כשאנו מתבוננים ב״אני מאמין״ של הרמב״ם, רואים אנו כמה צדקו חז״ל באומרם: אין למדין מן הכללות, אפילו במקום שנאמר בו חוץ (עירובין כז, א). וכמה פעמים רואים אנו אפילו במשניות התנאים ש״תני ושייר״. וגם הרמב״ם שייר שני עיקרים התופסים מקום חשוב ביהדות, ואלו הם: בחירת האומה ובחירת הארץ, שעל כל יהודי ויהודי להאמין באמונה שלימה, שהשי״ת בחר בנו מכל שבעים האומות שעל פני האדמה, ובחר את הארץ הקדושה מכל הארצות להשכין בה את שכינתו, אם כי מלוא כל הארץ כבודו.
להראות על עיקרים הללו בתורה, בנביאים ובכתובים, במשנה, בגמרא ובמדרש הלוא למותר הוא. האם כרוכלא נחשוב וניזל את כל המקומות שם, המדגישים בהדגשה יתירה, כי בחר אותנו השי״ת להיות לעם סגולה מכל העמים ובחר בד׳ מאות פרסה על ד׳ מאות פרסה להיות עיניו שם מראשית השנה עד אחרית שנה.
די להזכיר, כי טרם ניגש לקרות בתורה חובה כפולה ומכופלת עלינו לברך לפניה את הברכה: ״אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו״, ועוד לפני הוצאת הספר מצהירים אנו בכל תוקף ועוז: ״כי מציון תצא תורה ודבר ד׳ מירושלים״, כדי להכריז בריש גלי על שני עיקרים הנ״ל, על בחירת האומה ועל בחירת הארץ.
ובאמת רואים אנו כי הכפירה בשני עיקרים הנ״ל, מביאה חלילה לכפירה בכל התורה כולה. וזה היה שורש פורה ראש ולענה של תנועת הרפורמה לפני מאה שנה ויותר, שבתחילתה לא כפרה אלא בשני עיקרים אלו, וסופה הביאה לכפירה בכל התורה כולה, כידוע.
וכבר אמר אחד מגדולי החסידים, כי אהבת ישראל ואהבת ד׳ הא בהא תליא. ולא לחינם אנו מברכים לפני קריאת שמע את הברכה: ״הבוחר בעמו ישראל באהבה״. כי רק על ידי זה באים אנו למדרגת ״ואהבת את ד׳ א־לוהיך״ – ובאין אמונה ב״הבוחר בעמו ישראל באהבה״ – סוף הדבר שגם האמונה ב״שמע ישראל ד׳ אלוהינו ד׳ אחד״ תפסק לאט־לאט.
תנועת הרפורמה הנ״ל נותנת לנו פירוש מספיק על מאמרם: ״דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו...״ (נדרים פא, א). כי אומנם היו תמימים רבים ששאלו מה כל הרעש הגדול שהרעישו הגאונים והצדיקים בשעתם על תנועת הרפורמה הנ״ל, מאחרי שלא כפרה בראשית יציאתה לאוויר העולם בשום אחד מהי״ג עיקרים – ״עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו...״. ״שאין מברכין בתורה תחילה״, כי אם לא כפרו בתורה גופה, אכן כפרו בברכה שמברכים בתורה תחילה, זוהי הברכה ״אשר בחר בנו מכל העמים״ – והם הלוא הכריזו על ביטול האומה הישראלית ועל ביטול הקשר שבינה ובין ציון וירושלים.
ואומנם לא ביטלו אלא את הברכה הראשונה ולא את השניה, הברכה ״אשר נתן לנו תורת אמת״, ואדרבא, רצו להראות לכל העמים והשרים את יופייה של תורתנו והעתיקו אותה לכמה לשונות. אכן, הברכה הראשונה היא ראשונה גם במעלה, היא ה״פתיחה״ לתורה, ואם הפתיחה היא ״סתומה״, אז הכל סתום וחתום, ומזה נסתמה ונשתכחה התורה אצלם לגמרי.
התשובה זו על השאלה ״על מה אבדה הארץ״ היא תשובה לסיבת כל החורבנות שבאו עלינו.
כידוע, חורבן ראשון בא בשביל עבודה זרה, וחורבן שני בא בשביל שנאת חינם. אבל מהי עבודה זרה? התוכן כבר כלול בשם, זאת אומרת, שכל היצר לעבודה זו הוא מפני שהיא, עבודה זרה, זרים בדאוה וזרים מאמינים בה. וזה בא רק אחרי שחדלה ההכרה העצמית של האומה, ואז נשא חן בעיניה רק מה שבא ממקור זר. ושנאת חינם של יהודי אחד לחבירו, השונא אותו יותר ממה שהוא שונא את הגויים, הלוא הוא דבר שאין צריך לומר שכל מקורו מהנ״ל.
