It's no wonder that heresy and secularism have begun to spread in the world, especially in the modern era. The reason for this, in my opinion, is not related to this or that scientific discovery, but to the change in the environment in which man lives: he who is surrounded and enveloped in layers of concrete, cement, iron, nylon and plastic, whose horizon is hidden by smoky chimneys and skyscrapers, and whose sky is barely visible through electrical wires and smog - it is not surprising that he becomes disconnected from the experience of the divine presence in creation.
Man first encounters God through nature. The trees, the stones, the flowing water, the starry skies, the birdsong, the wild animals - all these sing the song of creation and tell of the glory of God. For one who lives in such a natural environment, like our ancient ancestors, God is a tangible and self-evident experience. How can one look at the magnificent sights of nature without feeling the soul thrilled by the splendor and glory of creation, and by the sublime mystery beyond it?
The appearance of primitive religions is the initial and necessary stage in the human attempt to connect to that mystery revealed in nature. Even if this is done clumsily at first, over time the spiritual concepts became clearer, until the appearance of advanced and monotheistic religions. But even today, it seems that people who live in a natural environment, and not in the artificial bubble created by man, tend to be more spiritual and religious than their urban counterparts.
The experience of encountering the divine in creation can be compared to encountering another person. When you meet a person, what your senses perceive is only a material body: a mass of flesh, blood, and other kinds of tissues. This mass of matter does move and emit various sounds, but there are many materials that behave in a similar way. Nevertheless, we are certain that the person in front of us is not just inanimate matter or a robot operating according to instincts alone, but a personality - he has consciousness, will, emotions, thoughts, character traits, and so on. The more we get to know him, the better we will know his personality and his inner qualities, even though these are not directly perceived by the senses.
Why are we so sure that the man before us does indeed have a soul and personality, and that he is not just unconscious matter? The simple answer is that we do so by analogy to ourselves. Since I have a body identical to that person, and I know that I have consciousness, I can assume that a person with a body like mine will have a consciousness similar to mine. When that person behaves in certain ways, I conclude that he feels and thinks in a similar way to what I feel and think when I behave in a similar way. According to this explanation, we draw conclusions about our friend's soul only from a rational comparison between him and us.
But that's not all. We do not know the soul of another only from inferences and comparisons to our own soul. When it comes to people close to us, we meet their soul directly, as a tangible experience, without the need for philosophical investigations. When we make contact with a person, our senses perceive not only his body, but also his soul. Although we perceive it only through the mediation of his body, through his facial expressions, behavior and speech, these transmit to us a real experience of the person's personality. And the better we know him, the more aware we become of what is happening inside his soul, of his more hidden feelings, of his ways of thinking, and so on. We develop a clear concept of that person's personality, so that even if he changes his external appearance, or even replaces his body with another body - we will be able to quickly identify him by his behavior and character, and feel that it is the same person we knew. It would not occur to us to claim that other people have no soul and consciousness, and that they are nothing but moving lumps of flesh.
The same experience occurs when we encounter nature and creation. Our senses seemingly perceive only matter, but one who is endowed with sufficient sensitivity perceives that there is much more to the world than that. Beyond the world of matter there is the soul of the world, just as beyond the human body there is the human soul. And the soul of the world is expressed in nature in countless different ways, just as the human soul is expressed in different forms of behavior.
Not all people are gifted with this sense to the same extent. Even in relation to the human soul, there are insensitive people who are unable to feel the feelings of those around them, and there are psychologists with keen discernment, who are able to reach complete insights into a person's personality, based on some slip of the tongue or movement of his. How did those psychologists like Freud, Jung, Frankl and others develop their profound theories about the human soul? Not only from analytical deduction, but through a special intuition that allowed them to expose the mental structures of man, and the depth processes that take place there.
Similarly, religious and theological perceptions have also taken shape. Beyond this or that divine revelation, most religious thought was created as a result of deep observation of reality, and the development of the intuitive sense that explores the soul behind nature. This inner listening taught the great spiritual teachers to recognize different aspects of the divine, the soul of the world, and thus to create complex metaphysical and spiritual theories. Theological study can also be compared to a kind of artistic sense, and an attempt to identify the qualities and personality of a great artist according to the works he created, and the depth in them.
