מהו הויכוח בין יעקב לשרו של עשו
"ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני"
ופירש"י "ברכתני - הודה לי על הברכות שברכני אבי, שעשו
מערער עליהם", "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי
שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", ופירש"י "לא יעקב - לא
יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגלוי
פנים, וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף את שמך, ושם
הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזהו שכתוב (הושע
יב ה) וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו, בכה המלאך ויתחנן לו,
ומה נתחנן לו (שם) בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, המתן לי עד
שידבר עמנו שם, ולא רצה יעקב, ועל כרחו הודה לו עליהן, וזהו
ויברך אותו שם, שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה".
יש כאן ויכוח בין יעקב לשרו של עשו, שרו של עשו אומר ליעקב,
הרי בסופו של דבר יתגלה עליך ה' בכבודו ובעצמו בבית אל, ושם
הוא יברך אותך ויקרא את שמך ישראל, ושם גם אני אהיה ואודה
לך על הברכות, אולם יעקב אינו מוכן לחכות ותובעו שיודה לו על
הברכות כאן ועכשיו, המלאך בוכה, - דבר שאינו מצוי כלל, רק
בחורבן מצינו "מלאכי שלום מר יבכיון" – ומתחנן ליעקב המתן
לי עד לשם שיתגלה עליך הבורא ויברך אותך ויאשר את העובדה
שאתה ישראל, ויעקב מתעקש שיודה לו כאן.
הדברים תמוהים ביותר, מהו הויכוח ומהי הנהגת יעקב הנראה
כמתאכזר אל המלאך, ובעצם הדבר, מהו הצורך בהודאה עכשיו
בשעה שהדברים ברורים ונאמרו כבר בנבואה, כי המלאך הרי גילה
לו שהקב"ה יבא לברכו ולקרותו בשם ישראל ואומר לו שיודה לו
שם, ומה העניין בהודאה הניתנת בכפיה, ומאידך תמוהה אותה
בכיה, בכיה של מלאך, והרי בין כך הוא עתיד להודות, וצריך
לבאר, לפי ערכנו, מהי הבנת סוגיא זו.
היאך נשלמו התנאים לחייב את קיום נדרו של יעקב
"וירא אלקים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו, ויאמר
לו אלקים שמך יעקב לא יאמר עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהיה
שמך ויקרא את שמו ישראל" זאת הפרשה שעליה אמר לו המלאך
שיגלה עליו בורא העולם לברכו וכאן רצה להודות לו על הברכות.
ובהמשך לאותה ההתגלות של בורא העולם על יעקב כתוב,
"ויאמר לו אלקים אני א-ל ש- ד-י פרה ורבה גוי וקהל גויים יהיה
ממך ומלכים מחלציך יצאו, ואת הארץ וגו', ויצב יעקב מצבה
במקום אשר דבר אתו מצבת אבן ויסך עליה נסך ויצוק עליה שמן",
בפשטות הדברים עניין המצבה הוא קיום הנדר האמור בתחילת
פרשת ויצא, "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני
בדרך וגו' והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים וכל
אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", ומשמע שכאן התקיימו כל התנאים
לנדר, ולכן התחייב יעקב לקיים את אשר נדר, וצריך להבין במה
נתקיים הנדר.
ואכן, התנאים של "אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך וגו' ונתן
לי לחם לאכול ובגד ללבוש" נתקיימו, אולם יש לבאר מהו "ושבתי
בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלקים" והיאך נתקיים כאן, ורש"י
מפרש שם "והיה ה' לי לאלקים, שיחול שמו עלי מתחילה ועד סוף
שלא ימצא פסול בזרעי", וצריך לבאר מה נתחדש כאן בקיום אותו
התנאי. מהי השייכות לבשר ליעקב כאן את מעשה אליהו בהר הכרמל?
