"Studies prove that people tend to believe sentences that begin with these two words".
In Western society, science is currently considered the supreme authority on all matters related to understanding reality. Scientists, universities, doctors, professors, academics – all these enjoy a prestige that was once the domain of magicians, necromancers, or religious figures. It is no coincidence that many today speak of a "church of the intellect," worshiping science and treating its representatives as a kind of priests.
Indeed, one should not underestimate the enormous importance of scientific research and its great contribution to the advancement of human knowledge. Although regarding its contribution to improving life in our world, it is doubtful whether the enormous damage it has inflicted on humanity (from weapons of mass destruction to the destruction of global ecology) is worth the benefit it has brought, but let's put that point aside for now. Still, it is not nice to slander science while using the same technological means that it itself has graciously granted me.
The problem is that with the rise of their status and prestige, scientists have begun to open their mouths on topics that are not really within their area of expertise, to say the least, such as the question of the existence of God and the truth of religions. While in the past it was clear to everyone that these topics belonged to the realm of philosophers and theologians - today we find natural scientists, physicists, and biologists at the forefront, trying to enlighten us one way or another through their scientific research. And if they don't push themselves there, it is the public that turns to them with such questions, as if they were the Urim and Tummim before whom all secrets have been revealed. Sometimes even the claim is heard that there is no longer a need for philosophy, since the scientist is the sole and sufficient authority to explain reality and answer all questions (a claim that can of course only be heard from a devotee of the church of science devoid of any philosophical training).
For example, we often encounter questions or surveys in the form of: Do scientists believe in God? Are most scientists atheists? What percentage of scientists are religious? And so on. As if, if it were proven that most scientists are atheists, it would be evidence in favor of atheism – because if the scientists said so, they certainly know better than the ignorant masses.
What the position of most scientists really is, is difficult to ascertain; for that, it is necessary to determine who is considered a scientist, from what degree, in what fields, in what countries, in what times, and so on. But in truth, the opinion of scientists on the existence of God is no more important than the opinion of football players on this subject. The fact that so-and-so is a scientist, and even brilliant and talented, does not give him any special access to knowledge about the existence of God – but even the opposite. I will explain this claim below.
First of all, it is important to remember that the natural sciences do not purport to investigate all of reality in all its dimensions, but as their name suggests – their purpose is to investigate nature. Physics and chemistry study matter, biology studies the animal world, botany studies the plant world, and so on. These sciences do not and should not have any say about what is outside their field of research; a physicist studying the density of molecules in a metal vessel is not interested in the question of who designed the vessel and for what purpose, and a biologist can study the genes of a particular person without having any idea what that person's name is and what their political views are. These researchers do not claim to explain all the facts related to their subject of research, but only those related to the specific field in which they specialize. Anyone who expects to receive from that biologist comprehensive answers to all the questions related to the person he studied (is he nice, what does he believe in, how many siblings does he have, etc.) is likely to be greatly disappointed.
And just as this is true regarding the limitations of each scientific field in relation to others, so it is true regarding the entirety of the natural sciences in relation to what is beyond nature. God, angels, upper worlds, souls, spiritual forces, demons, magic – all these are, by definition, outside the realm of the natural sciences. They are not part of the natural world, and therefore science has no say in relation to them, one way or the other. Any scientist with a hint of humility and self-awareness, if asked what he knows about these entities, should give exactly the same answer that the scientists above would give to questions that go beyond their field: "I don't know." He can of course express his personal belief on the subject, like any person – but that is no longer related in any way to his being a scientist.
But here appears the trap, in which many scientists and their foolish followers fall without noticing.
In order to advance science, rules have been established for a scientific method, and only research that meets these rules can be considered serious scientific research. One of the rules of the natural sciences, quite naturally, is to avoid involving supernatural factors in the scientific theory. After all, the role of science is to explain phenomena, and for every phenomenon there can be countless possible explanations. When an apple falls from a tree, it could be because of gravity – but alternatively it could be because God caused it to fall, because the apple yearns to go down to the ground, because the tree threw it there, because of the apple fairy who is responsible for dropping apples from trees, and so on. These explanations are no less possible than the explanation of gravity (although no one has seen the apple fairy, but no one has seen "gravity" either...) So why does science prefer gravity in particular? For the simple reason that the other explanations involve supernatural factors in the theory, and the supernatural is outside the realm of the natural sciences. The scientist cannot reject these explanations and cannot confirm them either; the only thing he can do is offer an explanation that is within the boundaries of the natural world he is investigating.
