One of the arguments regularly raised against religious people is the argument from controversy. According to this argument, the existence of so many religions, each contradicting the others, and each claiming to be the only true religion – leads to the conclusion that there is no justification for believing in any religion whatsoever, and perhaps not even in God at all. "Oh really, Judaism is the only true religion?" the skeptic asks with open mockery; "Interesting, the Christian, the Muslim, the Hindu, the Buddhist, the Taoist, and the Pagan also claim the same about their religions!" Sometimes the impression is created as if merely pointing out the great diversity of different religions is enough to refute them all and throw them all into the recycling bin of false beliefs (thereby making room for the one and only true religion – atheism...)
The argument from controversy appears not only in philosophical discussions about religion, but also in other fields, such as in relation to morality. Against moral realism, which claims that there are objective moral truths, the argument is raised that the many disputes between different people and cultures regarding the content of morality – indicate that morality is a completely subjective matter. However, in fact, when examining this argument, it becomes clear that it is not at all clear how exactly the existence of the dispute is supposed to lead to the conclusion that there is no one truth on the subject. Does the fact that there are disputes on every subject mean that none of the parties are right, and that there is no correct position? Why should the existence of others who disagree with me automatically disqualify the truth of my beliefs? Is it justified to believe in something only if no one in the world disagrees with it (which leads to the concept of "the idiot's veto" – as if the existence of one idiot who disagrees with a certain position is enough to refute that position)? Contemporary philosophers, such as Russ Shafer-Landau and David Enoch, have devoted much attention to the subject (in the context of the discussion on morality), and the conclusion is that the argument from controversy is indeed a rather dubious argument. We will not go into all its possible versions and the arguments for and against it here, but it is important to clarify that merely pointing out a widespread dispute on a particular subject does not at all require the conclusion that there is no truth on that subject, or that all parties are wrong. It's a demagogic trick and nothing more.
After we have clarified this point, let us discuss the matter itself. Are the disputes between religions really so great that they do not necessarily contradict each other? Let's take two central disputes as an example, and examine how great the differences between the positions really are.
The first dispute is between monotheism and polytheism – between religions that believe in the existence of one God, and those that advocate the existence of many gods. For the sake of argument, let's take Judaism versus the pagan Greek religion. Apparently, the difference between the two is very large, and not only that, but Judaism sees idolatry as one of the most serious offenses, punishable by death and not to be transgressed, and it is forbidden even to the descendants of Noach. On the face of it, this is an extreme dispute, and it is impossible for both sides to be right at the same time.
However, when we examine the matter in depth, the question arises: what exactly does Judaism reject when it forbids idolatry? It is of course not a denial of the existence of objects such as the sun and the moon, which some worship as gods. Nor is it a denial of the existence of supernatural entities other than God – after all, Judaism believes in the existence of angels and demons of various kinds, some of whom are described as acting in a way that seems contrary to God's will (such as Satan and the forces of Sitra Achra). The angels are called in many places "gods", "sons of gods", etc., while the demons are described in the Bible as objects of worship of idolaters, and many see them as real entities. If so, surely the prohibition of idolatry is not directed against the belief in the existence of different entities, but against the worship of them. A person who believes in the existence of the sun and the moon, the angels and the demons, does not worship idols, as long as he does not worship them and accept them as his god. The mistake of idolatry is to take one of the creatures and attribute to it an independent power that is not subject to that of God. There are indeed powerful angels, and princes of the nations responsible for different peoples, but they are all subject to the Holy One, blessed be He, and cannot harm or benefit against His will. Even Satan and the forces of impurity are in fact doing His bidding. A person who thinks that one of them can benefit or harm him against God's will is worshiping idols. But the belief in their existence in itself is not forbidden.
On the other hand, polytheistic religions in many cases do not deny the existence of a "supreme god", or a higher power that is above all other gods. However, they believe that this power is too distant from human beings, and there is no point in turning to it in prayers and worship, and therefore the closer gods should be worshiped.