בבשורה נאמר כאן ליעקב "גוי וקהל גויים יהיה ממך" ובשרו על
בנימין ועל אפרים ומנשה שעתידים להולד, ועוד מפרש רש"י על
הפסוק גוי וקהל גוים "דבר אחר שעתידים בניו להקריב איסור
במות כגוים בימי אליהו", וצריך להבין מדוע כאן הוא המקום
לגלות ליעקב אבינו שעתיד להיות זמן שעתידים בניו להתנהג
כגוים- היינו כמי שלא קבל תורה, כי מי שקבל תורה אסור לו
להקריב בחוץ בזמן איסור הבמות כשבית המקדש בנוי בירושלים
– והיא אותה הקרבה בחוץ שנעשתה על פי אליהו.
עניינה של אותה ההקרבה היה כדאיתא ביבמות "אפילו אומר לך
עבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה כגון אליהו בהר
הכרמל הכל לפי שעה שמע לו" והיינו כשהוא לצורך העניין,
וכלשון הרמב"ם הל' יסודי התורה פ"ט ה"ג "אני אקריב היום
בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל", ויש נידון בראשונים אם
הדבר נאמר לאליהו בנבואה או שהבין מסברת לבו, עכ"פ זו הייתה
הוראת שעה שבלעדיה היה הדבר אסור, וכאן נתבשר הדבר ליעקב,
וצריך להבין כי הרי המדובר על שנים רבות לאחר מכן, אחר שכאן
עדיין לא נולד בנימין, ועד לאותו מעשה עברו הירידה למצרים
ושנות הגלות, ההליכה במדבר, ימי משכן שילה שס"ט שנים,
ושנות נוב וגבעון, ואף אחר בניין הבית הראשון עברו יותר ממאה
שנים עד לאליהו, ומהו העניין לבשרו על כך עתה, הדברים
סתומים וצריכים ביאור.
תכלית הגילוי בהכרזת "ה' הוא האלקים"
להבנת העניין, עלינו ללמוד את אותו המאורע אשר היה בהר
הכרמל, (מלכים א' פרק י"ח) אחר שהכריתה איזבל את כל נביאי
ה', ואליהו נראה אל אחאב ואומר לו שיקבוץ את כל נביאי הבעל
ונביאי האשרה אל הר הכרמל במעמד כל ישראל, "ויגש אליהו אל
כל העם ויאמר אליהם עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים אם
ה' הוא האלקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו ולא ענו העם
אותו דבר", ואז מעמיד אליהו מבחן שיתנו שנים פרים וישימו על
המזבח ולא יתנו אש, והאלקים אשר יענה באש הוא האלקים, "ויען
כל העם ויאמרו טוב הדבר", ובתחילה בוחרים להם נביאי הבעל
פר וקוראים בשם הבעל ואין קול ואין עונה.
ואז קורא אליהו לכל העם ומרפא את מזבח ה' ההרוס "ויקח אליהו
שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו
לאמר ישראל יהיה שמך" את אותה הפרשה שאנו עוסקים בה
מזכירים באותו המאורע, ובהמשך מתפלל אליהו לה' "ה' אלקי
אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלקים בישראל ואני
עבדך ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה, עני ה' ענני וידעו העם
הזה כי אתה ה' האלקים וגו'", ותפול אש ה' וגו', וירא כל העם
ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים" ואז
שוחט אליהו את כל נביאי הבעל.
זאת היא הפרשה, ואותה מגלה ה' ליעקב כאן בגילוי הזה, ועתה
נבא לבאר מה עשה כאן אליהו ולאיזה גילוי הביא את כל כלל
ישראל, כפי שנאמר כאן שכל העם נפלו על פניהם ואמרו פעמיים,
ה'- היינו שם הוי'ה, הוא האלקים.
ביאור השמות הוי'ה ואלקים
בהקדם לכך יש לבאר את עניין השמות האלו, שם הוי'ה הוא השם
של עצם מציאותו יתברך כביכול, בשם זה מציאותו יתברך היא
אחת ויחידה, הוא ההויה כולה ואין חוץ ממציאותו שום הויה, שום
היות לא קיים חוץ מהיותו יתברך, וכשהשם הזה מאיר אין מקום
לעבודה זרה, אין מקום להעמיד שום מציאות אחרת בעולם.
