נזקה של קפידה
בספר "שירת הים" על חיי הרב חרל"פ מסופר שביום י' בחשוון תרע"ו אמר הרב חרל"פ את מזמור קיט בתהלים, וזכה לחזיון משמיים. הוא מספר שבעת שקיבל את החזיון הוא עמד בכותל המערבי, ונאמר לו שעליו להכין את עצמו בשלושים הימים הבאים בזיכוך המחשבה בלי הפסק, בהתגברות במצוות ובתפילות, בטבילה בכל יום, ומיום ליום ירגיש התעלות נפש ורוח עד שיזכה להתגלות מן השמיים. בכתב ידו הוא כתב את שנראה לו בחיזיון, ומה עליו לעשות בכל אחד מהשבועות שבתוך שלושים ימי ההכנה הללו. הרב חרל"פ זכה להדרכה א-להית מפורטת כיצד להגיע לרוח הקודש, ובמשך הימים שלאחר מכן הוא עבד ועמל כפי שהורו לו מן השמים, וחש עצמו מתעלה, מתקדש ומיטהר. ביום העשרים ותשעה, בערב שבת, הוא מספר שהוא ממש הרגיש התעלות עד כי הוא חש במלאכי השרת מלווים אותו לביתו. והנה, בסעודה שלישית באותה שבת, קרוב כל כך למטרתו, הייתה לו קפידה בתוך הבית, ובבת אחת הכל נעצר. אמר הרב חרל"פ ראו מה כוחה של הקפדה, בעטיה נעצרה ההתעלות הרוחנית הכבירה שעמל עליה בעשרים ותשעת הימים שחלפו, רגע אחד לפני מדריגת רוח הקודש. הרב שמואל אליהו סיפר שהרב חרל"פ זכה לרוח הקודש מאוחר יותר, אך לנו נותר סיפור זה ללמדנו עד כמה מגונה מידת הכעס, שעלולה לאבד טובה הרבה.
ככל שאדם הולך וגדל, לכעסים שלו, קטנים ככל שיהיו, יש יכולת לפגוע בו ובהתעלות הרוחנית שלו יותר. לכן, לצד עבודת ההתעלות וההתגדלות שלנו בתורה בישיבה, עלינו לעבוד על מידת הכעס, שלא תהיה לנו לאבן נגף בהתקדמות הרוחנית שלנו. אנחנו צריכים להרגיש סלידה מהכעס, לחוש כמה מגונה המידה הזו וכמה מזיקה היא. הכעס הוא ביטוי לתחושה שפגעו לך בדבר מה, בכבוד או ברכוש, ומה כל אלה לעומת הפגיעה שאתה פוגע לעצמך נשמה בעת שאתה כועס?
צריך לנקוט באמצעים שונים על מנת שלא להגיע לכלל כעס. שמעתי שהרב נריה זצ"ל, אם היה עליו לגעור במישהו, כנדרש לעתים במלאכת חינוך הילדים או התלמידים, היה לפני כן חובש את המגבעת. הוא רצה להשתהות כדי ליישב את דעתו האם אכן הגערה במקומה, לדייק את מילותיו, ובעיקר לא לפעול בשעת חימום. יש כאלה שבשעת הערה או גערה לא מתבוננים בפני התלמיד או הבן, אלא מסיטים את מבטם כדי שלא תתחמם עליהם דעתם עוד יותר. מהרמב"ם למדנו שבעזרת אימון אפשר להתגבר על הרגשות ההרסניים שלנו ולבנות חיי רגש בריאים לחיים טובים ומאושרים.
והשיב לב אבות על בנים
יפה לחתום את דברינו בדברי הרמב"ן באגרת המפורסמת ששלח לבנו, שבראש דבריו הורה לו לנהוג בנחת עם הבריות ולהתרחק מן הכעס:
"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ". תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה".
הרב גם לימד אותנו שהעולם הולך ומשתלם, כל דבר פגום הולך ומיתקן, וכך גם עניין הכעס. מסימני הגאולה הוא בואו של אליהו שישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, אליהו הנביא שנקרא "אבא אליהו הקפדן" (סנהדרין קיג, א) יפעל לחזק את האינטליגנציה הרגשית בעם ישראל, כלומר יתוקנו הקשרים הרגשיים שבין אב ובנו ובין רב לתלמידו, וזאת על ידי שינוי שיטת החינוך. ואכן בהמשך הפסקה שראינו לעיל כותב הרב זצ"ל כך:
וסוף כל סוף הדבר מוכרח להיות מתוקן. וכל המבוקש של הקדושה היותר עליונה יבא לעולם בדרך שלום והדרכה מלאה נחת שלוה וכבוד..וכל אותו העומק והדיוק, אותו אש הנשמה, אשר יצא להאיר ולחמם ע"י כחה של הצטרפות ריתחא דאורייתא… יבוא באחרית הימים ביתר שאת ע"י התפשטותה של גבורה רוחנית עליונה מלאה עדינות של שלום ושלות השקט, ודבר שלום לגויים והוכיח במשור לענוי ארץ, וניצוץ אור שלום זה הולך הוא ומוכרח לבא ביחד עם אותו הניצוץ של קץ המגולה אשר לשיבת ציון ובנינה.
עברנו דורות רבים שבהם ליהטה האש של הנשמה, אש שיצרה "ריתחא דאורייתא", שאף שהביאה איתה דברים טובים, גם חסרונות נלוו אליה והיא גרמה לסבל באומה. ריש לקיש אמר: "כל אדם שכועס – אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו" (פסחים סו, ב). והנה אנחנו רואים בדור האחרון שגישות החינוך הולכות ומתרככות, יש יותר ויותר הבנה שמלאכת החינוך העדינה דורשת פיוס וריצוי לב הבן או התלמיד, דיבור עמו והקשבה. גם תיקון של עניין זה הינו חלק מתיקוני הדורות האחרונים, מסימני הקץ המגולה בדורות הגאולה. תכונתו של המשיח מפורשת בנביא והיא היכולת לומר גם דברים קשים בנחת ובשלוה, לא בכעס ובתרעומת, וזו סגולה שדבריו יישמעו. המשיח יביס את תכונת הכעס, וניצוץ מאורו מאיר בתקופת הגאולה של עם ישראל.
