המוסר לא יעמוד בלא מקורו, והמקור מוכרח הוא להיות אור אין סוף, אחרי תיקוניו בהופעות העולמות. וכשיהיה נשגר בלב בני אדם מוסר בלא מקורו האלהי יפחת ויבול, כשם שבא המוסר לעולם על ידי הצנורות האלהיים, כן תמיד יפרה ממנו. וכיון שהאופן המקשר את המחשבה האנושית והרגשותיה עם האורה האלהית הבלתי גבולית, ועליונה מכל, מוכרח להיות בגוונים משונים, בשביל כך שונות הן ארחות החיים הרוחניים בכל עם וקיבוץ רשום. אבל המחרוזה המסדרת, המאחדת, מוכרחת לנצח ולעבור על הכל, ד' אחד ושמו אחד. שני דברים מאירים בישראל, המוסר הטהור, בכל שאיפותיו, בכללות העולם, באדם ובכל חי ובכל ההויה כלה, והידיעה שהכל נובע מהקריאה בשם ד' ובכל אורותיו היוצאים ממנו, הבאים ברעיון, עד שיצא שם הנכתב והנקרא, והיוצאים בדרך תולדות של כינויים והרגשות, שהם כולם אותות של מציאות עליונה בעושר הויתה. המוסר בלא מקורו הוא אור פנימי, מרכזי, שאין לו מקיף, סביבה מקורית, סופו להתדלדל, וערכו בעמידתו גם כן ממועט הוא. ההופעה הנפשית לקישור האלהי, כשאין המוסר וערכיו מאירים כראוי, הוא תוכן מקיף חסר מרכזיות. ישראל וישורון כוללים ההיקף והפנים, המוסר ומקורו האלהי, שהוא ינצח ויכריע את כל העולם כולו, ויזריח אורו של משיח. שני דברים מאירים בישראל, המוסר הטהור, בכל שאיפותיו, בכללות העולם, באדם ובכל חי ובכל ההויה כלה, והידיעה שהכל נובע מהקריאה בשם ד' ובכל אורותיו היוצאים ממנו, הבאים ברעיון, עד שיצא שם הנכתב והנקרא, והיוצאים בדרך תולדות של כינויים והרגשות, שהם כולם אותות של מציאות עליונה בעושר הויתה. המוסר בלא מקורו הוא אור פנימי, מרכזי, שאין לו מקיף, סביבה מקורית, סופו להתדלדל, וערכו בעמידתו גם כן ממועט הוא. ההופעה הנפשית לקישור האלהי, כשאין המוסר וערכיו מאירים כראוי, הוא תוכן מקיף חסר מרכזיות. ישראל וישורון כוללים ההיקף והפנים, המוסר ומקורו האלהי, שהוא ינצח ויכריע את כל העולם כולו, ויזריח אורו של משיח.
נושא הפסקה- המוסר חייב לעמוד על מקורו, ומקורו הוא הקריאה
בשם ה'.
ביאור הפסקה-
המוסר לא יעמוד בלא מקורו, והמקור מוכרח הוא להיות אור
אין סוף, אחרי תיקוניו בהופעות העולמות- הרב מבאר שהמוסר
צריך את השורש ממנו הוא נובע. יש החושבים שהמוסר נובע רק בגלל
התוצאה הגלויה שבה האנשים לא מתנהגים זה אל זה בצורה מוסרית.
יש החושבים שהמוסר הוא התמודדות המתחילה רק בגילוי החיצוני
הקיים בעולם שלנו.
כאן הרב מבאר ששורשי המוסר נמצאים במקום הרבה יותר עליון. הם
נמצאים בשורש עליון. ישנו מהלך מוסרי הקיים בעולם. התהליך
המוסרי המופיע בעולם קשור אל גילוי אור אין סוף בעולם.
כשמכירים את מקורו של המוסר, מבינים מה המטרה המוסרית אליה
העולם צועד. חלק ממטרת המוסר בעולם הוא לגלות את אור אין סוף.
האור הזה הוא יכול להופיע רק בסיום תיקון העולמות. התהליך העולמי
שהעולם עובר, לאט לאט, העולם יכיר את אור ה' הנמצא בתוך העולם.
