ב׳
מה זאת התלהבות והתרגשות ונחיצותיהן.
Ecstasy and Sensitivity. [Hislahavus and Hisragshus.]
כאמור כבר דברנו בחוה״ת מן נחיצת ההתלהבות והתלהבות נפשנו בעבודת ד׳ עד שבדור הזה אי אפשר לנו להמתין עמה עד שיגדל הבחור והאברך והי׳ לאיש, רק צריכים להתחיל גם בנערים. וכיון שמן הנערים ואליהם דברנו אז ביותר. לכן קצרנו, ועיקר דיבורינו הי׳ מן נחיצותה לעבודה פשוטה, שבסתירת הנפש וביבשות אי אפשר להתגבר על היצה״ר ועל תאוותיו הגופניות, ורק כשהאיש נעשה גבוה מפשעיו, [בר״ר כ״ב] בנפש גלוי׳ יכול הוא להתגבר על עצמו [עיין שם פ״ח] ומנחיצותה בשביל עבודתנו העליונה יותר, לעלות ע״י בדרכי קדושינו דרך החסידות ולהתקרב ע״י לד׳ כמעט רק ברמז רמזנו. עוד זאת שם דברנו יותר בדרך כלל, רק מן נחיצות ההתעוררות איך כ״כ נחוצה היא, אבל מן האופנים והאמצעים הפרטים איך ובמה נתעורר רק זעיר שם זעיר שם דברנו. וכיון שעתה ובפרט בחובת האברכים אשר ירחם ד׳ עלינו לגמרי בכי טוב רצוננו להאריך יותר בכלם, באיזה אופנים ואמצעים של חסידות נשמש לעבודה פשוטה שע״י יקח האיש את רסן הממשלה על עצמו, וכאדם השולט עכ״פ על קניניו על עצמותו בעזהש״י ישלוט אם רק ירצה, וגם איך נעלה בעקבי דרכי קדושינו דרך החסידות הגבוה שהוא דרך הנביאים. כל אחד לפי מצבו, לכן מוכרחים אנו בזה לבאר מעט יותר מה זאת התלהבות והחילוק אשר בינה לבין ההתרגשות, ובמה גדול כחן לסבב על ידיהן ראשית ומעט גילוי הנפש.
In the book, “A Student’s Obligation,” we discussed the great importance of hislahavus (burning ecstasy), and in particular, the soul’s hislahavus during avodas Hashem. It is so important, to the extent that in our generation, we cannot wait for the young man to grow up and get married before we impress upon him the importance of hislahavus. We have dwelt at length regarding children, mostly regarding educating them to serve God with simple and honest devotion, for with a concealed soul and a dry avodah it is impossible to overpower the evil inclination and physical desires. Man can only take control of himself when he rises above his sins (see Bereishis Rabbah, 22) and overcome his nature with a revealed soul. We also discussed the great importance of a higher avodah, and rising to it by means of our holy endeavors in the ways of Chassidus, which allows us to come close to God, (but really we had only just begun to explain this). We had discussed in general the centrality of “waking up,” to God’s presence, yet we did not go into detail in explaining how to such an arousal and reverence can be fostered through specific actions, words, or thoughts. In the current volume of, “the Preparation of the Young Scholar,” — may God have mercy on us to finish it that He may say upon it, “and it was good” — we will enter at length into a development of how through the simple fulfillment of the tenants of Chassidus man is able to take the reigns over his own being. Just as a man has control over his own possessions, and does with them what he wants to, so too may he, with the help of God, gain control over his own essential being, if he only wants to. We will explain how to go on the path of our holy teachers, the masters of the “high road,” of Chassidus, which is akin to the path of the Prophets of old. Each seeker will go only as far as he is able, and according to his particular abilities and limitations. Therefore, we must now explain the nature of this ectasy (hislahavus), and the difference between transcendent ecstasy (hislahavus) and deep feeling (hisragshus). We will explain the nature of the great power of these two states of being, and how the very beginning of the revelation of man’s soul depends on them.
איתא בגמרא [ברכות י׳] הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד, לא אמרן אלא כנגד הקב״ה וכנגד נשמה וכו׳ מה הקב״ה רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית וכו׳ ע״ש.
It is written in the Talmud (Berachos 10a): “To whom did David refer in these five verses beginning with ‘Bless the Lord, O my soul’? He was alluding only to the Holy One, blessed be He, and to the soul. Just as the Holy One, blessed be He, fills the whole world, so the soul fills the body. Just as the Holy One, blessed be He, sees, but is not seen, so the soul sees but is not itself seen. Just as the Holy One, blessed be He, sustains the whole world, so does the soul sustain the whole body. Just as the Holy One, blessed be He, is pure, so too is the soul pure. Just as the Holy One, blessed be He, abides in the innermost chambers, so does the soul abide in the innermost chambers. Let that which has these five qualities come and praise Him who has these five qualities.”
ונודע שאף שהגמרא מדמה את הנשמה להקב״ה בחמשה דברים הללו מ״מ גם בהם גדול המרחק וההבדל מאוד בין הנשמה להקב״ה, וההבדל העיקרי הוא שהנפש נתפסת בהגוף, מוקפת ממנו ונפעלת מן מאורעותיו, משא״כ הוא ית׳ אינו נתפס בגדר עלמין ואין העולם מקיף אותו אדרבה הוא מקיף את העולם, וגם לא נפעל מן העולם ואין העולם מוסיף עליו מאומה רק הוא פועל בהעולם כנודע מזוה״ק פ׳ פנחס [דף רנ״ח ע״א] ושאר ספרים קדושים, לכן כאשר רוצים אנו לדבר מן העלאת הנפש ומן בחי׳ האינה נראה שבה וכן מן התגלותה במה היא מתגלה, ולבאר זאת מן העלמת והתגלות הקב״ה, צריכים לידע ולהודיע מראש שלא כל הדברים הנאמרים בנפש נוגעים ח״ו גם למעלה, כמו שאלו ה׳ הדברים המשתווים הנאמרים בגמרא, לא בכל דבר ח״ו משתווים כנ״ל.