In fact, it can be said that the natural sciences are playing a game similar to the well-known game "yes no black white". The game of science is: "Let's try to explain all of natural reality, without mentioning any supernatural entity." Note – it does not claim that such entities do not exist, nor that they do not provide a possible explanation for reality. It simply tries to manage without them.
As such, every scientist is obligated to play according to the rules of the game. If he asks himself how the world was created, he cannot answer "God created it" – even though it is an excellent answer – because it contradicts the rules of the game and introduces a supernatural entity into the picture. Therefore, he must give explanations about the Big Bang and all kinds of physical forces, without mentioning the name of God. Similarly, if the scientist asks himself how life was created, or how man appeared, he must not resort to any supernatural force, and he must give an explanation in the form of the theory of evolution, which will explain everything from nature itself.
As a result of this "game", the scientist actually trains himself not to see God and the supernatural, and to consistently ignore any phenomenon that might hint at their presence, or to look for an alternative explanation for it. Is there a universe? It's the Big Bang. Is there life? It's abiogenesis. Are there human beings? It's evolution. Are there complex and amazingly sophisticated biological systems? Again, evolution. Are there miracles? Chance and statistics. Are there experiences of revelation? Hallucination. And so on and so forth. Even if all the stars were to line up one night in the sky in a way that would write the word "God", the scientist would be forbidden to claim that there is a supernatural force behind it. He would have to look for a natural explanation for the phenomenon. Because those are the rules of the game.
(However, it should be noted that both the concept of "nature" and the concept of "explanation" in this context are very vague, and require clarification in order to understand what is being discussed. Perhaps another time I will elaborate more on the subject.)
So what's the problem with that? If in the end science manages to find natural explanations for all phenomena, without bringing the supernatural into the picture, then maybe the supernatural really doesn't exist? Why is it needed, if everything can be explained without it?
The answer to this is twofold, both at the micro level and at the macro level.
At the micro level, many times the natural explanations of science seem much more lame and forced than the alternative supernatural explanation. The complexity in nature, for example, and in particular in the animal world, and the clear purposefulness of the various biological systems, create a very strong intuitive impression of planned creation (whether the planner created it in its entirety as it is, or planned the process that led to its appearance). Even if blind evolution can explain all the phenomena (which is highly doubtful), it will always seem less likely and consistent with common sense than the alternative explanation of intentional design. Scientists jealously defend the theory of evolution, in a way that creates the impression that it is the only possible explanation for the existence of life; but that is of course not true – it may be the only natural explanation (again, assuming that it is indeed a successful explanation), but definitely not the only explanation. The alternative theory that involves an intelligent force in the process is an excellent and much more intuitive explanation, whose only drawback is that it is not "scientific". And so we see how the game that scientists play, and their insistence on ignoring supernatural possibilities, sometimes lead to a distortion of the mind and a distortion of logic, when simple and reasonable explanations like divine design are rejected in favor of explanations that are clearly counter-intuitive.
It should be noted that the fear of giving a foothold to the supernatural is understandable. Scientists fear that once they open a door to the existence of any supernatural entity, all the demons, spirits, and witches that science has worked so hard to remove from the world will burst in, humanity will return to the superstitions of the Middle Ages, and all the achievements of science will collapse. However, there is no justification for going to the opposite extreme because of this, and denying supernatural intervention even when the alternative explanations are much more far-fetched. This is already fanatical dogmatism, which leads to the exact opposite of the goal of science to explain reality in the best possible way.
And at the macro level, even if we assume that science is able to give natural and reasonable explanations for all the phenomena in the natural world, without needing any supernatural factors at all, the question still remains: Is this the final explanation? What stands behind the laws of nature themselves? Why do the universe and the laws of nature exist at all, instead of nothing? Why are the laws of nature constant and unchanging? Why is reality as it is, and not otherwise?