ההכרה הזאת היא חלק מהופעת אור אין סוף בצורה מתוקנת בתוך
העולם.
השאיפה להגיע למציאות בו ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, כמו
שהרב יבאר בהמשך הפסקה. המיוחדות של אור אין סוף שהוא בלתי
מוגבל ובכל זאת הוא יכול להופיע בתוך העולם הזה. וכך כותב הרב
בשמונה קבצים על מהלכו של עם ישראל.
שמונה קבצים קובץ ו' פסקה קפז'.
- והגוי הזה גוי איתן הוא, גוי עז הוא, שואף הוא לבצר את עמדתו
בחיים, במציאות העממיות המסובכה שבעולם, כדי לכונן כסא ד',
לקדש שם ד' אחד , בורא כל היקום, ד' אלהי השמים ואלהי
הארץ, רבון כל המעשים אדון כל הנשמה, המאיר לעולם כולו
בכבודו, ורחמיו תמיד על כל מעשיו, ובמקום שאתה מוצא
גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, המגביהי לשבת המשפילי
לראות בשמים ובארץ.
תיקון העולם זה החזרת האור האלוקי האין סוף לעולם. מציאות בה
הקב"ה יכול להתגלות בעולם בלא ההגבלה של העולם, בלא הקלקולים
שנוצרו בבריאת העולם.
וכשיהיה נשגר בלב בני אדם מוסר בלא מקורו האלהי יפחת
ויבול, כשם שבא המוסר לעולם על ידי הצנורות האלהיים, כן
תמיד יפרה ממנו - מוסר שאינו נובע מן המקור, הוא יתייבש, הוא לאט
לאט יבול. לעומת זאת מוסר המגיע לעולם מתוך חיבור אל האור
האלוקי, הוא פורה. תמיד יש לו חיות.
בסופו של דבר בעומק המוסר עומדת שאלות קיומיות. אם המוסר
מנותק מהשורש הרוחני, האדם יגיע לשלב בו לא יצליח להחיות את
הדרישה המוסרית שלו. אבל מוסר המופיע מתוך חיבור אל האין סוף
יש לו חיות תמידית.
הרב מתאר את החיבור אל האין סוף בשם של צינורות אלוהיים, צינור
הוא כלי הבא לצמצם את האור. ולכן זה צינור זה לשון צר. מצד שני
הצינור הוא כלי דרכו אפשר ליצור המשכה. המוסר הוא המחובר
לאלוקות, הוא היכולת לגלות את אור אין סוף בתוך העולם המוגבל.
מוסר המחובר לאלוקת מקבל חיות תמידית. האדם מבין בשביל מה
כדאי להיות מוסרי. יש תכלית וסיבה לכל העבודה שהאדם עובד בשביל
המוסר.
דוגמא לחשיבות החיבור בין האור האין סופי למוסר אפשר למצוא
בדברי הרב בעין איה
עין איה פרק ט' פסקה ער.
- כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו אומרים עד העולם, משקלקלו
המינים ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו שיהיו אומרים מן
העולם ועד העולם. היסוד שראוי לתלות עליו כל מעשה טוב וכל
הדרכה ישרה ראוי שיהי' דבר נצחי... והנה דבר ידוע הוא
שבהיות הצדק הפרטי יסוד נאמן אל הצדק הכללי, ע"כ חייב
הדבר שיהי' מקום מוכרח במציאות אל הצדק הפרטי ג"כ. והצדק
הפרטי א"א לו להיות מיוסד בחוזק ויסוד מוסד, כ"א בלימוד
הנצחיות הפרטית שהיא באה ע"י תחית המתים והשארת הנפש.
לפי מקור זה מתבאר שהסיבה שהזכירו בברכות גם את העולם הבא,
כדי ללמד את העם שיש שורש רוחני מוסרי עליון. הרב מבאר כשהצדק
מיוסד על דבר פרטי קטן אין לו חיות. רק כשהצדק מחובר את דבר
נצחי, אל תחית המתים והשארות הנפש, אז לאדם יש יכולת מוסרית
גבוהה.