This teaching from the Talmud requires close study. Even though the Talmud compares the soul to God in five ways, still, there is a great difference between the soul and the Holy One, blessed be He. The main difference is that the soul is, so to speak, grasped within the body, surrounded by it and activated by the actions of the body. Not so with God, who is not confined by anything in the world; the world does not surround Him, to the contrary, He surrounds the universe. God is also not activated by the world, truly the world does not add anything to God, yet it is rather God who activates the world. This is explained in the Zohar (Parshat Pinchas, 258a) and other holy books. Therefore, when we want to describe the heights of the soul, its sublime nature, its unseen qualities, and similarly when we want to discuss the ways in which the soul is revealed, we can explain it in terms of how we conceive of the supernal heights of God, on the one hand, and also in terms of Gods’ revelations in the world, on the other. But it must be initially stressed that not all of the characteristics of the soul can touch the lofty heights of God. The soul can be compared to God in the five ways mentioned in the Talmud (and perhaps in other ways), but man cannot assert, God forbid, that the soul is equated to God in every aspect.
מה הקב״ה רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית. ובמה מתגלה הנפש, נראה נא איך הוא למעלה, הקב״ה אמר לפי מעשי אני נקרא [שמ״ר ג׳]. נעלם הוא ית׳ ולעילא הוא מכל שמהן ואף בשמות הקדושים אין לקרא אותו ית׳ לעצמו כיון שרק לדבר המתגלה יכולים לקראות שם, אך כשפועל בעולמיו, ניצוץ והארה מאלוקתו ית׳ מתגלה, ולהארה זו קוראים בשם משמות הקדושים, זו בשם אֵל בחי׳ חסד וזו בשם אלקים בחי׳ גבורה וכו׳ כפי הפעולה אשר פעל כנודע מספ״ק. ומעתה כבר יודעים שגם הנפש הרואה ואינה נראית, ע״י פעולות היא מתגלה. ומה ואיך הן הפעולות, בזה כבר נבדלת הנפש לגמרי ממנו ית׳, כנ״ל מפני שהנפש גם נפעלת, ובכלל הוא ית׳ פועל יש מאין משא״כ הנפש, ועוד כמה הבדל הבדלות עד אין מספר. ואנחנו רק מן התגלות הנפש ופעולותי׳ נדבר.
“Just as the Holy One, blessed be He, sees, but is not seen, so the soul sees but is not itself seen.” What reveals the soul? We see that the soul is above, and the Holy One, blessed be He, said, “I am called according to my actions.” God is hidden; far be it for Him to be contained by any name. Even the Holy names that the Torah uses to call God are not God Himself in His essence, as we only use names to identify things that are revealed to us. Yet when God acts in the world, with it He reveals a spark or illumination of His blessed Divinity. We call such an illumination by one of the names of God. E-l is the aspect of God’s benevolence, and E-lohim is the aspect of His strength, and so forth. Depending on the quality of God’s action, we use an appropriate name that expresses that quality. From this we can infer that the soul, which, “sees and is not seen,” is also revealed in actions. The particular action itself, and how it happens is already something completely separate from God, as mentioned above, since the soul itself is activated [by outside forces, unlike God]. In fact, all of God’s works happen ex nihilo, or creation out of absolute non-existence, which is not so with the soul. There are many other differences, but we will only speak concerning the revelation of the soul and its actions in the world.
בראשונה, הנפש נפעלת מן העולם, חמשה חושים נפעלת, ואלו הן, ראי׳, שמיעה, ריח, טעם ומשוש. האיש הממשמש בדבר ויודע ששלג הוא מפני שקר, התפעלות הוא, כי לא את הקור אשר בשלג הוא מרגיש במשמושו, רק את קור ידו שנגע בהשלג, הוא מרגיש, זאת אומרת שחלק ידו נתפעל ונתקרר והתפעלות זו עולה עד המוח ועד הנפש השורה עליו, וכשתרבה הקור יותר אז נתפעל יותר ומזדעזע כולו. גם את אשר יראה האדם, לא את אשר יראה חוץ ממנו, מוחו ונפשו מרגיש, רק את הצורה המצטיירת בתוך עומק עינו על רשת העין, מרגיש, כנודע. היינו שנתפעלו אבריו, מוחו ונפשו מן העולם בקור או בצורה, וזאת הוא יודע. ובזה יודע הוא מן דברי העולם אשר מחוצה לו המעוררים את התפעלותו זו. וכשאור גדול לפניו אז גם אחר שהעבירו אותו מלפניו רואהו, והוא מפני ההתפעלות הגדולה שנשארה בו עוד איזה זמן. וכן הוא גם בחוש השמיעה, והטעם והריח, בכולם ע״י התפעלות אשר יתפעלו עור האוזן, החיך, והאף עד המוח והנפש הם נודעים. ואף שאומרת הגמרא בריח שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף, מ״מ לא יכחיש שום איש לומר שמי שחוטמו מקולקל לא יריח, הריח בא מן ההתפעלות המתחלת באף ונגמרת בנפש רק שאין לגוף שום הנאה מן התפעלות זו כמו מן אכילה רק לנשמה. ועל ידי הה׳ חושים נודע האיש מן העולם, ואז אחר שיודע מן העולם יכול הוא גם לפעל, לעשות ולדבר בעולם את הנחוץ לו ואת אשר רוצה. ולולא הה׳ חושים אשר נפעל האיש בראשונה מן הדבר שרואה, ממשש, ומריח, ומן הקול ששומע חוץ ממנו, לא הי׳ יודע שישנם דברים אלו בעולם ולא הי׳ יכול גם לפעול בהם.