And science is definitely not able to answer these questions. Here it reaches the clear-cut limit of its authority. All it can say is "that's how it is", or "that's just reality". As far as it is concerned, once it has reached the foundations of the laws of nature, it has explained everything it can explain. What is beyond that is the concern of metaphysics, of what is beyond physics and nature. And indeed, questions of this kind are the concern of philosophers and theologians, not of scientists.
The problem is that at this stage the scientist has become so immersed in his scientific game that he is not willing to hear at all about anything metaphysical or supernatural. Not only as an explanation at the micro level for a natural phenomenon, but also at the macro level, as an explanation for the existence of the universe and the laws of nature in general. The scientist has already developed antibodies to any supernatural claim, and many times he will insist on rejecting metaphysics altogether, and claim that there is nothing beyond nature, and that his explanation is the final explanation and that's it. But as mentioned above, this claim is completely outside the scientist's authority. Whether it is true or not – the scientist has no special knowledge or advantage on the subject.
The story is known (whose truth is doubtful) about the French astronomer Laplace, who presented Napoleon with his theory on the structure of the universe. When Napoleon asked him why he did not mention God in his book, Laplace replied: "I have no need of that hypothesis." A typical answer for a scientist, but of course questionable: even if there is no need for God as one of the data in the equation – is there no need for him as the explanation for the existence of the equation itself? For those laws that prevail in the universe?
In light of these things, it is quite understandable why there is a bias among scientists towards the atheistic direction. After all, all the scientist's training trains him to ignore the presence of the supernatural and the divine, and to push himself to explain everything without them. But what begins as a "game" becomes for many the complete worldview, as if the natural explanations are the only possible ones, and as if there is no reality beyond the physical one. It is clear that whoever trains not to see God will indeed lose the ability to discern his fingerprints, even in a place where an ordinary person will feel them in all their strength. The simple person stands in awe before the starry night sky, before the waves of the sea, before the beauty in flowers or in the smile of a baby, and declares with admiration: "How great are your works, O Lord!"; the scientist glances, mutters some physical and statistical equations, and returns to his microscope. Whoever closes his eyes will indeed remain blind.
Of course, there are many of the greatest scientists in all generations who believed and believe in God with all their heart. There is no contradiction between belief in God and science. But naturally, whoever deals with matter and ignores the spirit will not see the spirit, unless he is sufficiently aware of himself and the nature of the game, and manages to overcome the bias it creates.
In conclusion, the conclusion is that not only do scientists not have preferred knowledge regarding the existence of God and the supernatural – but on the contrary: they have a non-objective bias towards the other direction, which stems from the nature of the scientific discipline. Asking them what they think about the existence of God is exactly like asking a veteran gunner what he thinks about the music of Mozart ("What music? I don't hear anything!"). So maybe it's better to ask the football players after all. At least they are objective...
"מחקרים מוכיחים, שאנשים נוטים להאמין למשפטים הפותחים בשתי מלים אלו".
בחברה המערבית, המדע נחשב כיום למקור הסמכות העליון בכל הקשור להכרת המציאות. מדענים, אוניברסיטאות, דוקטורים, פרופסורים, אקדמאים – כל אלה זוכים ליוקרה שפעם היתה נחלתם של קוסמים, מעלים באוב, או אנשי דת. לא לחינם רבים מדברים היום על "כנסיית השכל", הסוגדת למדע, ומתייחסת לנציגיו כאל סוג של כוהנים.
אכן, אין לזלזל בחשיבותו העצומה של המחקר המדעי, ובתרומתו הגדולה להתקדמות הידע האנושי. אמנם לגבי תרומתו לשיפור החיים בעולמנו, ספק אם הנזקים העצומים שהוא המיט על האנושות (מנשק להשמדה המונית, ועד הרס האקולוגיה העולמית) שווים את התועלת שהביא, אבל נניח בצד את הנקודה הזו בינתיים. בכל זאת, לא יפה להשמיץ את המדע תוך שימוש באותם אמצעים טכנולוגיים שהוא עצמו העניק לי ברוב חסדו.