We find, therefore, that there is no "dispute in reality" about the question of how many gods exist. Both positions recognize that the divine dimension contains both unity and multiplicity, but monotheism focuses on the unity aspect, and sees all the elements of multiplicity as subject to that unity, while polytheism focuses on the aspect of multiplicity and directs its attention to it, thinking that unity is distant and unattainable.
If we strip the mythological gods of their plastic descriptions, they are in fact representations of different divine forces, and a recognition that behind various natural phenomena there is a spiritual-divine power. However, to those forces that the polytheist calls "gods", the monotheist will call "angels", or "princes of the nations", or "spheres", or sometimes "demons", or he will see them as different aspects of God Himself or of His actions. In fact, it is likely that even the more educated among the ancient Greeks (and other peoples) did not treat the stories of the gods "literally", but as allegories and parables for deeper ideas. So that in the end, both monotheism and polytheism, when examining their depth beyond the external descriptions, share the same worldview regarding divinity, and only differ regarding the practical implications that arise from it. The dispute, therefore, is not as extreme as it seems at first. The two positions do not negate each other in relation to ontology, but only differ regarding practice.
The second example is the dispute between Judaism and Christianity. In the name of this dispute, the blood of masses of people has been shed for many years (mainly on the Jewish side of the barricade). But here too, when we examine the matter in depth, we will discover that the differences between the religions are not so great. Both believe in one God, share the tradition of the Exodus from Egypt and the giving of the Torah at Mount Sinai, and accept the Bible as the Holy Scriptures. In fact, Christianity recognizes Judaism as a divine religion, but it thinks that its time has passed. Judaism, for its part, is willing to recognize the existence of Jesus, and a large part of what is told about him. It does not deny the miracles he performed, but attributes them to witchcraft or illegal use of the explicit Name of G-d. Moreover, there were those who recognized that Jesus did indeed serve as a tool in the hand of divine providence; Maimonides famously wrote that Christianity and Islam contributed to the world by bringing humanity closer to the belief in one God and other true ideas, such as the coming of the Moshiach. Rabbi Kook also wrote similar things, especially in the book "To the Perplexed of the Generation". It is undeniable that those religions have indeed greatly advanced humanity spiritually and culturally. From this point of view, it can be said that Jesus was indeed a kind of messenger from above, and for the Gentiles his gospel is certainly important. The main argument is about the Christian claim that Jesus' gospel replaces that of Judaism, and that Jews should also accept it and abandon their religion. But beyond that, the differences are indeed not so significant, and it is really sad that so much blood has been shed because of such disputes.
Anyone who examines the different religions, from the beginning of humanity to the present day, will discover that despite the great diversity between them, they all ultimately agree on about 90% of the things. The disputes are about the precise definitions, the practical implications, and the remaining percentages. But what seems at first glance like countless completely contradictory opinions, turns out in fact to be one unity, very complex indeed, with different aspects and faces. In the end, all believers experience the presence of the divine in reality, and the more profound among them manage to clarify its attributes and essence beyond the external and superficial descriptions. By the way, this is also the case in the field of morality that we mentioned earlier: despite all the disputes, it ultimately turns out that most of humanity agrees on the vast majority of moral principles, and the disputes are only about how to apply them in different realities.
It is important to emphasize that I am not saying here that "all religions are equal", or that the differences between them are meaningless. There are, and as the resolution is increased, the distinction between subtle differences between different perceptions becomes more and more significant – not only between different religions, but also between different approaches within the same religion. What I want to say is that the existence of disputes between religions is not a reason to deny the truth of religions in general, or the possibility that at least one of them is correct.
[For further reading, see Yehuda (Jerome) Gellman's excellent book, "Experience of God and the Rationality of Theistic Belief", especially chapter 4.]
It is therefore possible to leave behind the argument from controversy, and move on – to achieving the one divine truth, which is beyond all the different manifestations in reality.