לעומת זאת יכול שם אלקים יכול להקרא גם כשם חול, כפי שנאמר
"אלהים לא תקלל" על דיינים, וכן "עד האלהים יבא דבר שניהם",
וכן "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" מתרגם אונקלוס "כרברביא"
היינו לשון שופטים ומנהיגים, ואף כשם עבודה זרה ממש יכול
להקרא כלשון הכתוב "אלהים אחרים", זהו השם שאינו מבורר
לגמרי והוא מקור לכל האפשרויות שיש בבריאה, ונבאר בזה.
אנו מצווים לצרף את "מי" ל"אלה"
שם אלקים יכול להתחלק לשתי תיבות "מי ו"אלה", הגר"א מבאר
כי שורש הטעות של חטא העגל נרמזת בזה, כי אחר שאמרו "למי
זהב" יצא מכך "אלה אלהיך ישראל", הביאור בזה כי כל הבריאה
מכונה כאן בתור "אלה" וצריך לשייך אותה ל"מי", וההפרדה
יוצרת את העבודה זרה, זהו ציווי הנביא "שאו מרום עיניכם וראו
מי ברא אלה", אולם אם חלילה לא עושים כך, אם לא נושאים
עיניים למרום ורואים מי ברא אלה, אז קיים חשש ככתוב בתורה
"ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח כל צבא
השמים ונדחת והשתחוית להם", אפשר לשאת עיניים לשמים ודבר
זה עצמו יהיה סיבה לעבוד עבודה זרה, לכן מוטל על כל הרוצה
להפקיע עצמו מכך לעקור את האפשרות הזו, ובזה נצטוינו כאמור
"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", שאו מרום עיניכם באופן
כזה שתראו מי ברא אלה, כך תחברו את שם אלקים בצורה הנכונה,
מי שמחבר זאת בצורה נכונה מבער עבודה זרה, אבל מי שמפצל
ולוקח את ה"אלה" כדבר בפני עצמו ואת ה"מי" כדבר בפני עצמו,
הרי ה"אלה" נעשה למציאות נפרדת, והופך חלילה ל"אלה אלהיך
ישראל", זה המקור לעבודה זרה, נמצא, כי שם אלקים הוא המקור,
חלילה, שממנו נובע כל רע, מכח השם הזה המאפשר טעויות
יכולים להגיע לכל התרחקות ולכל סטיה.
אליהו בא לעקור את האפשרות לע"ז
עתה נבא לעניינו של אליהו בהר הכרמל, אליהו הנביא לא בא
להראות מופת אלא לבער ולסלק את העבודה הזרה מכלל ישראל,
ועומק הדבר היה לעקור את עצם האפשרות לעבודה זרה.
אליהו מגיע לכלל ישראל במצב של "אני נותרתי נביא לה'
לבדי ונביאי הבעל ארבע מאות וחמישים איש", לבד מנביאי
האשרה עוד ארבע מאות איש, הם אלו שהפיצו את העבודה זרה
בכלל ישראל, התנבאו בשמה, והשפיעו על כלל ישראל לעבוד
לבעל ולאשרה, ועתה בא אליהו לעקור את הע"ז מכלל ישראל, מן
השורש.
כשכל העם נפל על פניו, ואמרו ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים,
פירוש הדבר, ששם אלקים נתפס בצורה כזו בדיוק כמו שם הוי',
שם אלקים נתגלה בהארה ובבירור כזה כמו הבירור של שם הוי',
כי מתגלה בשם אלקים שרש ההוי'ה, שם הוי' הוא האלקים, בזה
נעקרה כאן האפשרות של עבודה זרה, עקירה מן השורש.
בילקוט שמעוני שם במלכים (מלכים א רמז רט) מאריך מאד
להשוות את מעשיהם של משה ואליהו, כל מה שעשה משה עשה
אליהו, אליהו פעל בכלל ישראל פעולות דוגמת משה רבנו, וכן
בכמה דברים אשר קרו רק למשה רבנו ולאליהו, כאותה התגלות
של ויעבור ה' על פניו שמצינו אצל משה ואצל אליהו במערה,
משה רבנו כנס את ישראל להר סיני ואליהו כנסם להר הכרמל,
כולנו שמענו אנכי ה' אלקיך בהר סיני, ובמקביל הביא אותנו אליהו
להר הכרמל לגילוי של "ה' הוא האלקים", מה שהיה בהר סיני,
גילוי "אנכי ה' אלקיך" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"
ששמענו מפי הגבורה, אליהו הביא אותנו לדבר שמקביל לכך, הוא
הביא את כלל ישראל למצב שכולם יפלו על פניהם וישנו באמירת
ה' הוא האלקים, הדבר הוחלט אצלם שה', שם הוי', הוא האלקים.