הבעיה היא, שעם עליית קרנם ויוקרתם, החלו אנשי המדע לפתוח את פיהם גם בנושאים שלא ממש שייכים לתחום מומחיותם, בלשון המעטה, כמו למשל – שאלת קיומו של האל ואמיתותן של הדתות. בעוד שבעבר היה ברור לכל, שנושאים אלה שייכים לתחומם של פילוסופים ותיאולוגים - הרי שכיום אנו מוצאים בחזית הבמה דווקא את אנשי מדעי הטבע, פיזיקאים וביולוגים, המנסים להאיר את עינינו לכאן או לכאן באמצעות מחקריהם המדעיים. ואם הם לא נדחפים לשם מעצמם, הרי שהציבור הוא זה שפונה אליהם בשאלות כאלה, משל היו הם האורים ותומים שלפניהם נתגלו כל הנסתרות. לעתים נשמעת אפילו הטענה, שאין יותר צורך בפילוסופיה, שכן המדען הוא בעל הסמכות היחידה והמספקת לבאר את המציאות ולהשיב על כל השאלות (טענה שיכולה להישמע כמובן רק מפיו של חסיד כנסיית המדע נטול כל הכשרה פילוסופית).
כך לדוגמא אנו נתקלים פעמים רבות בשאלות או בסקרים בנוסח: האם מדענים מאמינים באלוקים? האם רוב המדענים הם אתיאיסטים? מה אחוז המדענים הדתיים? וכן הלאה. כביכול, אילו יוכח שרוב המדענים הם אתיאיסטים, תהיה בכך ראיה לטובת האתיאיזם – כי אם המדענים אמרו, הם בטח יודעים טוב יותר מההמון הנבער.
מהי באמת עמדתם של רוב המדענים, קשה לברר; בשביל זה צריך לקבוע מי נחשב מדען, מאיזה תואר, באלו תחומים, באלו מדינות, באלו זמנים וכן הלאה. אבל למען האמת, אין שום חשיבות לדעתם של המדענים על קיומו של האל, יותר מאשר לדעתם של שחקני כדורגל בנושא זה. העובדה שפלוני הוא מדען, ואפילו מבריק ומוכשר, אינה נותנת לו שום גישה מיוחדת לידע על קיומו של האל – אלא אפילו להפך. את הטענה הזו אסביר להלן.
קודם כל, חשוב לזכור שמדעי הטבע אינם מתיימרים לחקור את כל המציאות על כל מימדיה, אלא כשמם כן הם – מטרתם היא לחקור את הטבע. הפיזיקה והכימיה חוקרות את החומר, הביולוגיה חוקרת את עולם החי, הבוטניקה את עולם הצומח, וכן הלאה. לאותם מדעים אין ולא אמורה להיות שום אמירה לגבי מה שמצוי מחוץ לתחום המחקר שלהם; פיזיקאי החוקר את צפיפות המולקולות בכלי מתכת מסוים, אינו מתעניין בשאלה מי עיצב את הכלי ולאיזו מטרה, וביולוג יכול לחקור את הגנים של אדם מסוים, מבלי שיהיה לו מושג מה שמו של אותו אדם ומהן דעותיו הפוליטיות. אותם חוקרים לא מתיימרים להסביר את כל העובדות הקשורות למושא המחקר שלהם, אלא רק את אלה הנוגעות לתחום המסוים בו הם מתמחים. מי שמצפה לקבל מאותו ביולוג תשובות מקיפות לכל השאלות הקשורות לאדם אותו חקר (האם הוא נחמד, במה הוא מאמין, כמה אחים יש לו, וכו') צפוי לאכזבה גדולה.
וכשם שהדבר נכון לגבי מגבלותיו של כל ענף מדעי ביחס לאחרים, כך הוא נכון לגבי מכלול מדעי הטבע ביחס למה שמעבר לטבע. אלוקים, מלאכים, עולמות עליונים, נשמות, כוחות רוחניים, שדים, קסמים – כל אלה הינם, בהגדרה, מחוץ לתחומם של מדעי הטבע. הם אינם חלק מהעולם הטבעי, וממילא אין למדע שום אמירה ביחס להם, לכאן או לכאן. כל מדען עם שמץ ענווה ומודעות עצמית, אם יישאל מה הוא יודע ביחס לישויות אלה, אמור לתת בדיוק את אותה תשובה שייתנו המדענים לעיל על שאלות החורגות מתחומם: "אינני יודע". הוא יכול כמובן להביע את אמונתו האישית בנושא, כמו כל אדם – אבל זו כבר אינה קשורה בשום דרך להיותו מדען.