אחד הטיעונים המועלים באופן קבוע נגד אנשים דתיים, הוא הטיעון מהמחלוקת. לפי טיעון זה, קיומן של דתות כה רבות, שכל אחת עומדת בסתירה לאחרות, וכל אחת טוענת שרק היא הדת האמיתית – מוביל למסקנה, שאין הצדקה להאמין באף דת שהיא, ואולי גם לא באל בכלל. "אה באמת, היהדות היא הדת האמיתית היחידה?", שואל הספקן בלגלוג גלוי; "מעניין, גם הנוצרי, המוסלמי, ההינדואי, הבודהיסטי, הטאואיסטי והפגאני טוענים אותו דבר לגבי הדתות שלהם!" לפעמים נוצר הרושם, כאילו עצם ההצבעה על המגוון הגדול של הדתות השונות, די בו כדי להפריך את כולן ולהשליך את כולן לסל המחזור של האמונות הכוזבות (ובכך לפנות מקום לדת האמיתית האחת והיחידה – האתיאיזם...)
הטיעון מהמחלוקת מופיע לא רק בדיונים פילוסופיים על הדת, אלא גם בתחומים אחרים, כמו ביחס למוסר. כנגד הריאליזם המוסרי, הטוען שישנן אמיתות מוסריות אובייקטיביות, מועלה הטיעון לפיו המחלוקות הרבות בין אנשים ותרבויות שונות לגבי תכניו של המוסר – מעידות על כך שהמוסר הוא עניין סובייקטיבי לחלוטין. אולם למעשה כשבוחנים את הטיעון הזה, מתגלה שלא ברור בכלל איך בדיוק עובדת קיומה של המחלוקת, אמורה להוביל למסקנה שאין אמת אחת בנושא. האם בכל נושא בו קיימות מחלוקות, פירוש הדבר הוא שאף אחד מהצדדים אינו צודק, ושאין אף עמדה נכונה? למה קיומם של אחרים החולקים עליי, אמור לפסול אוטומטית את אמיתותן של אמונותיי? האם מוצדק להאמין במשהו רק אם אף אדם בעולם לא חולק עליו (מה שמוביל למושג "הווטו של האידיוט" – כאילו די בקיומו של אידיוט אחד החולק על עמדה מסוימת, כדי להפריך את אותה עמדה)? פילוסופים בני זמננו, כמו ראס שפר-לנדאו ודוד אנוך, הקדישו תשומת לב מרובה לנושא (בהקשר לדיון על המוסר), והמסקנה היא שאכן הטיעון מהמחלוקת הוא טיעון מפוקפק למדיי. לא ניכנס כאן לכל הגרסאות האפשריות שלו והטענות בעד ונגד, אבל חשוב להבהיר שעצם ההצבעה על מחלוקת נרחבת בנושא מסוים, אינה מחייבת כלל את המסקנה כאילו אין אמת בנושא הזה, או כאילו כל הצדדים טועים. זה טריק דמגוגי ותו לא.
אחרי שהבהרנו את הנקודה הזו, הבה נדון לגופו של עניין. האם אכן המחלוקות בין הדתות הן כ"כ גדולות, עד כדי כך שאין הן סותרות בהכרח זו את זו? ניקח לדוגמא שתי מחלוקות מרכזיות, ונבחן עד כמה גדולים באמת ההבדלים שבין העמדות.
המחלוקת הראשונה היא בין המונותיאיזם לפוליתיאיזם – בין הדתות המאמינות בקיומו של אל אחד, לבין אלו הדוגלות בקיומם של אלים רבים. לצורך העניין ניקח את היהדות מול הדת היוונית האלילית. לכאורה ההבדל בין השתיים גדול מאד, ולא עוד אלא שהיהדות רואה בעבודה זרה את אחת העבירות החמורות ביותר, שדינה ייהרג ואל יעבור, והיא אסורה אפילו לבני נוח. על פניו זוהי מחלוקת קיצונית, ולא יתכן ששני הצדדים בה צודקים בו זמנית.