The soul is initially stimulated by the external world through the five physical senses of sight, hearing, scent, taste, and touch. When a man touches something and knows that it is snow partly because it is cold, it results from the stimulation of his sense of touch. He doesn’t feel the cold in the snow itself, but rather he feels the cold in the nerves of his hand that came in contact with the cold snow. The nerves in his hand are stimulated by the cold. They then send impulses that register in his brain and are sensed by his soul. The colder it gets, the more he feels it and begins to shiver. It is the same with sight. Man’s brain and soul do not see directly that which is external to the body, but rather feel the impression made on his eyes in the form of images. The external world, sights, coldness, and the like, all stimulate his nerves, brain and soul. This is how man perceives the outside world, whose impressions arouse such stimulation. When a person sees a bright light, then even after the light goes out he still senses the light for a brief moment, because the stimulation of the sense of sight still remains. It is also like this with all of the senses, where the sound is a feeling in the eardrum, the taste is a feeling on the tongue, smell is a feeling in the nose – all feeling is based on impulses sent to the brain and to the soul. Even though the Gemara tells us that it is actually the soul that enjoys a good scent and not the body, still, no one would deny that someone whose sense of smell is damaged does not smell, so it follows that the sense of smell begins with a stimulation of nerves that send impulses to the brain. But the feeling activates the soul. It is not that the body doesn’t sense the smell, it is rather that the body does not derive enjoyment from this stimulation the way it does from eating, for example. It is only the soul that enjoys the smell. The world at large is known to man through the senses, and once this information is received, man can then act and speak in order to fulfill his wants and needs. If it were not for the five senses which are stimulated in man based on sights, sounds, tastes, scents, and feelings which are all based on external stimuli, he would not know that there were such things in the world and he would not be able to act in response to them.
ולא רק הדבר אשר בעולם נודע לו בהתפעלותו, רק גם ניצוץ מנפשו הנעלמה בקרבו נודע ומתגלה לו על ידי זה. כי לא מזולתו לבדו נפשו של האדם נעלמה רק בפעולותי׳ מתגלה אך גם לו לאדם עצמו, ולא ידע האיש שיש לו חלק נפש השומעת זולת בשעה שנפעל מאיזה קול ששומע, ולא ידע שיש לו נפש המתגלה בחוש המשוש זולת בשעה שממשש, וכל נפשו בכלל מתגלה לו רק בשעה שפועלת.
It is not only the body and the brain that is stirred to sensation, but there is also a spark hidden in the soul which is known and revealed through external stimuli. Man’s soul and its arousal is not just hidden from other people, and only revealed to them when he responds to external stimulation - man’s soul is even hidden from himself. Man only knows that there is a portion of his soul that hears at a time when it is stimulated by a sound, and he experiences another revelation of another portion of his soul that feels when that portion is stimulated by touch. His soul is revealed at a time when it is stimulated.
כן הוא בפעולות הנפש המתפעלת מן העולם, וכן הוא בפעולותי׳ הפועלת בעולם, כאשר מניע האיש בכח איזה דבר וכדומה או מתחכם באיזה דבר, על ידי זה כח גבורתו או חכמת נפשו מתגלים לו בשעה זו.
It is thus with the activation of the soul that is stimulated by the world, and also with the influence that the soul exerts upon the world, that when a man carries out an action, or arrives at certain understanding, that the strength or wisdom of his soul is revealed at the time of this action or thought.
אבל כיון שרק לצורך תשמיש דבר מדברי העולם פעולתן, הן בפעולות שהאיש נפעל מן העולם והן באלו שפועל בעולם, ורק לצורך דבר ההוא מדברי העולם כמדתו אף כצורתו, מן הנפש מתגלה, וכל עיקר המכוון בפעולות האלו הוא הדבר מדברי העולם, למשש את הדבר ולדעת אם שלג או אש הוא, וכן לשמוע את הקול ולהכיר קולו של מי הוא, את הדבר לראות ולהכיר מה הוא שלחן או דבר אחר, לכן כל דברת בני האדם בפעולות כאלו לא מהנפעל בקרב האיש הוא רק מן דבר של העולם אשר סבב את הפעולה, ששמע את הקול וראה או משש את השלג והשלחן, עד שגם האיש המתפעל בעצמו מטעם זה אינו מרגיש שום פעולה בקרבו רק את הדבר שמחוצה לו שגרם את הפעולה, את הקול ואת האש.
However, man’s senses are only of this world, whether we refer to ways in which the senses are influenced from the world or that which man does to influence the world at large, and only for the purpose of physical objects in the world. [Even] the revelation of the soul is affected according to the measure and even the form of physical objects. The whole intention of actions is geared around physical things, such as feeling something and knowing that it is snow or fire, or hearing a voice and knowing whose voice it is, or seeing something and knowing that it is a table or something else. Therefore man’s whole orientation in using his senses is not for the sake of man’s inner sensation, but rather for the sake of the object in the world which was sensed by man, such as hearing the voice, seeing and feeling the snow or the table. The orientation is so external that even when man’s soul is stimulated he does not feel his inner soul activity, but rather feels the things of the world outside himself which brought about the sensation, such as the voice or the fire.
ואפשר שכיון שמקטנותו האדם מכוון ומיחד את חושיו ופעולותיו למטרה זו איך לבוא בנגיעה עם העולם, להודע ממנו ולפעול בו, לכן חושיו הורגלו מקטנותם להתבטל אל דברי העולם עד שנקלשה פעולתם בקרבו ואינו מרגיש את הנפעל בקרבו רק את הדבר אשר עולה לו בפעולתו זו, ששמע את הקול וראה השלחן, אף שנפשו נתפעלה עתה והיא כל עיקר ידיעתו בפעולתו הזאת. כן היא בנפעלות וכן הוא גם בהפעולות כשהאיש הוא הפועל, כשבא לנענע את השלחן למשל, רק תנועת השלחן מטרתו, ואלי׳ כל דעתו ורצונו בטלים, לכן אינו מרגיש בפעולתו את הנעשה בקרב נפשו עתה. ואפילו אם עבודתו קשה, שאח״כ מרגיש כבר בעצמו שנפשו פעלה פעולה רבה עד כי חלק מכח נפשו יצא ממנו, ומ״מ בשעת העשי׳ אינו מרגיש מאומה מפעולת נפשו, ואחרי׳ רק אפיסת וחסרון כח מהנפש מרגיש ולא יותר.
