המקדשים שכבר היו, מעשה ידי אדם, ששלטו שונאים בהם, נבנו בצירוף של מדת הדין. לא נתבסס העולם עדיין ולא נתבשם, אור הטוב הגנוז לא יצא אל הפועל ממעמק כחו, אלא צעד וצועד למטרה הזאת, הנאדרה בקודש, את צעדיו המכוונים. ותחת אשר בעבר, על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת, ומדת הדין הגנוזה, המשתמשת אך לטובה לכלות את הרע ואת הכיעור, היא בעצמה עדה על הרע הסתור עדיין בתוך הטוב האנושי, גם במקום שלכאורה טובו מתכנס, ועל הכיעור האצור בתחתית קרקעיתה של נויו ויפיו – בשוב הכל לאיתן אשרו, תשוב להיות כלולה בחסד ובצדקה, ובית ד' יבנה מעשה אלהי עולם כולו, הדום החסד והאורה המוחלטה, מכון הצדקה המאושרה. בצדקה תכונני, רחקי מעושק כי לא תיראי וממחיתה כי לא תקרב אליך. הן גור יגור אפס מאותי, מי אתך עליך יפול. ונלוו גויים רבים אל ד', והיו לי לעם, וביתי בית תפילה יקרא לכל העמים. והמכשירים את העולם למצב עליון זה, בוני בית המקדש של מעלה, הם הם מאורי האור אשר בדור ודור, קדושי המחשבה, המתעלים על כל המכשולים החיצוניים והפנימיים, וחודרים בעמקי רזי תורה, המגלים את נתיב עץ החיים, לכונן ישועה לעם נברא.
[ש"ק ז קע"ד]