אולם כשנבחן את הדבר לעומק, עולה השאלה: מה בדיוק שוללת היהדות, כשהיא אוסרת עבודה זרה? לא מדובר כמובן בשלילת קיומם של עצמים כמו השמש והירח, שיש כאלה הסוגדים להם כאלים. גם לא מדובר בשלילת קיומן של ישויות על טבעיות חוץ מה' – הרי היהדות מאמינה בקיומם של מלאכים ושדים למיניהם, שחלקם מתוארים כפועלים באופן שנראה מנוגד לרצון ה' (כמו השטן וכוחות הסטרא אחרא). המלאכים מכונים במקומות רבים "אלוהים", "בני אלים" וכדו', ואילו השדים מתוארים במקרא כמושא פולחן של עובדי האלילים, ורבים רואים בהם ישויות ממשיות. אם כן, ודאי שאיסור עבודה זרה אינו מכוון כלפי האמונה בקיומן של ישויות שונות, אלא כלפי הפולחן להן. אדם שמאמין בקיומם של השמש והירח, המלאכים והשדים, אינו עובד עבודה זרה, כל זמן שאינו סוגד להם ומקבל אותם עליו כאלוה. הטעות של עבודה זרה היא לקחת את אחד הנבראים, ולייחס לו כוח עצמאי, שאינו כפוף לזה של ה'. יש אמנם מלאכים רבי עוצמה, ושרי האומות האחראים על עמים שונים, אבל כולם כפופים לקב"ה ואינם יכולים להרע או להיטיב בניגוד לרצונו. אפילו השטן וכוחות הטומאה הם למעשה עושי דברו של ה'. אדם שחושב שאחד מהם יכול להועיל או להזיק לו כנגד רצון ה', הוא העובד עבודה זרה. אבל האמונה בקיומם לכשעצמה, אין בה שום איסור.
ומאידך גיסא, הדתות הפוליתיאיסטיות במקרים רבים אינן שוללות את קיומו של "אל עליון", או כוח גבוה יותר שנמצא מעל כל שאר האלים. אלא שהן סבורות שכוח זה הינו מרוחק מדי מבני האדם, ואין טעם לפנות אליו בתפילות ובפולחן, ולכן יש לעבוד את האלים הקרובים יותר.
נמצא אפוא, שאין כאן "מחלוקת במציאות" סביב השאלה כמה אלים קיימים. שתי העמדות מכירות בכך שהמימד האלוקי מכיל בתוכו הן אחדות והן ריבוי, אלא שהמונותיאיזם מתמקד בהיבט האחדותי, ורואה את כל האלמנטים של הריבוי ככפופים לאותה אחדות, ואילו הפוליתיאיזם מתמקד בהיבט של הריבוי ומפנה אליו את תשומת לבו, במחשבה שהאחדות היא מרוחקת ובלתי מושגת.
אם נפשיט את האלים המיתולוגיים מהתיאורים הפלסטיים שלהם, הרי שלמעשה מדובר בייצוגים לכוחות אלוהיים שונים, ובהכרה בכך שמאחורי תופעות טבע למיניהם נמצא כוח רוחני-אלוהי. אלא שלאותם כוחות שהפוליתיאיסט קורא "אלים", המונותיאיסט יקרא "מלאכים", או "שרי האומות", או "ספירות", או לפעמים "שדים", או שהוא יראה בהם היבטים שונים של האל עצמו או של פעולותיו. למעשה, סביר להניח שגם המשכילים יותר בין היוונים הקדומים (ועמים אחרים), לא התייחסו לסיפורי האלים "כפשוטם", אלא כאלגוריות ומשלים לרעיונות עמוקים יותר. כך שבסופו של דבר, הן המונותיאיזם והן הפוליתיאיזם, כאשר בוחנים את העומק שבהם מעבר לתיאורים החיצוניים, שותפים לאותה השקפת עולם בדבר האלוהות, ורק חלוקים לגבי ההשלכות המעשיות הנובעות ממנה. המחלוקת, אם כן, אינה קיצונית כפי שנדמה בהתחלה. שתי העמדות אינן שוללות זו את זו ביחס לאונטולוגיה, אלא רק חלוקות לגבי הפרקטיקה.