It could be that since man is accustomed from early childhood to use his senses in order to make contact with the world, to verify his place in the world and gain the desired results, that he becomes habituated from an early age to being suppressed before the world and he does not feeling what is really happening on the inside. That is to say, he does not feel the workings of his own senses within, but only feels that which happens from without, i.e. he just hears the voice and feels the table, even though his soul is now stimulated, and that stimulation of soul is the entire point of his knowledge. This is true both when the soul is stimulated and when it is stimulating as well. When a man does an action, such as moving a table, his aim is to move the table, and his will and mind are suppressed towards this end. Because of this, when he does and feels the action, he does not feel what happens within his soul at the time of the action. Even if the action requires such a great effort that afterwards he feels that his soul has effected something of such great magnitude that a part of his soul went out of him in the course of his action, still, at the time of the action itself he feels nothing of the workings of his soul, but only how he had previously gathered up or spent his soul’s forces, and no more.
לא כן היא ההתרגשות, כשמתרגש האיש ברצון או באהבה או ביראה, אז ההתרגשות בעצמה אינה לשום איזה צורך, ולא בשביל איזה פעולה לזולתו, כי התרגשות האהבה של אב ובן, שני אחים או סתם אוהבים זל״ז אינה שיתנו זל״ז מתנות וייטיבו זל״ז, הם אוהבים את עצמם סתם רק בשביל אהבתם ויש לפעמים שנותנים ומטיבים זל״ז ג״כ. אבל הלא תמיד מתרגשים באהבה ובגעגועים לז״ז מבלי לעשות עי״ז שום דבר זל״ז, ואדרבה כשנוסעים ומתרחקים זה מזה, אהבתם וגעגועיהם יותר מתבערת. וכן היא ביראה, שנאה וכעס שהן פעולות לעצמן. לפעמים תמשך הפעולה גם איזה עשי׳ גופנית אחרי׳ ולפעמים לא, אבל עיקר פעולותיהן הן רק לעצם נפש האיש. וכשנשאל לאיש מה היא פעולתך בקרבך באהבה לזה ובשנאה לזה, לא יאמר כדי ליתן לזה מתנה ולהכות לזה, רק סתם את זה אינו אוהב ומתגעגע לו, ואת זה אינו שונא וכועס עליו ואינו יכול להביט בפניו. אף הרצון שלכאורה הוא לרצות דבר מדברי העולם לעשות או שלא לעשות, מ״מ כיון שאינו מצומצם רק לפי מדות העשיות לבד כהחושים, כי רוצה הוא הרבה יותר מאשר עושה, והרבה דברים ישנם שרוצה אותם ומ״מ אין בדעתו לעשותם מפני שמגין שאי אפשר או לא נאה לעשות אותם, לכן גם הוא הרצון, לא רק לצורך עשית דבר מדברי העולם לבד הוא.
Yet it is not like this when a man experiences deep inner feelings of desire, such as love or fear. In this case the arousal of desire is not contingent on some external need or action. The stirrings of love between a father and son, two brothers, or simply two people who feel love for each other is not in order for one to receive a gift from the other, or contingent on getting some sort of benefit from the other. When you love a person simply in order to get something in return then you really only love yourself; True, it is normal for one to give a gift or help a loved one as an expression of love; but true love is not contingent on personal gain, for people who love each other feel a constant excitement of love and longing for each other even when they don’t do anything external for each other. To the contrary, when a loved one travels and the two are separated by physical distance, their love and yearning burns even stronger. It is true also with feelings of fear, hatred, and anger, which are independent feelings that sometimes give way to a physical expression, and at other times do not. Regardless, the very action is an expression of man’s own soul. When you ask the man about his love or his anger, he will not say that it is in order to give the other one a gift or a beating. He will rather say, “I simply love him and miss him,” or, “I just hate him and cannot bare to look at him.” Even when the feeling is ostensibly connected to either doing or not doing some external action, still, the feelings are not limited by the possibilities of action, because he wants far more than that which is possible to do. A person could want to do many things based on his emotions, but has no real intention of doing them because he understands that it is impossible or not proper to do them. Therefore the desire is not only for the sake of the action that it expresses.
לא שאנו אומרים שההתרגשות פעולה ערומה לגמרי של הנפש היא, שפועלת לעצמה בלא הגוף ובלא שום לבוש, כי פעולה ערומה של הנפש לעצמה לגמרי, אין האדם מרגיש אותה. ועוד צריכים לדבר מזה עד כמה תפשט הנפש את לבושי׳ ועוד ירגיש האדם את פעולותי׳. רק זאת אומרים אנו בזה, ששאר פעולות האיש אף שהן ג״כ פעולות הנפש מ״מ כ״כ מכוסות ומלובשות בדבר חיצוני של העולם, עד שבלתי נראות ונרגשות לגמרי גם להאיש הפועל אותן, וכשרק יתרחק דבר של העולם המסבב את הפעולה כגון דבר הנראה או קול הנשמע, גם חלק נפשו זה הרואה והשומע נעלם ממנו. עד שיש לדמות מעט את התגלות חלקי הנפש ע״י פעולות העולם למראה [שפיגעל] שאף שהמראה היא הפועלת להראות [אבצישפיגלען], מ״מ גם בה במראה, רק דבר אשר מחוצה לה נראה, ולא עצמותה, כמו כן רק צורות העולם בחלקי נפש נראים ולא הנפש לעצמה, כי מה מרגיש האדם בקרבו עתה, את הקול, קרירת השלג וכו׳ לא עצמותו ולא את נפשו ופעולתה.