"שיחול שמו עלי מתחילה ועד סוף" הארת
הוי'ה הוא האלקים
על פי הדברים האלה יבואר לנו עניין נדרו של יעקב אבינו, "אם
יהיה אלקים וגו' והיה ה' לי לאלקים", ופירש"י "והיה ה' לי
לאלקים, שיחול שמו עלי מתחילה ועד סוף שלא ימצא פסול
בזרעי", צריך להבין מה פירוש הדבר "שיחול שמו עלי מתחילה
ועד סוף", מהי התחילה ומהו הסוף.
פירוש הדבר, שם הוי'ה הוא שורש הבריאה, זהו השם שהוא
הבריאה בעצמה, השם שעל ידו הכל נברא, ואילו הבריאה בפועל
היא בשם אלקים, כל אותם ל" ב אלקים הכתובים במעשה בראשית.
הבריאה בפועל זה שם אלקים, ואילו שורש הבריאה, הרצון
והמכוון בבריאה, זה שם הוי'ה, אמנם, שם הוי'ה אינו מאיר
בבריאה ואף אסור לאמרו, וכדרשת הגמרא "זה שמי לעולם" לעלם
כתיב זהו שם הנעלם בבריאה, לא כשם שאני נכתב אני נקרא,
ובעולם הזה איננו חיים את שם הוי'ה ואי אפשר להגיד אותו, כאן
אנחנו חיים את הבריאה שנבראה בשם אלקים.
כשיעקב אבינו אומר והיה ה' -היינו שם הוי'ה -לי לאלקים,
וכוונתו, כפי שפירש"י, שיחול שמו עלי מתחילה ועד סוף, המכוון
הוא, משם הוי' ועד שם אלקים, היינו שתחול עלי אותה הארה
שנתגלתה לכל בני ישראל על ידי אליהו הנביא שם בהר הכרמל,
אותה הארה של "ה' -שם הוי'- הוא האלקים", ובזה עצמו יובטח
"שלא ימצא פסול בזרעי", משום שאם "יחול שמו עלי מתחילה
ועד סוף" לא יהיה מקור לשום פסול, כי כמו שנתבאר, סיבת כל
ההידרדרויות כולם, היא בחיסרון, באי שלימות של שם אלקים,
היינו באי חיבור של שם אלקים - השם של הכח והשליטה כמבואר
בטוש"ע אורח חיים סימן ה' בכונת שם אלקים שהוא בעל
הכוחות כולם, לשם הוי'ה - שם המציאות עצמה, כשרואים את
הכוחות בנפרד, וכפי שנקרא שם אלקים בלשון רבים כי יש הרבה
כוחות, נדמה שהם שליטים לעצמם, ואפשר חלילה לפנות אליהם.
מעתה, כשיעקב אבינו נודר ואומר והיה ה' לי לאלקים, והיינו
שיחול שמו עלי מתחילה ועד סוף, מתחילה, הכונה היא לשם
הוי'ה שהוא תחילת הכל, והוא השם שכל השמות נאצלים ממנו,
כלשון הרא"ש בפרק יום הכיפורים (יומא פ"ח סי' י"ט), ועד סוף,
כי השם האחרון, השם של הבריאה בפועל, זה שם אלקים, וקיום
הדבר הוא כשאמר לו ה' "לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל
יהיה שמך כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", ה' אומר לו,
נלחמת ויכולת, התגברת על מה שנקרא אלקים, שהוא הדבר
שיכול להביא לטעות.