הדוגמא השניה היא המחלוקת בין היהדות לנצרות. בשם המחלוקת הזו נשפך דמם של המוני אנשים במשך שנים רבות (בעיקר בצד היהודי של המתרס). אבל גם כאן, כשנבחן לעומק את הדברים, נגלה שההבדלים בין הדתות אינם כה גדולים. שתיהן מאמינות באל אחד, שותפות למסורת על יציאת מצרים ומעמד הר סיני, ומקבלות את התנ"ך ככתבי הקודש. למעשה, הנצרות מכירה ביהדות כדת אלוהית, אלא שהיא חושבת שעבר זמנה. היהדות מצדה, מוכנה להכיר בקיומו של ישו, ובחלק גדול ממה שמסופר עליו. היא אינה שוללת את מעשי הנסים שעשה, אלא מייחסת אותם לכישוף או לשימוש לא חוקי בשם המפורש. יתרה מזאת. היו שהכירו בכך שישו אכן שימש ככלי ביד ההשגחה העליונה; הרמב"ם כידוע כתב שהנצרות והאיסלם תרמו לעולם בכך שקרבו את האנושות לאמונה באל אחד וברעיונות אמיתיים אחרים, כמו ביאת המשיח. גם הרב קוק כתב דברים דומים, בעיקר בספר "לנבוכי הדור". אי אפשר להכחיש שאותן דתות אכן קידמו הרבה את האנושות מבחינה רוחנית ותרבותית. מבחינה זו, אפשר לומר שישו אכן היה מעין שליח מלמעלה, ועבור הגויים הבשורה שלו היא בהחלט חשובה. הויכוח העיקרי הוא סביב הטענה הנוצרית, שהבשורה של ישו מחליפה את זו של היהדות, ושגם היהודים צריכים לקבל אותה ולעזוב את דתם. אבל מעבר לזה, ההבדלים אכן אינם כה משמעותיים, ובאמת מצער שבגלל מחלוקות שכאלה נשפך כ"כ הרבה דם.
מי שיבחן את הדתות השונות, מראשית האנושות ועד ימינו, יגלה שלמרות המגוון הגדול ביניהן, כולן מסכימות בסופו של דבר על כ-90% מהדברים. הויכוחים הם על ההגדרות המדויקות, ההשלכות המעשיות, והאחוזים הנותרים. אבל מה שנראה במבט ראשון כמו אינספור דעות מנוגדות לחלוטין, מתגלה למעשה כאחדות אחת, מורכבת ביותר אמנם, עם היבטים ופנים שונים. בסופו של דבר, כל המאמינים חווים את נוכחותו של האלוהי במציאות, והמעמיקים שבהם מצליחים לברר את תכונותיו ומהותו מעבר לתיאורים החיצוניים והשטחיים. אגב, כך גם בתחום המוסר שהזכרנו קודם: למרות כל המחלוקות, בסופו של דבר מתברר שרוב האנושות מסכימה על רובם המוחלט של העקרונות המוסריים, והויכוחים הם רק על אופן יישומם במציאויות שונות.
חשוב להדגיש, שאני לא בא לומר פה ש"כל הדתות שוות", או שאין משמעות להבדלים ביניהן. יש ויש, וככל שמעלים את הרזולוציה, ההבחנה בין הבדלים דקים בין תפיסות שונות הולכת ונעשית משמעותית יותר – לא רק בין דתות שונות, אלא גם בין גישות שונות במסגרת אותה הדת. מה שאני רוצה לומר הוא, שקיומן של מחלוקות בין דתות אינו מהווה סיבה לכפור באמיתותן של הדתות בכלל, או באפשרות שאחת מהן לפחות נכונה.
[להרחבה, עיינו בספרו המצוין של יהודה (ג'רום) גלמן, "Experience of God and the Rationality of Theistic Belief", בעיקר בפרק 4.]
אפשר אם כן להשאיר מאחור את הטיעון מהמחלוקת, ולהתקדם הלאה – להשגת האמת האלוקית האחת, שמעבר לכל הגילויים השונים שבמציאות.
מיסטריום