אפשר להעמיק עוד בדבר, הסיבה שאדם מוכן למסור את הנפש, לצאת
לגמרי מהאגואיסטיות שלו, בשביל תיקון מוסרי, היא לא יכולה לנבוע
מנקודה מוסרית פרטית קטנה. היא חייבת לנבוע מאור גדול כללי, אור
הקשור אל תחיית המתים וכדומה.
וכיון שהאופן המקשר את המחשבה האנושית והרגשותיה עם
האורה האלהית הבלתי גבולית, ועליונה מכל, מוכרח
להיות בגוונים משונים- כאן הרב מביא דוגמא מעשית, לתוצאה
הנובעת מחיבור המוסר לאין סוף. כיון שמקור המוסר הוא אור אין סוף,
ממילא הוא לא מופיע רק בצורה אחת. כשיש אין סוף ממילא יש גוונים
אין סופיים. יש גילויים של אור בלי גבול.
בפנימיות מבואר שאחד הדרכים בהם מגלים את האור סוף, הוא דרך
הספירות. עשר ספירות הם נחשבים מקור לגוונים שונים של האור
האלוקי. לכן לשון ספירה, הוא כמו אבן ספיר. היינו אמן המאירה. כל
ספירה היא מקבלת את האור האין סופי ומגלה גוון וצבע אחר של האור
הגדול. בתוך אין סוף אין אפשרות לראות את הגוון המסויים, כיון שהכל
כלול בתוך האור הגדול. דווקא מתוך הצמצום, אפשר לגלות את הגוונים
השונים.
העבודה המוסרית, היא נכנסת לתוך הצמצום הקיים במציאות. אותו
צמצום הוא מצליח לגלות את הגוונים השונים הקיימים באור העליון.
בשביל כך שונות הן ארחות החיים הרוחניים בכל עם וקיבוץ
רשום - מתוך הבנה זאת אפשר להכיר כיצד כל עם מגלה יסוד מוסרי
אחר.
לפעמים כשהאדם מתבונן על עמים שונים, נראה שאצל כל עם
התפיסה המוסרית שונה. הרב מנמק שסיבת הדבר כיון שכל אומה
מגלה גוון מוסרי אחר. האיזון בין הכוחות אצל כל אומה מופיע בצורה
אחרת.
כמו שמצאנו לגבי עשר הספירות, כל ספירה היא מגלה תכונה אחרת.
יש ספירות שעיקר עניינם הוא החסד, ויש שעיקר עניינם הוא הגבורה
וכדומה. כל ספירה היא באה לגלות כח אחר. כמו שכל ספירה יש לה
גוון שונה, כך גם באומות. יש אומות הבאות לפתח כח אחד כגון חסד.
ויש אומות הבאות לפתח יותר את כח הגבורה. כיון שיש הבדל בין
האומות, לכן העבודה המוסרית שונה מאומה לאומה.
אבל המחרוזה המסדרת, המאחדת, מוכרחת לנצח ולעבור על
הכל, ד' אחד ושמו אחד - עיקר התיקון המוסרי הוא שכל אומה תבין
את מקומה. כיון שלכל כח יש תקפיד, אין המוסר בא לבטל את הכוחות.
המוסר הנצחי הוא הכח המצליח לקלוט את כל הגוונים. החידוש של
המוסר הקשור לאין סוף, שהוא מצליח לעשות מחרוזת, מעין שרשרת
מכל הגוונים. זה כח היוצר סדר ואחדות בתוך המציאות.
סידור הכוחות הוא התיקון שהעולם שואף אליו. סיבת הקלקול של
העולם, כיון שכל כח יצא מגדרו ולא נתן מקום לכח אחר.
בפנימיות מבואר שסיבת שבירת העולמות, הסיבה לקלקול הקיים
בעולם, כיון שכל כח שיצא בעולם, הוא רצה להיות לבדו. הוא רצה
למלוך לבדו ולכן נוצר הקלקול. וכך מובא בזוהר בספרא דצניעותא.