לכן כאן נרמז לו עתידים בניך לעשות כמעשה גוים, כי המקור הוא
מכאן, ועל ידי אותו מעשה גוים שיעשו בניך בימי אליהו ויקריבו
בזמן איסור הבמות, הם יביאו לכך שיתקיים בעם ישראל כולו
והיה ה' לי לאלקים, כלשון הכתוב "ויפלו כל העם על פניהם"
וכולם אמרו ה' - שם הוי'- הוא האלקים.
מהו עניינם של אותם פכים קטנים שחזר עליהם יעקב
עתה נשוב ללימוד פרשת מלחמת שרו של עשו ביעקב, תחילתה
היא אחר "ויקחם ויעבר את הנחל ויבר את אשר לו" ואז "ויותר
יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר", וכפי שכותב רש"י
שחזר על פכים קטנים ששכח ללמדך שהצדיקים חביב עליהם
ממונם יותר מגופם, פכים קטנים אלו כלי חרס חסרי ערך, והתורה
מגלה לנו שיעקב חזר עליהם ונותר לבדו, ושם באותה חזרה בא
שרו של עשו להלחם בו.
עלינו לדעת ולהבין את משמעות הלשון שבה התורה מדברת
אלינו, בשפה של התורה אנחנו נקראים קנייניו של יעקב, ואיתא
במדרש בראשית רבה פרשת ויצא פרשה ע"ג סימן י"א שהיו
ליעקב ששים ריבוא עדרי צאן כפי שנקרא כלל ישראל "צאן
קדשים" (יחזקאל ל"ו ל"ח) וכן (שם ל"ד ל"א) "ואתן צאני צאן
מרעיתי אדם אתם", אנחנו קנייניו של יעקב, לכן אנו נקראים על
שמו כי אנחנו שלו ושמו נקרא עלינו.
כאשר אנו רואים שיעקב חזר על פכים קטנים, הרי שכוונת הדבר
שיעקב מצרף אליו גם דברים הנראים חסרי ערך, כי כל דבר ששייך
אליו אינו הולך לבטלה, הרמז בזה, וכן הוא מרומז בדברי חז"ל,
שאותם הפכים הקטנים מרמזים אלינו, כי גם זרעו של יעקב, אף
במצב פחיתותם הם מצורפים אליו ואינם בטלים, כשיעקב חזר על
פכים קטנים כביכול הוא חזר אף עלינו, ואז בא שרו של עשו
להילחם בו ולטעון כלפיו אלה שלי ולא שלך, ברכושו של יעקב,
במיטב צאנו, בזה הוא לא התווכח איתו ולא הגיע להאבק עמו
בזמן שהוא לקח את מה ששלו באמת, אבל כשיעקב רצה לצרף
למה שנקרא מקנהו, מקנה קניינו, גם את אותם פכים קטנים, אותם
דברים שהם באמת חסרי ערך, כאן בא שרו של עשו ואמר אלה
שייכים אלי.
שם ישראל קובע בנו לעולם את הנצחון על כל
מתנגד "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא"
כאן נמצא החידוש המיוחד, לשון הנביא בתחילת ספר מלאכי
"משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי אהבתי אתכם אמר ה'
ואמרתם במה אהבתנו", והתשובה "הלא אח עשו ליעקב ואוהב
את יעקב ואת עשו שנאתי", כתוב כאן שהקב"ה בחר ביעקב גם
כשהוא נראה כמו עשו, גם כשהם נראים כשני אחים, כתאומים
זהים, אף כשיעקב יורד עוד ועוד עד למצב של ישראל מומר. עשו
עצמו נקרא ישראל מומר (קידושין י"ח ע"א), ההבדל היחיד בין
יעקב לעשו הוא, שאצל עשו ההמרה תפסה, ואילו ישראל, אע"פ
שחטא ישראל הוא.
זה הגילוי המיוחד בשם ישראל, עשו הרי גם נקרא ישראל
מתחילה, כמובן מהלשון ישראל מומר, אולם את אותה המעלה של
"ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא" לא השיג, אבל אצל יעקב,
אחרי שבורא העולם קרא לו בשם ישראל, מכאן ואילך הוא נשאר
ישראל לעולם, שם זה לעולם לא יפקע מזרעו של יעקב.