ואם כי עבודה זרה ושנאת חינם המה שני דברים נפרדים לגמרי, יש לשניהם צד השווה המקשרם, זה הוא ״שאין מברכין בתורה תחילה״ – שחדלו להרגיש, כי לא אנחנו הננו השפלים מכל האומות, אלא – להיפך ״אשר בחר בנו מכל העמים״.
וגם מנקודת השקפה היסטורית, באים אנו לאותה מסקנה שמקור כל הרעות והחורבנות בחיי עמנו הוא מה ״שאין מברכין בתורה תחילה״.
כי לא שמענו בזמנו של בית ראשון לקול הנביא שקרא לנו בשם ד׳ כי ״אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ״ (הושע יד, ד) וכרתנו ברית עם אשור; ולא שמענו לקול החכמים שהזהירונו בזמן בית שני לבלי להתחבר עם הרומאים, ותיכף לכשניצח יהודה המכבי את היוונים כרת ברית עם הרומאים, וזה הביא לנו שבמקום המתיוונים באו ה״מתרומאים״ שחיקו את הרומאים כקוף, ופומפיוס הרומי נעשה לשר ושופט של ישראל להכריע בין שני האחים החשמונאים הורקנוס ואריסטובולוס למי מהם שייכת המלוכה; וזה גרם לחורבן כידוע.
ומה אומר הקדוש ברוך הוא על כל זה?
הוא אומר לעמו ישראל על ״שאין מברכין בתורה תחילה״: בחרתי אתכם מכל העמים ואתם בעצמכם מאסתם בבחירה זו ותשליכוה אחרי גווכם.
וכל־כך נטבענו ביון מצולה של זוהמת ההכנעה לפני הגויים, עד שאפשר היה שאיש כיוסיפוס פלוויוס בדברי הימים שחיבר עשה את טיטוס הרשע לצדיק וחסיד, כביכול, ונשק את שבטו באופן מגואל ומכוער כל־כך, היה הכהן הגדול האחרון וגם שר הצבא הראשון שלנו.
ויוסיפוס פלוויוס זה, כפי שמעיד על עצמו, היה זהיר במצוה קלה כבחמורה, אלא שלא ידע מהברכה ראשונה, מהברכה ״אשר בחר בנו מכל העמים״.
ומה רבו הטיפוסים של יוסיפוס בגלותנו ארוכה זו!
והתני ושייר של שני העיקרים הללו רואים אנו גם בטעם המצוות להרמב״ם. לדבריו, כמעט כל המצוות האמורות בתורה באו או כדי להחליש את התאוות שבאדם, להקטינן ולהמעיטן עד כמה שאפשר ועד מקום שידנו מגעת, כמו למשל מצות מילה, מאכלות אסורים ואיסורי עריות, או כדי לשמור על בריאות וטהרת הגוף כמו דיני טומאה וטהרה, נגעי אדם, נגעי בתים ונגעי בגדים, או בשביל התפתחותה והשלמתה של הנפש האישית, כמו שבתות ויו״ט שמביאים מלבד מנוחת הגוף גם למנוחת הנפש וקדושתה, מנוחת אהבה ונדבה מנוחת אמת ואמונה.
והוא, הרמב״ם, אומר בחלק שלישי של מורה נבוכים (פרק כז): ״כוונת כלל התורה המה שני דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף״. ובפרק ל״ג שם אומר: ״מכלל כוונת התורה להרחיק התאוות ולבוז בהם, ולמעטם בכל יכולת שלא יכוון מהם אלא ההכרחי״.
הוא מחלק את כל המצוות האמורות בתורה לי״ד סוגים. אבל לא הזכיר אף ברמז קל שהרבה מצוות באו כדי להשריש בקרבנו את הידיעה, שהננו עם סגולה מכל העמים וכדומה, אלא שיש מצוות הבאות כדי להשריש בקרבנו דיעות נכונות, מצוות הבאות לתיקון המידות, ולהמעיט את התאוות וכדומה וכדומה; ועיין שם, שגם במצוות נדרים, נזירות ושבועות רואה הוא טעם של המעטת התאוות, וגם בכל דיני קורבנות יש לדבריו רק טעם אחד: להחליש את יצרא דעבודה זרה.
אכן, מה ששייר הרמב״ם לקח ר׳ יהודה הלוי ליסוד ולבניין, ואם כי לא התעסק בספר ״הכוזרי״ בהעמדת עיקרים ליהדות, כאשר באמת היו בזה הרבה שחלקו על הרמב״ם, ואמרו, כי כל התורה כולה – מ״בראשית״ עד ״לעיני כל ישראל״ היא עיקר אחד, ומי שכופר אף באות אחת, אף בתג אחד מתורתנו הקדושה אין לו חלק ונחלה בא־לוהי ישראל, והדברים עתיקים. אבל על כל פנים, שני עיקרים עוברים כחוט השני מראש ״ספר הכוזרי״ עד סופו, ואלו המה דווקא שני העיקרים ששייר הרמב״ם.
ובאמת, זוהי לא רק דעתו של ר׳ יהודה הלוי, אלא גם דעתם של רוב גדולי צרפת ואשכנז – רש״י, בעלי תוס׳ ושאר הראשונים שהיו בימיהם של גדולי ספרד הנ״ל.