We are not suggesting that feelings are undressed (naked – unmediated, no filter) actions of the soul, where the activity of the soul is completely independent of the body or any physical expression. Man cannot feel the soul’s pure undressed stimulations (raw – unmediated functions) . (We even need to explain just how much a pure feeling of the soul’s stimulation uncovered by the body or the physical world can actually be felt by man.) We only say that even though that which a man does is an expression of the workings of his soul, still, this soul activity is so concealed and dressed up in the external matters of the world to the point where it is not seen or felt by the man himself. When something sensed in the world surrounding the soul activity becomes distanced, such as a sight or a sound, then the very part of the soul that saw it or heard it is concealed from man’s own perception. At that point there is a need for the mind to represent the particular revelation of soul connected to that action with some external form that man can comprehend. This soul activity is comparable to a mirror, where the function of a mirror is to reflect an external image that is something other than the mirror itself. In the same way, man sees forms of the world embedded in portions of his soul, but does not sense the soul in itself. That which man now feels on the inside, such as a sound or the coldness of the snow, is something other than the thing itself or the feeling of his very soul activity.
לא כן היא בפעולת ההתרגשות, שאף שגם הן פועלות ע״י גופו, מוחו ועצביו, ומתפעלות ע״י התלבשות דבר הנרצה ואיש האהוב והשנוא וכדומה אשר מחוצה לו, מ״מ הוא מרגיש את פעולתן, כלומר את פעולת נפשו אשר בקרבו, כשישאלו אותו על הקול מה אתה מרגיש עתה בקרבך יענה את הקול אני מרגיש ולא יותר, וכשישאלו על האהבה בשעה שמתבערת בו מה אתה מרגיש בדיוק, לא יאמר את ראובן האהוב אני מרגיש, אך את האהבה אני מרגיש. רק כששוב ישאלו אותו אהבה למי, אז ישיב אהבה לראובן, ועיקר התרגשותו בקרבו הוא פעולת והתרגשות נפשו באהבה, רק שהיא נאחזת באיזה דבר אשר מחוצה לה, בראובן וכדומה, כאש הנאחזת בעץ שרק נאחזת בו, אבל לא נראה בצורת העץ רק בצורה לעצמה וכדבר לעצמה, וזה שאומר זוה״ק הנ״ל שההתעוררות היינו ההתרגשות אפילו התחתונה שבאדם נפשו היא, מפני שהיא ראשית התגלות הנפש אשר מרגיש אותה האדם ע״י פעולתה.
Up until now we have been talking about physical sensations. Yet it is different with feelings, even though they also work through the body, the nervous system, and the brain. Like physical sensations, feelings are sensitized by external stimuli, i.e. something you want, someone you love or hate and the like. But in contrast to physical sensations, a person actually feels the inner sensation of his soul. For instance, if he hears a sound, and you ask him what he feels, he will say something like, “I hear a door slamming,” and no more. But if he is filled with love and you ask him to say exactly what he feels, he won’t say, “I feel my dear Reuven,” but he will say, “I feel love.” But if you ask him who he feels the love for, then he will say, “I feel love for Reuven.” The emotion he feels within him is the activity and sensation of his soul in love. It is only that that emotion seizes upon something external, like Reuven, or what you will, just as when fire seizes a log, the fire is merely seizing the wood but it is not seen in the form of wood. Rather the fire engenders a separate form unto itself. This is as it was mentioned in the Zohar, quoted above in chapter one, that the arousal, meaning even most basic feeling within man, is the arousal of the nefesh (soul), since when man feels stimulation within his being, he is feeling a stimulation of his soul, and as such, he is “revealing” it.
ומעתה כבר מובן לנו למה כ״כ החמירו קדושינו בפגם המדות ואסמכוהו אגמרא שאמרה קשה ענשן של מדות מענשן של עריות. מפני הנ״ל שהנפש מתגלה בהתרגשות המדות והאיש ע״י שמרגיל אותן מקטנותו להתעורר ולהתרגש מדברי העולם שטותים והבלים, חלקים מנפשו הגלוי פגם, שמכריח אותם בע״כ לדברים שטותים עד שמרגיל אותם מראשיתם שמעצמם יתרגשו בהתרגשויות שפלות אהבה לדברים נמוכים וכו׳ כעין ב׳ המלאכים שנפלו ונפגמו בעוה״ז, ועיין בדברינו לעיל חוה״ת פרק י׳ מזה.
With this in mind, we can understand why the great and holy souls took such pains to refine their behavior, and were so adamant in their fight against even the slightest corruption of conduct. They based their view on the Talmud, which says that the punishment for bad middos is more severe than the punishment for marrying forbidden relatives and the like. This is clear in light of what we have explained above, that the soul is revealed through the stimulation of his behavior. If a man accustoms himself from his childhood to get excited about vain and worldly pleasures, then the portion of his soul that is revealed in this excitement is thereby blemished. In his behavior, he forces his soul to be associated with foolishness to the point where his soul will naturally wake up to spurious stimulation. He will then find it quite natural to invest his soul in the lowest of pursuits. This is akin to the two angels that fell and were blemished in the world.
הן יכולים לומר פשוט שלכן בפעולות העשי׳ אין חלק מהנפש נרגש לאיש ובפעולות המדות מתרגש יותר, מפני שהעשי׳ שורשה למטה מהמדות לכן רק חלק קטן מהנפש מתגלה על ידה, עד בלתי להתרגש, ובהמדות ששורשן יותר גבוה וחלק יותר גדול מהנפש מתגלה לכן מרגיש בה האדם.
To put it simply, we could say that with a physical action, man does not feel a part of his soul, and with emotions and behavior based on emotions, man feels his soul more. This is because the root of action is below emotions. Therefore with action only a small portion of the soul is revealed through action to the extent where the soul is not even sensed. Yet when emotions, since the root of emotion is higher than action, and the stimulation of emotion reveals a greater portion of the soul, man can thereby feel his soul when emotions are aroused.
אמנם כן הוא, אבל מ״מ למה אינו מרגיש מאומה בעשיתו אפילו בשעה שעושה עבודה גדולה בכח גדול, הא סוף כל סוף מתגלה בו חלק הנפש, ובהתרגשות המדות אף התרגשות כל שהוא כבר מרגיש, עוד זאת, הא תינח בפעולות העשי׳, אבל מה נענה בפעולות החושים שיש ששורשן יותר גבוה מהמדות כנודע ששורש המדות הוא בשם מ״ה ושורש הראי׳ הוא בשם ע״ב והשמיעה והריח הוא בשם ס״ג. כמ״ש בע״ח שע״ד ושע״ה, רק כנ״ל בשורש הענינים הוא כך, ומ״מ בפעולות האיש בהעשי׳ וחושים גם חלק נפשו המתגלה בהם נשארה סתומה, ובהתרגשות מתגלה יותר.