Of course, one who is not endowed with this sensitivity (perhaps because he lives, as mentioned, in a world covered with plastic and nylon), will scoff at these "feelings", and see them as nothing more than childish fantasies, projections that man makes from his own soul onto external reality. There is nothing to answer to that person, except to express sorrow for the blindness and insensitivity he suffers from. It is impossible to "prove" to him that the world has a soul, just as it is impossible to prove that other people have personality and consciousness. If someone claims that certain human beings have no real consciousness, and that they are nothing but machines that operate out of instinct, it will not be possible to prove to him that he is wrong (after all, many claim this in relation to animals, so why not to human beings?). Likewise, a person without a sense of art, who sees in the works of the great painters and composers nothing more than "scribble" - it will be difficult to open his eyes and convince him otherwise. But those psychologists and artists with the appropriate senses, know the truth well, and train themselves to recognize more and more the inner depths behind the material facade. And that is exactly what religious and spiritual people do: they look at the world, and see what is beyond it, God. The blind man who sees only hallucinations in this, deserves pity for his blindness, no more than that.
And so said Albert Einstein, who did not believe in a personal or religious God, but knew well the feeling of awe towards the universe:
"The most beautiful emotion we can experience is the mysterious. It is the fundamental emotion that stands at the cradle of all true art and science. Whoever does not know it and can no longer wonder, no longer marvel, is as good as dead, and his eyes are dimmed. It was the experience of mystery - even if mixed with fear - that engendered religion. To know that what is impenetrable to us really exists, manifesting itself as the highest wisdom and the most radiant beauty which our dull faculties can comprehend only in their most primitive forms - this knowledge, this feeling, is at the center of true religiousness. In this sense, and in this sense only, I belong in the ranks of devoutly religious men."
This experience of Einstein expresses the initial, primitive stage of the encounter with God. Einstein dedicated his life to dealing with matter and not with spirit, and therefore did not progress beyond it. On the other hand, the people of religions and spirit, the mystics and the great thinkers, who dedicated their lives to the study of the divine and the sublime, reached much deeper and more advanced insights, and eventually to the recognition that that mysterious power is also the personal God, who watches over, commands and rewards. Contrary to Einstein's opinion, it is not the belief in a personal God that is childish, but rather his belief, which is only the first step on the way to knowing that God. Scientific genius does not require any spiritual sensitivity, and as with any subject, also when it comes to theology and metaphysics, one should ask the experts, not the amateurs.
So if you want to feel the presence of God, go out from between the walls of concrete and iron into the bosom of nature, open your heart, your eyes and ears, and listen to all of creation telling of His glory.
אין פלא שהכפירה והחילון החלו להתפשט בעולם דווקא בעידן המודרני. הסיבה לכך לדעתי אינה קשורה לתגליות מדעיות כאלה ואחרות, אלא לשינוי בסביבה בה חי האדם: מי שמוקף ועטוף בשכבות של בטון, מלט, ברזל, ניילון ופלסטיק, שהאופק שלו מוסתר ע"י ארובות עשנות וגורדי שחקים, ושהשמיים שלו נראים בקושי מבעד לחוטי החשמל ולערפיח – לא מפתיע שהוא מתנתק מחוויית הנוכחות האלוקית בבריאה.
האדם נפגש עם אלוקים לראשונה דרך הטבע. העצים, האבנים, המים הזורמים, השמים המכוכבים, שירת הציפורים, חיות הבר – כל אלה שרים את שירת הבריאה ומספרים את כבוד האל. עבור מי שחי בסביבה טבעית שכזו, כמו אבותינו הקדומים, אלוקים מהווה חוויה מוחשית ומובנת מאליה. איך אפשר להתבונן על מחזות הטבע המרהיבים, מבלי להרגיש את הנפש מתפעמת מההדר והתפארת שבבריאה, ומהמסתורין הנשגב שמעבר לה?
הופעתן של הדתות הקמאיות היא השלב הראשוני המתבקש, בניסיון האנושי להתחבר לאותו מסתורין המתגלה בטבע. גם אם הדבר נעשה בצורה מגושמת בתחילה, עם הזמן הלכו המושגים הרוחניים והתבררו, עד להופעת הדתות המתקדמות והמונותיאיסטיות. אבל גם היום, נראה שאנשים שחיים בסביבה טבעית, ולא בבועה המלאכותית שיצר האדם, נוטים להיות רוחניים ודתיים יותר מחבריהם העירוניים.