אבל כאן מופיע המלכוד, שמדענים רבים וחסידיהם השוטים נופלים בו בלי לשים לב.
כדי לקדם את המדע, נקבעו כללים למתודה מדעית, שרק מחקר העומד בהם יכול להיחשב למחקר מדעי רציני. אחד הכללים של מדעי הטבע, באופן מתבקש, הוא להימנע מלערב גורמים על-טבעיים בתיאוריה המדעית. הרי תפקידו של המדע הוא להסביר תופעות, ולכל תופעה יכולים להיות אינספור הסברים אפשריים. כשתפוח נופל מהעץ, זה יכול להיות בגלל כוח המשיכה – אבל לחילופין זה יכול להיות בגלל שאלוקים גרם לו ליפול, בגלל שהתפוח משתוקק לרדת לאדמה, בגלל שהעץ השליך אותו לשם, בגלל פיית התפוחים שאחראית להפיל תפוחים מעצים, וכן הלאה. הסברים אלו אינם פחות אפשריים מההסבר של כוח המשיכה (אמנם אף אחד לא ראה את פיית התפוחים, אבל גם את "כוח המשיכה" אף אחד עדיין לא ראה...) אז למה המדע מעדיף את כוח המשיכה דווקא? מהסיבה הפשוטה, שההסברים האחרים מערבים גורמים על-טבעיים בתיאוריה, ואילו העל-טבעי נמצא מחוץ לתחום של מדעי הטבע. המדען אינו יכול לשלול הסברים אלה וגם לא לאשר אותם; הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, הוא להציע הסבר שנמצא בגבולות העולם הטבעי אותו הוא חוקר.
למעשה, אפשר לומר שמדעי הטבע משחקים משחק הדומה למשחק הידוע "כן לא שחור לבן". המשחק של המדע הוא: "בואו ננסה להסביר את כל המציאות הטבעית, בלי להזכיר שום ישות על טבעית". שימו לב – הוא לא טוען שישויות כאלה אינן קיימות, וגם לא שהן אינן מספקות הסבר אפשרי למציאות. הוא פשוט מנסה להסתדר בלעדיהן.
כיוון שכך, הרי שכל מדען מחויב לשחק לפי כללי המשחק. אם הוא שואל את עצמו איך נוצר העולם, הוא לא יכול לענות "אלוקים ברא אותו" – למרות שזו תשובה מצוינת – משום שהיא סותרת את כללי המשחק, ומכניסה ישות על טבעית לתמונה. לכן הוא חייב לתת הסברים על המפץ הגדול וכל מיני כוחות פיזיקאליים, מבלי להזכיר את שם האל. בדומה לכך, אם המדען שואל את עצמו איך נוצרו החיים, או איך הופיע האדם, אסור לו להזדקק לכוח על טבעי כלשהו, והוא חייב לתת הסבר בנוסח תיאוריית האבולוציה, שיסביר את הכל מתוך הטבע עצמו.
כפועל יוצא מה"משחק" הזה, המדען למעשה מאמן את עצמו לא לראות את אלוקים והעל-טבעי, ולהתעלם באופן עקבי מכל תופעה שעלולה לרמז על נוכחותם, או לחפש לה הסבר חלופי. יש יקום? זה המפץ הגדול. יש חיים? זו אביוגנזה. יש בני אדם? זו אבולוציה. יש מערכות ביולוגיות מורכבות ומשוכללות להדהים? שוב אבולוציה. יש ניסים? מקרה וסטטיסטיקה. יש חוויות של התגלות? הזיה. וכן הלאה וכן הלאה. גם אילו כל הכוכבים יסתדרו לילה אחד בשמיים באופן שיכתוב את המלה "אלוקים", יהיה אסור למדען לטעון שיש כוח על טבעי מאחורי זה. הוא יהיה חייב לחפש הסבר טבעי לתופעה. כי אלו כללי המשחק.
