זמרו לד' חסידיו, והודו לזכר קדשו. החסידות יסודה אהבת החסד, שאיפת ההטבה המוחלטת. כשהיא מתגברת בלב, עד שהיא נטבעת בטבע הנפש, מיד מתגלה אור החיים של חסד ד' הנפלא, והנשמה מתמלאה היא זמרת יה, זמרת עולמים, למעלה מכל חשבון ומדה, למעלה מכל רגש הודאה, שהתכן של הכרת טובה מכריח להכיר מצד מקבל הטובה אל הנותן המשפיע אותה, ברב חסדו. אמנם מתוך ההתעלות הזמרתית, מלאת המית הופעת אור החסד, מתגלה בתור ענף, גם בעת השקיעה של שמש האורה הנשמתית. אז לא עצם החסד, מצדו הבלתי מתיחש אל המקבל את החסדים, הוא מעורר את הכח הזמרתי, אבל זכר הקדש, של אור החסד, שלא נסתר לגמרי, אע"פ שכוסו שמיו בעבי החומר, המחפש את מה שהוא נוגע למדתו הפרטית, וזהו יסוד ההודאה, תודה קדשים קלים. והודו לזכר קדשו.
מלבי"ם ביאור הענין תהלים ל':ה'
זמרו עפ"ז יאמר שחסידי ה' יזמרו לה' לספר שבחו מצד עצמו, וגם הודו (שההודאה הוא על הטובות שעשה שזה מיוחס) לזכר קדשו – שע"י הטובות זוכרים מעשי ה' ונותנים הודאה לשמו.
