הדת הוא האתוס, הכולל את התחום המעשי. תחום זה כולל את החלק המוסרי, המתייחס לענייני בין אדם לחברו, ואת החלק הפולחני, הנוגע לבין אדם למקום.
בדומה למה שנאמר קודם על הפילוסופיה, גם האתוס של הדת אינו שונה מהותית מזה של כל חברה ותרבות. לכל חברה אנושית יש ערכי מוסר, חוקים שנועדו להסדיר אותם ולשמור עליהם, כללי נימוס, נורמות לבוש והתנהגות, צורות ביטוי, טאבואים, מבנה משפחתי מקובל, מוסכמות חברתיות וכן הלאה. ובנוגע לצד הפולחני, גם חברה חילונית למהדרין מקיימת טקסים שנועדו לבטא רעיונות חשובים לה, ומשקיעה בהם לא מעט משאבים וקפדנות (כמו למשל טקסים צבאיים, טקסים ממלכתיים, ימי זיכרון, קבלת פנים לאורחים זרים נכבדים, טקסי חלוקת פרסים ותארים, וכן הלאה). לחלקים נרחבים מהאתוס אין הסבר תועלתי או רציונאלי במיוחד, פרט לעובדה שזו דרך החיים שאותה חברה בחרה לעצב לעצמה. ככל שמדובר בחברה אידיאולוגית יותר, כך האתוס יהיה מפותח יותר, הן בחלק המוסרי והן בחלק הטקסי-סמלי שבו. מבחינה מהותית, האתוס של הדת אינו שונה או גרוע יותר מכל אתוס אחר – הוא פשוט מפורט ומוקפד יותר.
המקום בו ניתן לתקוף את הדת בתחום זה, הוא בכל הנוגע למוסר או לחוסר מוסריות; לפעמים נראה שכל המהלכים האתאיסטים מכוונים בסופו של דבר להגיע לנקודה המעשית הזו. "תאמין במה שאתה רוצה", יאמר האתאיסט, "אבל לא יתכן שבשם האמונה שלך, שאין לה שום הוכחות, תכפה את רצונך על אנשים שאינם מסכימים איתך!".
אלא שטענה זו, שנשמעת משכנעת מאד על פניה, אינה אלא בדיחה כאשר היא באה מפיו של אתאיסט. כדי לקבוע שיש משהו לא מוסרי בדת, או שיש בכלל בעיה מוסרית כלשהי בכפיית רצוני על אחרים, חייבים להניח קודם תשתית פילוסופית לקיומו של אותו מוסר אובייקטיבי. ותשתית כזו פשוט לא קיימת בעולם אתאיסטי. מי אמר ש"אסור לכפות את רצוני על אחרים"? אדרבה, אם יש לי הכוח לכך, הרי שזו האבולוציה במיטבה. מי אמר שצריך לאפשר חופש דעות, או לתת שוויון זכויות למישהו? מי אמר שאסור לי לפגוע באנשים בשם אמונתי, גם בלי הוכחות? אם אנחנו לא יותר מבעלי חיים מפותחים, אז חוק הג'ונגל הוא החוק היחיד האמיתי, וכל זעקות השבר המוסריות שנשמעות מפי האתאיסטים, אינן יותר מצרחותיו האינסטינקטיביות של קוף שלקחו לו את הבננות. ומכיוון שאתאיזם בדרך כלל הולך יד ביד עם דטרמיניזם, הרי שלמעשה אין לי כל בחירה בנושא, ואני מחויב על פי טבעי לקחת להם את הבננות.
יש עוד הרבה מאד מה לומר בנושא (עבודת הדוקטורט שלי עוסקת בו), אבל בסיכומו של דבר, דוקא בתחום המוסרי יוצא האתאיזם וידו על התחתונה. אין לו שום בסיס לביקורת אמיתית על ערכי הדת, פרט להבעת אי שביעות רצונו האישית מהם, שאינה שונה כאמור מזעקות הקופים הנ"ל. דוקא בתוך הדת עצמה, המאמינה בטובו של האל ובצדקתו, יש מקום לדיון כיצד הללו מתיישבים עם מצוות הנראות שונות מהם; אבל לא האתאיסט הוא זה שיכול לחנך אותנו בנושא.
נקודה נוספת שקשורה לאתוס, היא עד כמה אנחנו מוכנים להתאמץ, להשקיע ולהקריב על בסיס "קלוש" כמו אמונה בלבד. מילא להאמין באל, אבל האם זה רציונאלי לעצב את כל אורח החיים האישי והלאומי סביבו, דבר הכרוך במחירים כבדים לפעמים בכל מיני מובנים? התשובה היא, ששיקולי רציונאליות קשורים תמיד לשאיפותיו של האדם ולמודעותו לעובדות, וכל זמן שאנשים מודעים לבסיס האמוני של דתם, ומוכנים לשלם את המחיר עבורה – הרי שהדבר רציונאלי לחלוטין, בדיוק כמו כל אורח חיים אפשרי אחר. אחד בוחר לטפס על האברסט, השני להקים משפחה מרובת ילדים, השלישי לצאת למסע הרפתקאות בעקבות אוצר, הרביעי לעשות כל היום כסף בבורסה, וכן הלאה. הדת היא אפשרות לגיטימית לא פחות מכל האחרות, עם המחירים והסיכונים שבה. יצויין אגב, שגם חברות חילוניות לחלוטין משלמות מחירים עבור הערכים בהן הן דוגלות, ואף כופות אותם בכוח החוק והזרוע (בין אם מדובר בקומוניזם, ליברליזם, דמוקרטיה או כל גישה אחרת), למרות שאין מאחוריהם שום הוכחות מדעיות או לוגיות יותר מאשר אלה של הדת.
לסיכום, ראינו את התשתית האמונית של הדת, ואת שלושת מרכיביה המרכזיים. ראינו שמודעות עצמית ובחירת עמדות נכונה יכולה לבסס את הדת בצורה כזו, שאינה חושפת אותה לאיום משמעותי כלשהו מצד האתאיזם והכפירה. מה שנותר הוא ויכוחים על נקודות כאלה ואחרות, אבל לא סכנה קיומית. דרך החיים הדתית, על אמונותיה והנהגותיה, אינה שונה מהותית מכל דרך חיים אנושית אחרת. להיות דתי זה פשוט להיות אנושי.
מיסטריום