זוהר - ספרא דצניעותא כרך ב שמות פרשת תרומה דף קעו עמוד ב
- תאנא ספרא דצניעותא ספרא דשקיל במתקלא,
דעד לא הוה מתקלא לא הוה משגיחין אפין באפין ומלכין
קדמאין מיתו וזיוניהון לא אשתכחו וארעא אתבטלת ... ומההיא
דאתלטייא נפקא דכתיב [בראשית ה] מן האדמה אשר אררה יי',
היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני
המים, תליסר תליין בתליסר יקירו דיקירותא, שיתא אלפי שנין
תליין בשיתא קדמאי, שביעאה עלייהו דאתתקף בלחודוי
ואתחריב כלא בתריסר שעתי דכתיב היתה תהו ובהו וגו', תליסר
יקים לון ברחמי ומתחדשן בקדמיתא וקמו [סי' קמו] כל אינון
שיתא, בגין דכתיב ברא ולבתר כתיב היתה דהא הות ודאי,
ולבסוף תהו ובהו וחשך [ישעיה ב] ונשגב יי' לבדו ביום ההוא.
לפי המבואר בספרא דצניעותא, הסיבה של ירידת העולמות של הרע,
הוא בגלל שלא היה סדר בין הכוחות. לא היה מתקלא, היינו משקל. לא
היה איזון בין הכוחות. כל כח רצה יותר ממקומו.
לכן התיקון הוא הסידור בין הכוחות. סידור הכוחות מוביל את העולם
למציאות של תיקון. מציאות זאת תהייה בזמן בו יתקיים הפסוק בספר
ישעיה ונשגב ה' לבדו. גילוי אור ה' בצורה אין סופית ומסודרת תופיע
בעולם. וזה מה שהרב מסיים את החלק הזה של הפסקה על פי הפסוק
בספר זכריה המבטא גם את התיקון השלם.
זכריה פרק יד פסוק ט
- וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
החיבור בין ה' אחד שהוא אור אין סוף, הוא השורש. לבין הגילוי בתוך
הצמצום, בתוך המציאות הוא שמו של ה'. היינו יתגלה כיצד האין סוף
אחד לגמרי עם הצמצום, הוא שם ה'. האחדות הזאת תתגלה ברגע
שכל כח יגלה את מקומו בצורה מאוזנת ושקולה.
זאת השאיפה לחיבור בין האור האלוקי, לבין גילויו בתוך המציאות. כמו
שהרב בשמונה קבצים מבאר שזה תכליתה של מדינת ישראל. וכך
כותב הרב.
שמונה קבצים קובץ א' פסקה קפו'. (פסקה זאת מופיעה גם באורות
ישראל פרק ו')
- מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד'
אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון.
משמעות החיבור בין האלוקות לעולם, היא יצירת מקום כסא
שהאלוקות תוכל להופיע בעולם. השלב בו יתרחש סידור הכוחות, הוא
השלב בו יתגלה ה' אחד ושמו אחד
שני דברים מאירים בישראל, המוסר הטהור, בכל שאיפותיו, באדם ובכל חי ובכל ההויה כלה
- הרב מבאר בכללות העולם,
שיש שתי הארות אצל עם ישראל.
האור הראשון הקיים בישראל הוא ההארה המוסרית , הרצון המוסרי
הכולל בתוכו את כל המוסריות הקיימת בעולם. אנו מצליחים למצוא
איזון בכל הכוחות המוסריים בין באדם בין בכל ההויה. עם ישראל
מסוגל לכלול בתוכו לא רק את המוסר הקיים באנושות, אלא יש לנו
התייחסות מוסרית גם לשאר ההויה.
והידיעה שהכל נובע מהקריאה בשם ד' ובכל אורותיו היוצאים
ממנו, הבאים ברעיון, עד שיצא שם הנכתב והנקרא - האור השני
הקיים בעם ישראל, הוא ההכרה שכל המוסר הרחב שורשו, הוא מן
שם ה'. כמו שראינו בחלק הראשון של הפסקה, ההכרה שמוסר עמוק
נובע מהאין סוף.