Here we may ask why a great physical action done with great effort does not cause man to feel his soul – in the final analysis a portion of his soul is in fact aroused – but man does feel his soul even with the smallest stirring of emotion? The supposition that the root of emotion is higher than the root of actions agrees with the Kabbalistic view that actions in the world happen in the plane of Asiyah (the physical world) and emotions are rooted in a higher spiritual plane. Yet this supposition is called into question when we lean from the Kabbalah that the root of the very senses, sight and sound, come from a higher plane than that of the emotions. The root of emotions is in the name Ma”h. The root of the sense of sight, however, is in the name A”b (higher than Ma”h), and the root of hearing and scent is in the name Sa”g (also higher than the root of emotions.) This is all written in the Eyts Chaiim of the Ari”zal. The Kabbalah teaches us that though the spiritual roots of the senses of sight and sound are higher than the spiritual roots of emotion, still, the actual sensation of sight and sound take place in the lowest world of Assiyah, the plane of physical action, below the plane that is home to the source of emotion. Still, the portion of the soul that is revealed by the activity of the senses remains hidden, whereas the arousal of emotion reveals the soul more.
ומעתה האם אפשר לשער את הגדלות אשר יגיע האדם לה בהקדישו את מדותיו, וכשכל עבודתו לד׳ תהיה בהתרגשות, את נפשו הוא מגלה בעבודה, ובזה אין האש נאחזת כבדבר זר ובעץ, רק באש היא נאחזת, כעין שלהבת הקשורה בגחלת הבוערת, כי אליו ית׳, מדותיו מתרגשות ובאהבתו וביראתו ית׳ נפשו מתלהבת.
With this in mind, we see that it is nearly impossible to measure the greatness that man can achieve were he to sanctify his middos and serve God with constant hisragshusand hislahavus! His avodah reveals his soul. The fire does not seize onto something foreign like wood, but seizes onto fire itself! It is like a flame burning on coal, inseparable, but in this case his emotions (middos) are burning with hisragshus for nothing less that the love and fear of God, may He be blessed!
ואגב יתברר לנו בזה מה גדול כחה של ההתרגשות עד שכחותיו של האיש מתבטלים לה, וכשמתרגש ברצון חזק אהבה או יראה אף לאכול ולישן לא יצטרך. כחה של נפש גלוי׳ היא, אשר כלם לפני׳ מתבטלים. וכשכל שההתרגשות וההתפעלות יתירה היא, יותר הכחות והחושים לפניו מתבטלים, ואם תגדל עד שתעלה בלהב כגחלי אש שנתלהבו אז כל עצמו מתבטל והיא היא התלהבות.
We may understand parenthetically the power of fervent avodas Hashem to subdue man’s physical needs. When a man burns with the love or reverence of God he can often go for long periods of time without eating or sleeping. He is living on the power of his soul, and his physical powers are nullified before it. The greater the hislahavus of avodas Hashem and the stimulation of the soul, the greater he will experience the nullification of his very senses. If he ascends like a burning fire, then his entire being will be nullified before his Avodah, for such is the nature of burning desire.
וכבר נוכל לתת לך בחור ואברך איזה מדה אשר בה תמדוד בשעה שאתה מתפעל לדעת עד כמה רק התרגשות היא ומתי כבר התלהבות נקראה. בהתלהבות הצדיקים אשר מלפנים אין לנו השגה ומכש״כ עוד למוד אותה מתי היא מתחילה ועד היכן מגיעה, וגם בלשונות האש היוצאים באיזה מקום קדשם מענין התלהבות, פנינו נכווים, ובסוף ספה״ק נועם אלימלך איתא באגרות הקודש אגרת הראשונה וזלה״ק, שאהבה מביאה להצדיק כמעט לשגעון, וכשלומדים הגמרא הקדושה ממש אש אוכלת אותם מגודל אהבה וקדושה. ובאגרת הב׳ שם איתא, כשלומדים הגמרא מלבישין עצמם פחד ורעדה ואימה ויראה גדולה מהש״י בה, ותורה מאירה בפניהם וכו׳ ואהבת התורה ואורה בוער בם בלי הפסק וכו׳ ובוער בלבם אהבה גדולה עד שנראה האור בפניהם, ואימתם מוטלת על הבריות, ובעלי עבירות בורחים מפניהם מגודל הפחד המגיע מהם מרוב קדושתם ויראת שמים עכ״ל הק׳. ובספה״ק מאור ושמש מן תלמידו זצ״ל בפ׳ ואתחנן איתא וז״ל הק׳, דאיתא בספ״ק וגם שמעתי ממעשיות מקדושי העליונים כי כשאיש ישראלי הוא לומד תורה בהתלהבות ודביקות גדול, אזי מתלהט אש סביבותיו ואז רואה הכל כאז במתן תורה שנפתח לישראל כל הז׳ רקיעים, וכאשר איש ישראל עוסק כך בתורה בהתלהבות כ״כ אזי גם תפילתו עושה רושם למעלה וכו׳ ומשפיע שפע טובות לכל באי עולם עכ״ל הק׳.
