ענוה היא האמת הגמורה

 הגאוה היא פוגמת את כל תוכן הקודש. האדם יש לו איזה ציור השערי בגודל האלהי שאע"פ שיודע הוא נאמנה שכל השרעפים נלאים וכל הרעיונים כלא נחשבים, מכל מקום הכרח הוא שאיזה ציור יתקשר ברוחו מהגודל וההערצה האלהית, ועל אותו הציור חלה אח"כ הודאתו הפנימית של מניעת ההשגה והציור. אבל השראת השכינה שבמקדשו הפרטי הרי היא בערפל ההשגתי, וכאשר הוא מתגאה ומיחס רוממות ושלמות לעצמו, עולה ציורו ההשערי בגדולת עצמו למעלה מהציור האלהי ונשאר עומד בגאוה נוראה, שאין לו ערך. ושכינה מיללת עליו וממילא סר האור, החופף, שעל גבי שכינתו, ונשאר ממש תוהו ובוהו ונעשה עבודה זרה גמורה, עד שמצוה לגדעו כאשרה. וכל התוכן המחשבי הזה ישים האדם אל לבו, וידבק בענוה, שהיא האמת הגמורה, שאי אפשר לו לאדם כלל להתגאות, ולא לשום נברא, ונאצל, אפשר להתגאות, במרום האמת, רק לגאה על כל גאים הגאוה יאתה, וגאותו גדלה עולם מהכיל. והיא היא הענוה המוחלטת. ואם הברקה זו של קדושת הגאוה העליונה אינה מסודרת עדיין יפה בעולם, והמחשבה האנושית אינה ראויה להקיפה, הנה העתיד הגדול יפתח על זה שערים. ד' מלך גאות לבש ומסיים עדותיך נאמנו מאד, לביתך נאוה קודש, ד' לאורך ימים. ואורך ימים ישבע יודע שם ד', שהענוה היא כתרו האמתי.