יש כאן עניין נפלא להתבונן באותו גילוי, שם ישראל שקראו
הבורא ליעקב, זהו שם שמנצח כל מתנגד, כי שרית עם כל מתנגד
ותוכל, דרכה של מלחמה שפעמים זה גובר ופעמים זה גובר,
המיוחד בשם ישראל, שהוא אומר שרית עם כל מי שבא להלחם
בך ותוכל, היינו שבסופו של דבר הניצחון יהיה לך.
כאמור, גם לעשו קראו ישראל מתחילה עד שהמיר, והרי יעקב זכה
לשם ישראל אחרי שניצח את המלאך, ובמה זכה עשו להיקרא
בשם ישראל, אלא שעד "ויגדלו הנערים" היה עשו עצמו זה
שהתגבר על שרו הרוצה להטות את הכל לרע, ובאותה שעה הוא
היה ישראל, אולם לכח הזה ששם ישראל לעולם לא יפקע, לא זכה
אליו עשו. לשון הפסוק היא "לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם
ישראל - ויקרא את שמו ישראל", אנו עוסקים במעשיו של בורא
העולם, מעשים האלו קיימים לעד ולעולם, זהו "ויקרא את שמו
ישראל" השם הזה נקרא וחל בו לעולם.
יעקב נלחם לכלול גם אותנו בשם ישראל
על פי הדברים שנתבארו, ניתן לקבל תפיסה כל שהיא, למה
התעקש יעקב אבינו שהמלאך יודה לו על הברכות דווקא שם,
ב"יותר יעקב לבדו", ולא הסכים לחכות עד שיגלה עליו בורא
העולם בבית אל בבואו מפדן ארם ויקרא את שמו ישראל, ששם
יודה לו המלאך על הברכות.
כוונתו של יעקב בזה הייתה, כי כל חזרתו הייתה על אותם פכים
קטנים, גם אותם הוא רצה לצרף למה שנקרא כאמור מקנה קניינו
של יעקב, והמלאך בכה והתחנן לו, את אלה אל תקח לי, אלה הם
שלי, הם שייכים אלי ולא אליך, ושם בבית אל כשתהיה במעלתך
בזמן שבורא העולם יקרא את שמך באותו שם נעלה, אז אודה לך
על הברכות, אבל כאן כשאתה מטפל בדברים האלה הם אינם שלך
אלא שלי, והיאך אתה רוצה שאודה לך שהברכות שייכות לך גם
במצב כזה, המלאך יודע היטב לאן הדברים עתידים להגיע, הרי
מדובר כאן בשרו של עשו שאצלו אנו נמצאים בגלות עד עצם היום
הזה, ובהתעקשות הזו שיעקב ביקש את ההודאה על הברכות
דווקא כשהוא חוזר על פכים קטנים, בזה הוא הציל אותנו.
זוהי אותה הודאה שהודה המלאך, הברכות שייכות ליעקב בכל
מצב, לא רק כשהוא נמצא במעלתו - כי כשהוא במעלתו זה דבר
ברור שאותו ישמע מפיו של בורא העולם בעצמו - אלא גם
כשעוסקים בחלק הנמוך ביותר בכל מה שנקרא מקנה קניינו של
יעקב, גם אלה נקראים ישראל.
"ויאבק איש עמו עד עלות השחר", בכל מקום אנו מוצאים שחז"ל
דורשים את עלות השחר על הגאולה, וכן מצינו ברות "ליני הלילה
והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל וגו' שכבי עד הבקר" שדרשוהו על
הגאולה שתגלה במהרה בימינו, וכאן יתבאר הדבר, כי כאמור
המלאך לא רצה להודות ונאבק על אותם החלקים החלשים
בקומתו של יעקב, החלקים הנמצאים עד לעלות השחר, יעקב הוא
איש תם, שלם, אולם יש מקומות בקומתו של יעקב שהם בני פגיעה
ובהם אפשר לפגוע בו, ובהם אף פגע שרו של עשו, וכאמור, על
אותם החלקים שהם חלשים עד כדי אפשרות שליטה של שרו של
עשו, עליהם היה המאבק, אולם בסופה של המלחמה ניצח יעקב
ואסף את כולם, ועשו הודה על הברכות על כולם.
