(שבת ל:): "הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה, אתא מלאך המוות סליק בחיש באילני, נפיק למחזי, הוה סליק בדרגא, איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה".
המקרים החיצונים פה התאימו אל המקרים הפנימיים שבנפש הגדולה והקדושה בעת הנפלאה ההיא. כל זמן שהאדם עסוק בהשגות מוגבלות שאפשר לציירן יפה בחושים איננו מרגיש כי צר לו המקום, אבל כאשר הוא מתנשא להשגות יותר עליונות ורחבות, להשגות רמות בעיונים אלהיים גבוהים וקדושים הלוקחים שבי לב קדוש, אז הוא מרגיש כי צר לו המקום, הגבולות מעיקים אותו, הקירות כמו ישימו לו מועקה, ע"כ יתאוה לצאת למקום אויר חפשי. הבוסתנא אמנם היה אחורי ביתו, מוכשר לעיונים נעלים מגבול החושים כמו שהבית היה מוכשר להלימוד המצטמצם בגבוליו המוחשיים, אז כאשר התרוממה הנפש הקדושה להשגות יותר רחבות התעלה מעולם הגבול. אמנם בפעם הזאת היתה זאת סבת מיתת הנשיקה המיועדת לקדוש אלהים שכמותו, מלאך המות אתא סליק בחיש באילני.
הסבה המוכנת להביא את קץ חיי הגוף למשיח ד', היא נטתה את לבו הפעם לעיונים יותר רחבים שהבית כמו צר להם, הוא נפיק למחזי, להסתכל אותה ההסתכלות המנשבת באויר הבוסתנא הרחב, אותם העיונים שהרחבה והתפשטות יפות להם. בזה אמנם סליק בדרגא, התעלה והתעלה מעיון לעיון מהשגה להשגה עד באו למקום עיון כזה, למקום רויות דשן ועדן אלהי, עד שכחות הגוף החלשים לא היו יכולים להחזיק עוד את הנפש השואפת לצאת ממסגרה, הרגיש שהגוף רק מכשול הוא נותן לו על דרך השגתו ודבקות נפשו באור העליון, אפחית דרגא מתותיה, מצד תחתיתו, ממדרגת הגוף אשר בתחתית בשפל מושבו, נפחתה הדרגה ולא יכול להשיג את אשר חשק בהשגתו. כאן הרגיש שכח הדיבור צר הוא מהכיל את כל הגדולות אשר בנועם ד' ישיג. ע"כ אשתיק ונח נפשיה, כחק לקדושי עליון השוחקים ליום אחרון, שנפשם תצא בחזיון קודש מלא נועם וחשק אהבת צור העולמים, אביהם שבשמים.