אותם הקריאה בשם ה' היא עשר המאמרות בהם נברא העולם
מאמרות מבטאות את הצמצום מן האלוקות. כמו שהאדם יש בתוכו
כמעט אין סוף של מחשבות, אבל הדיבור מעין צמצום של כל
המחשבות. כך האלוקות היא אין סופית, אבל הדיבור הוא הצמצום של
הגדלות האין סופית.
אם כן בישראל, מכירים כיצד המוסר נובע מהשורש. השורש הוא
המקור ממנו התחיל העולם, המקור הוא המקור ממנו נבע הדיבור
והצמצום דרכו הקב"ה ברא את העולם. ההכרה הזאת היא הביטוי של
החיבור בין שם ה' האין סופי, לשמו.
בשלבים בהם העולם עדיין לא מתוקן יש פער בין שם ה' העצמי. לבין
שם ה' הגלוי. לכן את שם ה' הנכתב אנו כותבים כשם הויה. אבל לא
מבטאים אותו. הביטוי הוא רק בצורה הגלויה של שם אדנות.
שם אדנות הנקרא, הוא מעין המוסר הגלוי המצומצם. אבל מעליו יש
שם ה' נסתר, שאינו יכול להקרא. הוא יכול רק להכתב, זה שם הויה,
שם העצם, מקור האין סוף. וכך מופיע בגמ' פסחים.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נ עמוד א
- והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד,
אטו האידנא לאו אחד הוא? - אמר רבי אחא בר חנינא: לא כעולם
הזה העולם הבא; העולם הזה, על בשורות טובות אומר ברוך
הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם
הבא - כולו הטוב והמטיב. ושמו אחד, מאי אחד, אטו האידנא לאו
שמו אחד הוא? - אמר רב נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם
הבא; העולם הזה - נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל
לעולם הבא כולו אחד - נקרא ביו"ד ה"י, ונכתב ביו"ד ה"י.
סבר רבא למדרשה בפירקא. אמר ליה ההוא סבא: לעלם כתיב,
רבי אבינא רמי: כתיב, זה שמי לעלם, וזה זכרי לדר דר. אמר
הקדוש ברוך הוא: לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד
ה"א, ונקרא אני באל"ף דל"ת.
על פי גמרא זאת מתבאר שרק בעולם הבא, בעולם המתוקן יהיה
אפשר לקרוא בשם ה' כמו שהוא נכתב. המעלה הזאת של עולם הבא
מבואר במהר"ל, על הגמ' הזאת, כמו שהגמ' מופיע במסכת קידושין.
חידושי אגדות למהר"ל קידושין דף עא עמוד א
- לא כשאני נכתב וכו'. דע כי הכתיבה הוא מורה על עצמו יתברך
כמו שהוא, אבל הקריאה הוא על מה שהוא אצל הנמצא , ...
אבל לעולם הבא לא יהיה הש"י נבדל מן העולם כמו עולם הזה
שהוא עולם גשמי, ולכך אז יהיה נקרא בשם בן ד' ואף במקדש
שהוא קדוש נבדל מן הגשמי,[היו קוראים השם ככתבו כי במקדש
היה הדביקות במעלה יתירה לכך קוראים בשם ה'].
וזה מה שמסביר הרב שאצל עם ישראל, ישנה הכרה כיצד לחבר בין
האורות האלה. בין האור האין סופי, לאור המוגבל. לכן אנו יכולים בבית
המקדש לקרוא בשם ה' כמו שהוא נכתב. וזאת הקריאה בשם ה'
המפורש כמו שנעשה בבית המקדש, כיום יש נתק ולכן לא קוראים לה'
בשם בו הוא כתוב.
והיוצאים בדרך תולדות של כינויים והרגשות, שהם כולם אותות
של מציאות עליונה בעושר הויתה- בעתיד יתגלה שכל הכינויים
שאנחנו מכנים את הקב"ה, כל ההרגשות היינו כל הגילויים הקיימים
בעולם שורשם הוא בה', היינו במציאות הרוחנית העליונה הנמצאת
למעלה מכל הגבלה. עם ישראל מכיר את החיבור בין השורש לבין
הגילוי.