בני ישמעאל לא הודו על הברכות
שמעתי, סיפר רבנו, מיהודי תלמיד חכם אשר חי בשכנות עם ערבי
ונמצא עמו בידידות, וסיפר כי אף שבדרך כלל הם נמנעים מלדבר
אודות הסכסוך שלא להפר את היחסים הטובים, אולם אירע להם
לדבר על כך, והוא שאל את הערבי, הרי אתם מאמינים בתורה,
ומדוע אתם מתנהגים כאנטישמים, הרי זה נגד האמונה שלכם,
וגילה לו אותו ערבי דבר, שבעיני, אמר רבנו, היה מאד מפתיע, הוא
גילה לו כי לדעתם, אותם ששה מליון יהודים שלקח הקב "ה לא
נלקחו כעונש, אלא שהקב"ה לקח את כל היהודים, וכל אלה
שנמצאים כעת אינם יהודים אלא ערב רב [כך בלשונו של אותו
ישמעאלי], כך מטיפים במסגדים שהיהודים שנמצאים כאן אינם
היהודים האמיתיים שהתורה מדברת עליהם, כי אותם הקב"ה
לקח.
הסיבה שכך סבורים אודותינו אותם הישמעאלים, אשר אכן
מאמינים, אולם זו דעתם עלינו, ודבר זה הוא חלק מהצרה שאנו
סובלים מאיתם, היא מפני שהם לא הודו על הברכות, ולא כעשו
הודה על הברכות, העובדה שעשו הודה על הברכות היא דבר
מחויב, ולולא כן היינו חלילה אבודים, ודאי שבני עשו שונאים
אותנו באמת, אבל הם מודים שאנחנו יהודים, מודים שאנחנו בני
אברהם יצחק ויעקב, אף כי לכן הם שונאים אותנו.
נמצא מהדברים, כי יש כאן ויכוח נפלא שנראה כבלתי אפשרי, בין
יעקב לשרו של עשו, מתי הוא יודה לו על הברכות, ועומק עניינו,
כי ההבדל בין אם יודה לו עכשיו או יודה לו אחר כך הוא, כי כעת
יעקב נמצא באופן הנמוך ביותר שלו, הוא נשאר לבדו עם פכים
קטנים, עם אפשרויות להיות פגיע, וכאן הוא תובע ששרו של עשו
יודה לו על הברכות ולא רק שיצטרף לשם ישראל שיקרא לו ה'
כשהוא נמצא במעלתו, זה ההבדל, וההבדל הזה הוא קריטי,
ההבדל הזה הוא ההבדל הנוגע לנו.
בני עשו יודעים כי בסופו של דבר "וי לדין כד יקום דין"
בגמרא בעבודה זרה איתא (י"א ע"ב) "אמר רב יהודה אמר שמואל
עוד אחרת יש להם ברומי, [היינו עוד יום איד] אחת לשבעים שנה
מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חיגר [ופירש"י אדם שלם
כנגד עשו ואדם חיגר כנגד יעקב צולע על ירכו כלומר עדיין עשו
שולט על יעקב] ומלבישין אותו בגדי אדם הראשון, ומניחין לו
בראשו קרקיפלו של רבי ישמעאל, [עור פניו של רבי ישמעאל כהן
גדול שציותה אותה מרשעת בת הקיסר להפשיטו] ותלו ליה
בצואריה מתקל ר' זוזא דפיזא [אבן יקרה] ומחפין את השווקים
באינך, ומכריזין לפניו סך קירי פלסתר [פירש"י חשבון הקצין כזב
הוא, נבואת יעקב שקרא לבניו לאחרית הימים שסופן ליגאל כזב
הוא] אחוה דמרנא זייפנא [פירש"י אחיו של אדונינו עשו זייפן הוא
יעקב שרימה לעשו וחשב ליטול ברכה להיות גביר לאחיו] דחמי
חמי ודלא חמי לא חמי [היינו מי שלא יראה עתה לא יראה כי עד
שבעים שנה אינה נעשית עוד] מאי אהני לרמאה ברמאותיה
ולזייפנא בזייפנותיה [פירש"י מאי אהני לרמאה - ליעקב שרימה
את עשו ולקח את ברכתו]. עד כאן זהו סדר אותו איד שבו הם
מציינים את שליטתם כביכול על יעקב, וכי הברכה היא באמת
שלהם, אולם סיום הדבר אומרת הגמרא, "ומסיימין בה הכי ווי
לדין כד יקום דין", ומפרש רש"י ווי לדין – לעשו. כד יקום דין -
כשיקום יעקב.