אפשר להשוות את חוויית המפגש עם האלוקי שבבריאה, למפגש עם אדם אחר. כאשר אתם פוגשים בן אדם, מה שהחושים שלכם קולטים הוא גוף חומרי בלבד: גוש של בשר, דם ושאר מיני רקמות. גוש החומר הזה אמנם מתנועע ופולט קולות שונים, אבל ישנם חומרים רבים שמתנהגים בצורה דומה. אף על פי כן, אנו משוכנעים בוודאות שהאדם שמולנו אינו סתם חומר דומם או רובוט הפועל לפי אינסטינקטים בלבד, אלא אישיות – יש לו תודעה, רצון, רגשות, מחשבות, תכונות אופי וכן הלאה. ככל שנעמיק להכיר אותו, כך נדע להכיר טוב יותר את אישיותו ואת תכונותיו הפנימיות, למרות שהללו אינן נתפסות ישירות בחושים.
מדוע אנחנו כה בטוחים שלאיש שלפנינו אכן יש נפש ואישיות, ושהוא אינו סתם חומר חסר תודעה? התשובה הפשוטה היא, שאנו עושים זאת מתוך אנאלוגיה אלינו-עצמנו. מכיוון שלי יש גוף זהה לאותו אדם, ואני יודע שלי יש תודעה, אני יכול להניח שלאדם בעל גוף כמו שלי תהיה תודעה דומה לשלי. כאשר אותו אדם מתנהג בדרכים מסוימות, אני מסיק שהוא מרגיש וחושב באופן דומה למה שאני מרגיש וחושב, כאשר אני מתנהג בצורה דומה. לפי הסבר זה, אנו מסיקים מסקנות על נפשו של חברנו רק מתוך השוואה רציונאלית בינו לבינינו.
אבל זה לא הכל. אנחנו לא מכירים את נפש הזולת רק מתוך היקשים והשוואות לנפש שלנו. כשמדובר באנשים הקרובים אלינו, אנו פוגשים את נפשם באופן ישיר, כחוויה מוחשית, ללא צורך בחקירות פילוסופיות. כאשר אנו יוצרים קשר עם אדם, החושים שלנו קולטים לא רק את הגוף שלו, אלא גם את הנפש שלו. אמנם אנו קולטים אותה רק דרך תיווכו של גופו, דרך הבעות הפנים, ההתנהגות והדיבור שלו, אבל הללו משדרים לנו חוויה ממשית של אישיותו של האדם. וככל שאנו מכירים אותו טוב יותר, אנו נעשים מודעים יותר למתחולל בתוך נפשו, לרגשותיו הנסתרים יותר, לצורות החשיבה שלו וכן הלאה. נוצר אצלנו מושג ברור של אישיותו של אותו אדם, עד שאפילו אם הוא ישנה את דמותו החיצונית, או אפילו יחליף את גופו בגוף אחר – נוכל לזהות אותו במהרה לפי התנהגותו ואופיו, ולחוש שמדובר באותו אדם שהכרנו. לא נעלה בדעתנו לטעון, שלאנשים אחרים אין נפש ותודעה, ושהם אינם אלא גלמי בשר מתנועעים.
אותה חוויה מתרחשת גם כאשר אנו נפגשים עם הטבע והבריאה. החושים שלנו קולטים לכאורה רק חומר, אבל מי שניחן ברגישות מספקת, קולט שיש בעולם הרבה יותר מכך. מעבר לעולם החומר קיימת נשמת העולם, כשם שמעבר לגוף האדם קיימת הנפש האנושית. ונשמת העולם מתבטאת בטבע באינספור דרכים שונות, בדיוק כפי שנפש האדם מתבטאת בצורות התנהגות שונות.
לא כל האנשים מחוננים בחוש הזה במידה שווה. גם ביחס לנפש האדם, ישנם אנשים אטומים שאינם מסוגלים לחוש את רגשותיהם של הסובבים אותם, וישנם פסיכולוגים דקי אבחנה, המסוגלים להגיע לתובנות שלמות על אישיותו של האדם, על סמך איזו פליטת פה או תנועה שלו. כיצד פיתחו אותם פסיכולוגים כמו פרויד, יונג, פראנקל ואחרים את התיאוריות המעמיקות שלהם על נפש האדם? לא רק מתוך הסקת מסקנות אנליטית, אלא באמצעות אינטואיציה מיוחדת שאפשרה להם לחשוף את המבנים הנפשיים של האדם, ואת תהליכי העומק המתרחשים שם.