(עם זאת יש לציין, שהן המושג "טבע" והן המושג "הסבר" בהקשר זה הם מעורפלים ביותר, ודורשים הבהרה כדי להבין במה מדובר. אולי בפעם אחרת ארחיב יותר בנושא.)
אז מה הבעיה עם זה? אם בסופו של דבר המדע מצליח למצוא הסברים טבעיים לכל התופעות, בלי להכניס את העל-טבעי לתמונה, אז אולי באמת העל-טבעי לא קיים? למה צריך אותו, אם אפשר להסביר הכל בלעדיו?
התשובה לכך היא כפולה, הן ברמת המיקרו והן ברמת המאקרו.
ברמת המיקרו, פעמים רבות ההסברים הטבעיים של המדע נראים צולעים ומאולצים הרבה יותר מההסבר העל-טבעי האלטרנטיבי. המורכבות שבטבע למשל, ובפרט בעולם החי, והתכליתיות המובהקת של המערכות הביולוגיות השונות, יוצרות רושם אינטואיטיבי חזק מאד של יצירה מתוכננת (בין אם המתכנן יצר אותה בשלמותה כפי שהיא, או שתכנן את התהליך שהוביל להופעתה). גם אם אבולוציה עיוורת יכולה להסביר את כל התופעות (מה שמוטל בספק רב), היא תמיד תיראה פחות סבירה ותואמת לשכל הישר מאשר ההסבר האלטרנטיבי של תכנון מכוון. המדענים מגינים בקנאות על תיאוריית האבולוציה, באופן שיוצר את הרושם שזה ההסבר האפשרי היחיד לקיומם של החיים; אבל זה כמובן לא נכון – זה אולי ההסבר הטבעי היחיד (שוב, בהנחה שאכן זה הסבר מוצלח), אבל בפירוש לא ההסבר היחיד. התיאוריה החלופית שמערבת כוח תבוני בתהליך, היא הסבר מצוין ואינטואיטיבי בהרבה, שכל חסרונו הוא שהוא אינו "מדעי". וכך אנו רואים איך המשחק שמשחקים המדענים, והתעקשותם להתעלם מאפשרויות על טבעיות, מובילים לפעמים לעיקום השכל ולעיוות ההיגיון, כשהסברים פשוטים וסבירים כמו תכנון אלוקי נדחים לטובת הסברים סותרי-אינטואיציה בעליל.
יש לציין, שהחשש מפני מתן דריסת רגל לעל טבעי הוא מובן. המדענים חוששים שברגע שיפתחו פתח לקיומה של ישות על טבעית כלשהי, יתפרצו פנימה כל השדים, הרוחות והמכשפות שהמדע עמל כל כך לסלק מן העולם, האנושות תחזור לאמונות התפלות של ימי הביניים, וכל הישגי המדע יקרסו. עם זאת, אין הצדקה לעבור בשל כך לקיצוניות הפוכה, ולהכחיש התערבות על טבעית גם כאשר ההסברים החלופיים דחוקים בהרבה. זו כבר דוגמטיות קנאית, שמובילה להפך הגמור ממטרתו של המדע להסביר את המציאות בצורה הטובה ביותר.
וברמת המאקרו, גם אם נניח שהמדע מסוגל לתת הסברים טבעיים וסבירים לכל התופעות שבעולם הטבע, מבלי להזדקק כלל לגורמים על טבעיים כלשהם, עדיין נשאלת השאלה: האם זה ההסבר הסופי? מה עומד מאחורי חוקי הטבע עצמם? מדוע בכלל קיימים יקום וחוקי טבע, במקום שום דבר? מדוע חוקי הטבע הם קבועים ולא משתנים? מדוע המציאות היא כפי שהיא, ולא אחרת?