דבר זה קורה בגלות רומי אחת לשבעים שנה, איננו מכירים
מין חגיגה שכזו, אבל דבר זה קורה לכל אדם שחי בגלות רומי פעם
בחייו, זה דבר שנוגע לכל אחד ואחד פעם אחת, אותה הכרזה של
שליטה מצד עשו, הוא חוזר בו מאותה הודאה על הברכות בלי
הרף, אולם בסופו של דבר "ומסיימין בה הכי וי לדין כד יקום דין",
בסוף הם תמיד מצביעים על האדם השלם הרוכב על החיגר
ואומרים אוי לו לזה כשזה יקום, גם לאחר כל ההכרזות שאומרות
מאי אהני ליה לרמאה ברמאותיה, הם מכירים כי אוי לו לזה כשזה
יקום.
באמת הם הודו על הברכות ויודעים בעומק לבם היטב שאוי לו
לזה כשזה יקום, ומזה הם פוחדים. [הגרמ"ש זצ"ל]
עלינו לדעת מהי חובתנו כהיום הזה
עלינו לדעת כי דברים אלה נוגעים לנו מאד, אלו הדברים שבאמת
עלינו לדעת ולא כותרות העיתונים, אנו נמצאים בגלות אדום,
אותה מלחמה מול שרו של עשו עדיין נמשכת, ועלינו להתעורר
ולקרוא אל ה', אולם אנחנו חיים בהרגשה שהעולם כולו שלנו,
חיים בהרגשת שלוה כאילו הכל בסדר, יש בזה משהו בלתי
אפשרי, כולם ישנים בשקט כאילו הכל רגוע, בעוד שמסביבנו הכל
במצב של "ותלהטהו מסביב ולא ידע" (ישעיהו מ"ב כ"ה),
הדברים בוערים, מסביבנו "אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים"
ואילו אנחנו כלל לא עסוקים בהם, אפילו במצב של כל גויים
סבבוני, הפתרון חייב להיות, בשם ה' כי אמילם, אולם אף אחד לא
מזכיר את שם ה', העובדה שגויים סבבוני עדיין אינה מעוררת
אותנו להזכיר או להיזכר בשם ה', ואף כאשר סבוני גם סבבוני,
הטבעת מתהדקת יותר, אולם עדיין ניתן "בשם ה' כי אמילם", ואף
כש"סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים", כשהם כבר באים עלינו,
עדיין בשם ה' כי אמילם, אולם אנחנו ממתינים כשוטים, מחכים
ל"דחה דחיתני לנפול וה' עזרני" שתגיע הישועה גם בלי שנפעל
כלל באותו "בשם ה' כי אמילם".
על מי אנחנו סומכים, אין מי שאינו יודע מה קורה ולאן הכל הולך
חלילה, מוטל עלינו לעשות את מה שמחוייב בזמנים כאלו, שלשת
התפילות שחרית מנחה ערבית לכל הראשונים הם מדרבנן, ואפילו
לדעת הרמב"ם, אבל לכל הראשונים תפילה בעת צרה היא
מדאורייתא, המצב מחייב תפילה, ותפילה אמתית שבאה מעומק
הלב, איננו צריכים שיבא יונה הנביא ויגיד לנו עוד ארבעים יום
ונינוה נהפכת, ואם אותם אנשי נינוה התעוררו עד שהצליחו
להוריד את הגזירה הנוראה, דאי שאנו מחוייבים להתפלל עד
שיושיענו ה', ונזכה במהרה בימינו לגאולה שלמה.