Now, my dear young scholar, my dear Avreich, we can finally give you way to identify precisely what you are feeling at a time when your are aroused to avodas Hashem. By means of this you may clearly know when you are feeling mere hisragshus, and when what you are experiencing is actual burning desire or hislahavus. Truly, we are not able to reach the level of the hislahavus of the great Tzaddikim, and all the more we cannot even ascertain when it starts, how far it reaches, and what place is sanctified by the fire of its flames. In beholding such great levels our faces are burned. In the end of the holy sefer Noam Elimelich of Rav Elimelech of Lyzhansk (1717-1787), he writes in the first epistle that, “the love of God brings man to the brink of madness.” When the Tsaddikim learn the Gemara they are verily consumed by fire out of their great love and kedushah. Concerning this he writes in the second epistle, “when the Tsaddikim study the Gemara they dress themselves in the garment of fear and trembling, awe and reverence for God, may He be blessed. Then the power of their Torah shines on their faces … the love of the Torah and its light burns within them continually … a love so great burns in their hearts that it shines in the light of their faces and casts dread upon all who see it. Sinners flee in terror from their presence, overcome by the tremendous power of their kedushah and yiras Shamayim.” Rav Kalonymus Kalman Epstein (d. 1823), who was a student of Rabbi Elimelech of Lizhensk, wrote in his sefer the Maor VaShemesh (Parshas Va’eschanan), “Holy seforim and the stories told about great Tsaddikim tell us that when a Jew learns Torah with hislahavus and great deveikus, he is surrounded by a wall of fire. Then all who witness this see as they did at the giving of the Torah, and all of the seven heavens open for Israel. And when a man of Israel learns Torah with hislahavus, his prayer makes an impression above … and brings about a flow of good abundance from heaven to all the denizens of the earth.”
אבל לנו ובערכנו נותן לך איזה מדה למוד בה מתי כבר יכולים לכנותה התלהבות שלמעלה מן ההתרגשות. כל עוד שהתרגשות תשוקתך, אהבתך ויראתך לד׳ אשר בך היא במדה שלא נתבטלו עוד שאיפותיך ומאויך לה, כי רוצה אתה גם בעולם ועניניו בשעה זו רק שגם לד׳ נפשך מתרגשת, אז רק התרגשות בלבד היא. משא״כ כשכ״כ נתבערה הרגשתך שעכ״פ בשעה זו כל העולם ושאיפותיו מאוסים לך ואך תשוקה וכוסף אחד לך, לד׳, לקדושתו ולתורתו, היינו שעכ״פ בשעה זו נתבטלו שאיפותיך לנפשך הבוערת לד׳, ולא עוד אלא שגם חזקה ואמיצה התרגשותך ממך, כלומר שבשעה זו אין בידך להתאפק ממנה ולחדול מלהתפעל באהבה יראה וכו׳. ואם מתפלל אתה בשעה זו אפילו אם אין אתה מתלהב בכל התפילה מראשיתה ועד אחריתה, מ״מ אם בשעה שאתה מתלהב, אי אפשר לך לחדול מן התרגשותך זו ולהתפלל בקרירות, אז לפי ערכנו כבר ראשית התלהבות היא ולא התרגשות. והלא תדע ותראה בר״ה בשעת תקיעות וכן ביוה״כ ובפרט בשעת כל נדרי ונעילה, שכל תאוה שאיפה ורצון גשמי בטל ממך בשעה זו, מפני שנתרגשת כ״כ עד שכבר להתלהבות הגעת, אף לא תוכל להתאפק אז ולעצור עצמך ממנה, כי כלך מתבער, ואת כל עצמך, להבי נפשך, באש ד׳ מוקדות.
For our purposes and at our level, we will now give you a way to ascertain whether that which you are experiencing is the higher state of true hislahavus, or whether what you are feeling is the lower state of mere hisragshus. When you feel the love and fear of God, but these feelings do not cancel out your worldly desires and aspirations, then what you are experiencing is mere hisragshus. However, it is a totally different experience when your feelings burn at such a level that you actually feel repulsion for the physical world and physical aspirations, and your one desire is God’s kedushah and God’s Torah. In a state of hislahavus, you may not feel the repulsion, but at least you will not feel drawn to physical desires whatsoever. Your feelings will nonetheless overcome you, and you will not be able to hold back your hislahavus or desist in your burning love and fear of Hashem. For example, if you pray at a time when you eschew worldly desires, even if you do not experience hislahavus during the entire prayer from beginning to end, but still, for a moment in your prayer you burn with hislahavus and you simply cannot pray in an unexcited, mundane way, then what you are experiencing is the beginning of hislahavus and not mere hisragshus. Don’t you find on Rosh Hashanah when the congregation is listening to the blowing of the Shofar, and on Yom Kippurim, especially during Kol Nidre and Neilah, that all of your physical desires, aspirations, and yearnings are nullified at this moment, because your constant hisragshus brought you to pass the threshold into hislahavus, and you just cannot hold back because your entire soul and being burns with the flames of God?
ובזה ב״ה נתקרבנו מעט אל המכוון, העשי׳ כשהיא בלא התרגשות לגמרי, קשה שאור כ״כ גדול ב״ה ממרום ישרה עלי׳ כיון שלהשראה צריכים נפש גלוי׳ שתהא מרכבה לה כנ״ל, אבל כשעושה את עבודתו עבודת הקודש בהתלהבות כיון שנפשו נתגלה עתה וחושיו מעט נתבטלו זוכה להשראה יותר גדולה גם ממרום. לכן אם כי זאת אינה עוד כל החסידות כלה מ״מ אי אפשר לחסידות בלעדה. עבודה בהתלהבות היא ראשונה שא״א לה בלעדה, והיא מפני שהחסידות הליכה בדרך הנביאים היא כנ״ל והשראה ממרום מוכרחה לנפש גלוי׳.
And with this we have arrived at our central point, namely that when an action is done without hisragshus whatsoever, then it is difficult for such a great light from heaven to descend and rest upon it. In order for God’s light to rest upon a person it needs the Merkava (chariot) of a revealed soul. Yet when a person serves God with hislahavus, then, seeing as his soul is revealed at that time, and his senses are nullified, then he is worthy of an even greater revelation of the supernal light. Therefore, though you cannot say that serving God with hislahavus is the be all and the end all of Chassidus, nevertheless, it is an essential concept that Chassidus cannot do without. This is because the path of Chassidus is the modern equivalent of the path of the prophets, as mentioned above, and God’s supernal light can only rest on a revealed soul.