ועל השאלות הללו המדע בהחלט אינו מסוגל לענות. כאן הוא מגיע לגבול החד משמעי של סמכותו. כל מה שהוא יכול לומר הוא "ככה זה", או "זו פשוט המציאות". מבחינתו, ברגע שהוא הגיע ליסודות של חוקי הטבע, הוא הסביר כל מה שביכולתו להסביר. מה שמעבר לזה, הוא עניינה של המטאפיזיקה, של מה שמעבר לפיזיקה ולטבע. ואכן, שאלות מסוג זה הן עניינם של פילוסופים ותיאולוגים, לא של מדענים.
הבעיה היא, שבשלב זה המדען כבר כל כך שקע במשחק המדעי שלו, שהוא לא מוכן לשמוע בכלל על שום דבר מטאפיזי או על טבעי. לא רק בתור הסבר ברמת המיקרו לתופעה טבעית כלשהי, אלא גם ברמת המאקרו, כהסבר לקיום היקום וחוקי הטבע בכלל. המדען כבר פיתח נוגדנים לכל טענה על טבעית, שפעמים רבות הוא יתעקש לדחות את המטאפיזיקה בכלל, ולטעון שאין שום דבר מעבר לטבע, ושההסבר שלו הוא ההסבר הסופי וזהו זה. אבל כאמור לעיל, טענה זו היא לחלוטין מחוץ לסמכותו של המדען. בין אם היא נכונה ובין אם לא – למדען אין שום ידע מיוחד או יתרון בנושא.
ידוע הסיפור (שאמיתותו מוטלת בספק) על האסטרונום הצרפתי לפלס, שהציג בפני נפוליאון את התיאוריה שלו על מבנה היקום. כששאל אותו נפוליאון למה לא הזכיר את האל בספרו, השיב לפלס: "אין לי צורך בהיפותזה הזו". תשובה אופיינית למדען, אבל כמובן מפוקפקת: גם אם אין צורך באל בתור אחד מהנתונים במשוואה – האם אין בו צורך בתור ההסבר לקיומה של המשוואה עצמה? לאותם חוקים ששוררים ביקום?
לאור הדברים הללו, מובן בהחלט למה קיימת הטיה אצל המדענים לכיוון האתיאיסטי. הרי כל הכשרתו של המדען מאמנת אותו להתעלם מנוכחותו של העל טבעי והאלוקי, ולדחוק את עצמו להסביר את הכל בלעדיהם. אבל מה שמתחיל כ"משחק", הופך אצל רבים לתמונת העולם המלאה, כביכול ההסברים הטבעיים הם היחידים האפשריים, וכאילו אין שום מציאות מעבר לזו הפיזית. ברור שמי שמתאמן לא לראות את אלוקים, אכן יאבד את היכולת להבחין בטביעות אצבעותיו, גם במקום שאדם מן השורה יחוש בהן במלוא עוזן. האדם הפשוט עומד נפעם מול שמי הלילה זרועי הכוכבים, מול גלי הים, מול היופי שבפרחים או בחיוכו של תינוק, ומכריז בהתפעלות: "מה רבו מעשיך ה'!"; המדען מעיף מבט, מפטיר כמה משוואות פיזיקאליות וסטטיסטיות, וחוזר למיקרוסקופ שלו. מי שעוצם את עיניו, אכן יישאר עיוור.
כמובן, ישנם רבים מגדולי המדענים בכל הדורות, שהאמינו ומאמינים באל בלב שלם. אין סתירה בין אמונה באל למדע. אבל באופן טבעי, מי שעוסק בחומר ומתעלם מהרוח, לא יראה את הרוח, אלא אם כן הוא מספיק מודע לעצמו ולאופיו של המשחק, ומצליח להתגבר על ההטיה שהוא יוצר.
לסיכום, המסקנה היא שלא רק שאין למדענים ידע מועדף בכל הקשור לקיום האל והעל טבעי – אלא להפך: יש להם הטיה לא אובייקטיבית לכיוון השני, שנובעת מאופי הדיסציפלינה המדעית. לשאול אותם מה דעתם על קיום האל, זה בדיוק כמו לשאול תותחן ותיק מה דעתו על המוזיקה של מוצארט ("איזו מוזיקה? אני לא שומע כלום!"). אז אולי בכל זאת עדיף לשאול את שחקני הכדורגל. לפחות הם אובייקטיביים...
מיסטריום