המוסר בלא מקורו הוא אור פנימי, מרכזי, שאין לו מקיף,
סביבה מקורית, סופו להתדלדל, וערכו בעמידתו גם כן ממועט
הוא- כאן הרב חוזר לחלק הראשון של הפסקה. כשהמוסר מנותק,
אומנם הוא מכיל בתוכו אור פנימי, אבל אין חיות מבחוץ.
העולם הזה נברא בצורה בה ישנו אור פנימי, המנווט את המציאות לפי
הדרגה וחלוקה פנימית. אבל בנוסף ישנו אור מקיף המחיה את כל
העולם. כל האור שנכנס ומשפיע בתוך העולם המצומצם צריך להיות
מחובר לאור מקיף הנמצא מעל העולם. כשהמוסר מנותק, אז הוא
אומנם מביא אור פנימי אבל כיון שאין לו חיות מקיפה, אז הוא מתדלדל.
בדברי הרב אפשר להבין למה מצאנו אומות שהתחילו בעבודה
מוסרית, אבל בסופו של דבר הם הסתאבו וירדו ממעלתם. בסוף הם
גילו אכזריות וכדומה.
ההופעה הנפשית לקישור האלהי, כשאין המוסר וערכיו מאירים
כראוי, הוא תוכן מקיף חסר מרכזיות- לאחר שהרב הדגיש את
החשיבות של הקישור לאלוקות. את הקישור לאין סוף. כאן הרב מביא
את הצד השני. קישור רק לאין סוף בלי מוסר חודר היא מסוכנת.
כשהאדם מתחבר רק לאלוקות בלי לראות את הצמצום הקיים בתוך
המציאות, הוא יכול להיות מעין אור מרחף שאין לו שום השפעה.
אדם הנמצא באין סוף בלי צמצום, הוא אדם מבולבל. אדם שלא יודע
ליצור סדר. אדם שלא שואף לתקן את המציאות. האור המקיף הוא
טענתו של קרח, כל העדה כולם קדושים. יש אור לכולם. זאת תפיסה
המעוותת את המציאות המוסרית. המוסר צריך ליצור סדר והדרגה,
מתוך הכרה שהשורש לסדר הוא ההחלטה האלוקית. אותו אור מקיף
הנותן מקום לכולם.
אבל נראה שהרב מרמז כאן גם על ההבדל בין אור מקיף לאור ממלא.
אור ממלא זה האור שנוצר לאחר הצמצום. אור כזה הוא לאחר התחלת
הבריאה, המוסר בלי מקורו הוא אור הממלא את החלל הוא כביכול
מנותק ממקורו שהוא אור אין סוף הנמצא מעל החלל. לעומת זאת חיבור
של המוסר אל מקורו זה חיבור של המוסר אל האור אינסוף הנמצא
מעל המציאות. ממילא חיבור כזה הוא חיבור שיש לו יותר כוחות. הוא
לא אור מדולדל.
ישראל וישורון כוללים ההיקף והפנים, המוסר ומקורו האלהי-
עם ישראל נקרא מצד אחד ישראל מצד שני ישורון. כמו שאנו אומרים
בתפילת שחרית
קרבנות של תפילת שחרית.
- עדת יעקב בנך בכורך משאהבתך שאהבת אותו ושמחחתך
ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון.
ההבדל בניהם שמילה ישורון מרכז המילה, הוא הישרות. ואילו במילה
ישראל המרכז הוא לשון אל. ישורון מבטא את הישרות את המוסר את
האור הפנימי. אבל אנו מכירים שאותה ישרות נובעת מישראל, מאור
האלוקות הנמצא מעל המוסר.
שהוא ינצח ויכריע את כל העולם כולו, ויזריח אורו של משיח-
תיקון העולם יהיה כשעם ישראל יצליח לגלות את השילוב בין המוסר
לבין מקורו. בין האין סוף לצמצום. אותו שילוב הוא הזרחת אורו של
משיח.
וזה אורו של משיח, לפי"ז אפשר לדרוש את השם משיח לשון מדידה,
שכך חז"ל מכנים את המדידה משיחה, והיינו נתינה לכל כח את מקומו.