באופן דומה לכך התגבשו גם התפיסות הדתיות והתיאולוגיות. מעבר להתגלויות אלוהיות כאלה ואחרות, רוב ההגות הדתית נוצרה בעקבות התבוננות מעמיקה במציאות, ופיתוח החוש האינטואיטיבי החוקר את הנשמה שמאחורי הטבע. ההקשבה הפנימית הזו לימדה את המורים הרוחניים הגדולים להכיר היבטים שונים של האלוהות, נשמת העולם, וכך ליצור תיאוריות מטאפיזיות ורוחניות מורכבות. אפשר גם להשוות את העיון התיאולוגי לסוג של חוש אומנותי, וניסיון לזהות את תכונותיו ואישיותו של אומן גדול על פי היצירות אותן יצר, והעומק שבהן.
כמובן, שמי שלא ניחן ברגישות זו (אולי מפני שהוא חי, כאמור, בעולם מצופה פלסטיק וניילון), ילגלג על ה"תחושות" הללו, ויראה בהן לא יותר מדמיונות ילדותיים, השלכות שעושה האדם מנפשו שלו על המציאות החיצונית. אין מה להשיב לאותו אדם, פרט להבעת צער על העיוורון והאטימות שהוא לוקה בהם. אי אפשר "להוכיח" לו שיש נשמה לעולם, בדיוק כפי שאי אפשר להוכיח שלאנשים אחרים יש אישיות ותודעה. אם יטען מישהו שלבני אדם מסוימים אין תודעה אמיתית, והם אינם אלא מכונות שפועלות מתוך אינסטינקט, אי אפשר יהיה להוכיח לו שהוא טועה (הרי רבים טוענים כך ביחס לבעלי החיים, אז למה לא לגבי בני אדם?). כמו כן, אדם חסר חוש אומנות, שיראה ביצירותיהם של גדולי הציירים והמלחינים לא יותר מאשר "קשקוש" – יהיה קשה לפקוח את עיניו ולשכנע אותו אחרת. אבל אותם פסיכולוגים ואומנים בעלי החושים המתאימים, יודעים היטב את האמת, ומאמנים את עצמם להכיר יותר ויותר את העומקים הפנימיים שמאחורי לחזות החומרית. וכך בדיוק עושים גם אנשי הדת והרוח: מתבוננים בעולם, ורואים את מה שמעבר לו, את אלוקים. העיוור שרואה בכך הזיות בלבד, ראוי לרחמים על עיוורונו, לא יותר מזה.
וכך אמר אלברט איינשטיין, שלא האמין באלוקים אישי או דתי, אבל הכיר היטב את רגש ההתפעמות כלפי היקום:
"הרגש היפה ביותר שביכולתנו לחוות הוא המסתורין. הרגש היסודי הזה הוא המקור לכל אמנות אמיתית ולכל מדע אמיתי. מי שרגש זה זר לו ואינו יכול לעצור מהילוכו מרוב פלא ולעמוד נפעם, הוא טוב כמת, עיניו עצומות. הייתה זו החוויה של המסתורין - אף אם מהולה בפחד - שהולידו את הדת. הידע על קיומו של משהו שאיננו יכולים לרדת לעומקו; תפיסותינו את התבונה העמוקה ביותר ואת היופי הקורן ביותר, הנגישים לשכלנו רק בצורותיהם הראשוניות ביותר: ידע זה ורגש זה מכוננים את הדתיות האמיתית. במובן זה, ורק במובן זה, אני אדם דתי מאד."
חוויה זו של איינשטיין מבטאת את השלב הראשוני, הפרימיטיבי, של המפגש עם אלוקים. איינשטיין הקדיש את חייו לעיסוק בחומר ולא ברוח, ולכן לא התקדם אל מעבר לה. לעומת זאת אנשי הדתות והרוח, המיסטיקנים וההוגים הגדולים, שהקדישו את חייהם לחקר האלוקי והנשגב, הגיעו לתובנות עמוקות ומתקדמות בהרבה, ובסופו של דבר להכרה בכך שאותו כוח מסתורי הוא גם האל האישי, המשגיח, המצווה והגומל. בניגוד לדעתו של איינשטיין, לא האמונה באל אישי היא ילדותית, אלא דווקא אמונתו שלו, שאינה אלא הצעד הראשון בדרך להכרת אותו האל. גאונות מדעית לא מחייבת רגישות רוחנית כלשהי, וכמו בכל נושא, גם כשמדובר בתיאולוגיה ומטאפיזיקה יש לשאול את המומחים, לא את החובבים.
אז אם אתם רוצים לחוש את נוכחותו של האל, צאו מבין חומות הבטון והברזל אל חיק הטבע, פתחו את לבכם, את עיניכם ואוזניכם, והקשיבו לבריאה כולה המספרת את תהילתו.
מיסטריום