ובמה נתחיל אנו, אנו שלא נרהיב עוז להגיע אל פסגת קדושי א-ל, צדיקי החסידות, ואף אל התלהבות לפי ערכנו קשה לנו מיד ובכל פעם להגיע, בהתרגשות נתחיל ולהתרגש עכ״פ צריכים להתעורר כי ראשית ההתלהבות היא וראשית נענוע הנפש כנ״ל מזוה״ק, ואז גם אל התלהבות בעזרת ד׳ נגיע. אבל כשעובד האיש גם בכח בגופו אז התרגשותו והתלהבותו עולה יפה ומתקיימת, ואם לאו גם היא ההתרגשות וההתלהבות תשקע, כיון שלא רק הרגשה ממה שחוץ ממנו היא התרגשותו והתלהבותו רק התגלות חלק מנפשו, ואיך זה אפשר שלב נפשו יתגלה בהתלהבות ועוד תתקיים, בשעה שגופה וכחה של הנפש בעבודה בפועל אין אתה.
How can we begin? We would not be so arrogant as to presume that we have reached the level of the great Rebbes, the masters of Chassidus! Because of our modest circumstances, it is difficult to even begin to reach a state of hislahavus, let alone to return to it again and again. Our first goal must then be a state of excitement in Avodas Hashem, because such excitement is the first step in attaining a state of hislahavus, as it is the preliminary stage which stirs the nefesh, as mentioned above in the Zohar. With excitement, we are able God willing to reach hislahavus. Yet it is precisely when a man serves God with his physical power that he is able to cultivate and establish the qualities of holy excitement and hislahavus, and if he does not, then both his excitement and hislahavus will wane. This is because excitement and hislahavus are not just responses to external stimuli, which serve to reveal a specific portion of his soul. So how could it be that the heart of his soul is revealed in a state of hislahavus and he is able to sustain this level at a time when his body and the powers of his soul are not actually serving God?
ולא עוד אלא גם כשבא האיש לעורר את עצמו יקל לו אם אז גם בכח יעבוד איזה עבודה לד׳. כי אם להתרגש קשה לו להכריח את עצמו בלא תחבולות ואמצעים אם לא באה ההתרגשות ממילא, הלא לעבודה בכח יכול להכריח את עצמו שאף בשעה שאינו רוצה בעל כרחו יעבוד. והיא כל עמידתנו בעבודתנו בין אם רוצים בין בשעה שמכביד היצה״ר את לבבנו בעצלות וטמטום המוח והלב מ״מ כופים את עצמנו, לומדים התורה, מתפללים ומקיימים המצוות, וכיון שלפי הנ״ל גם היא העשי׳ שבכח, התפעלות הנפש היא והתגלותה מעט, רק שכשהיא לעצמה בלא התרגשות, מעורה היא בגופנית וטמונה בהעשי׳ עד שלא ניכרת ומורגשת לפעולת והתגלות הנפש, ומכש״כ אם לבו בשטותים שקוע ומחשבתו בהבלים שוטף בשעה שעושה ועובד את עבודת הקודש, אבל כשפונה את מחשבתו וכל זוהם ומיחדה לכוון שלפני הקב״ה עומד, ובענוה ושבירת רוח לפניו ית׳ עובד עבודתו, אפילו אם אינו עושה פעולות להתרגש, אז ע״י עבודתו בכח ויגיעה אוחז הוא את נפשו בערפה ובע״כ מוציאה מן מחבואה, וקשה שגם מדותי׳ לא תתרגשנה בו עכ״פ איזה רגש באהבה, יראה ותשוקה לד׳.
And furthermore, when a person comes to rouse himself he will find it much easier if he puts all his energy into one form of Avodas Hashem. If it is difficult for him to become excited and if he does not resort to some sort of artifice then the hisragshus will not come on its own. But if he throws himself into some form of avodas Hashem with all his physical power he could succeed in bringing about the hisragshus even at a time when he does not want to serve. An so it is with all of our efforts in Avodas Hashem, whether it is willing, or whether it is at a time when the yester ha’ra burdens us with laziness or foolishness, that we force ourselves to learn Torah, to pray, and fulfill mitzvos. And according to all that has been said, this too is called, “doing with strength.” Such action is able to stimulate the soul and reveal it slightly. However, when this kind of, “doing with strength” is done on its own and unaccompanied by any holy hisragshus, then it is embedded in the physical and hidden in the action to the point where he does not know or feel the revelation of the soul that accompanies it. How much more so will a man not feel any revelation of his soul if he tries to serve God at a time when his heart is sunk in folly and his brain is filled with the vanities of the world. And yet, when he clears his mind of any impurity, and it is clear in his mind that he is standing before the Holy One, blessed be He, and he performs his avodah before God with meekness and a broken spirit, then even if he does not resort to any actions to wake up his hisragshus he will seize his soul by the back of its neck and pull it out of hiding. In such a case it will be hard for him not to feel some hisragshus in the awakening of his love, fear, and desire for God.
וזה הדבר אשר דברנו בחוה״ת מאמר ב׳ אות ב׳, מזה שבא אל ההקפות בשמ״ע ו שמחה״ת שע״י שרוקד בכח מנער את עצמו מעט מן העפר ונפשו מתגלה, וכן מן המתפלל בקול ובכח. אף שבהקפות מרושלות ובמחשבה לבדה, גם בתפילה של שפתותיו נעות לא פעל לעורר את נפשו ע״י התפילה, ברקידה בכח, ובתפילה בקול ובכח מתרגש. וכמ״ש בספ״ק קול מעורר כוונה, מפני עבודתו אשר בכח עבד ובע״כ מעט הוציאה.
We discussed this matter in the book, A Student’s Obligation, Chapter 2 Section 2, concerning the hakafos on Shmini Atseres and Simchas Torah, where by means of putting all his strength into dancing a man can pull himself out of the dust and feel the revelation of his soul. The same can be achieved by praying out loud with strength. If one dances uninspired hakafos, relying only on intellectual appreciation, or if one just says the words of his prayer, he has done nothing to wake up his soul. Yet by dancing with gusto or praying out loud with all his heart and all his strength, he will then be excited by his avodah – and indeed our holy sefarim teach us that raising the voice increases the intention – since he serves with strength, and in this way he will reveal his soul even against his will.
[הכשרת האברכים]