אופיינית היא הקושייה שבה התחיל רש״י את פירושו על התורה (בראשית א, א):
אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה, אלא מ״הַחֹדֶש הַזֶּה לָכֶם״ (שמות יב, ב) – שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל – ומה טעם פתח בבראשית? משום – ״כֹּחַ מַעַשָיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחַלַת גּוֹיִם״ (תהלים קיא, ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ״לסטים אתם! שכבשתם ארצות שבעה גויים״, הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא...
ובכן, כל ספר בראשית עד ״החדש הזה לכם״ הוא רק הקדמה, שבאה כדי לסתום את פיות המקטרגים על עם סגולתו של הקדוש ברוך הוא.
בוודאי שאין הדברים כפשוטם ממש, ויש בזה גם כן משום דברי אגדה כמו בכל פירוש רש״י על התורה, שמצטיין בזה שמרכיב גם דברי מדרש בפשט באומנות נפלאה. אבל על כל פנים גם האגדה כשהיא לעצמה מעידה על מהלך המחשבה המקורית שלנו.
על יסוד זה בנה ר׳ יהודה הלוי את ספרו, וראה ברוב המצוות טעם לחיזוק הקשר בין אבינו שבשמים לישראל עם סגולתו. בשביל זה באו השבתות והמועדים, מילה ציצית ותפילין, בשביל כך ציווה הקדוש ברוך הוא את בני ישראל על הקורבנות, וגם על מאכלות אסורים לא הזהיר אותנו הקדוש ברוך הוא אלא מפני הנימוק שהדגישה התורה גופה: ״וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי״ (ויקרא כ, כו).
והראיה, כי הקדוש ברוך הוא פתח את מתן התורה שלו בדברים: ״אָנֹכִי ד׳ אֱ־לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים״ (שמות כ, ב), ולא אמר: אשר בראתי את השמים ואת הארץ. ולשיטתו זהו העיקר, כי כל מה שסיפרה התורה על דבר בריאת שמים וארץ, איננו אלא הקדמה כנ״ל (עיין בכוזרי מאמר ראשון).
בעוד שהרמב״ם מצא בתורה בעיקר את תיקון היחיד, רואה ר׳ יהודה הלוי ביחוד את תיקון הכלל של ישראל, והוא אומר (שם, על פי מאמר שני, נו):
לולי בני ישראל לא היתה התורה. ועוד, כי לא היתה מעלתם בעבור משה, אבל מעלת משה היתה בעבורם, כי האהבה לא היתה כי אם בהמין, ואנחנו אין אנו נקראים עם משה אלא עם הא־לוה.
הטעם שהננו עם סגולה מכל העמים – או כמו שאומר: ״עם ד׳״ – הוא מבאר בדברים האלה:
אנחנו נקראים הסגולה מבני העמים בדין העניין הא־לוהי נתחייב... אברהם יצחק ויעקב ועד משה, ואלו היה לב האדם וסגולתו ולכל אחד מהם היה בנים והשאר כקליפות אינם דומים לאבות, ולא נתחבר בהם העניין הא־לוהי, ואלה הא־לוהיים היו יחידים ולא רבים, עד שהוליד יעקב י״ב שבטים, כולם ראויים לעניין הא־לוהי ושבה הא־לוהות בקהל רב. וכשם שבאדם יש פירות וקליפות – כך היתה סגולת אדם, שת, והשאר כקליפות, וסגולת שת – אנוש, וכן היה העניין עד נח. וסגולת נח – שם, וסגולת שם – עבר, וסגולת עבר – אברהם וכן הלאה... וכשם שאי־אפשר לכל העולם כולו שתהיה להם סגולת המְדבר – כך אי־אפשר לכל המדברים שתהיה להם התכונה הישראלית.
ואותה ההסברה היא גם בנוגע לארצנו הקדושה, שהיא סגולה מכל הארצות, ולב כל האדמה.
ואם תשאלו – אם כן הדבר, מדוע דווקא אנחנו, עם הסגולה, הננו דווים, סחופים ומדולדלים יותר מכל העמים, מדוע דווקא ״כל עיר ועיר על תילה בנוייה – ועיר הא־לוהים מושפלת עד שאול תחתיה?״.
על תשובה זו לא ננעלו שערי תשובה אצל ר׳ יהודה הלוי: כי עשה השם עם ישראל כאשר יעשה היאכר המשליך את התבואה בבטן האדמה, כי יעשה – לא מפאת שהוא מואס בתבואה ואינו חפץ בה – אלא שחפצו ורצונו שתביא לו התבואה ההיא מאה שערים, ובשביל זה בוחר מאוצרות תבואתו רק היפות והמובחרות שבהן. כך בחר הקדוש ברוך הוא מכל שבעים האומות את המובחרת והיפה, להשליך אותנו למעמקי האדמה להיות מושפלת עד שאול תחתיה, כדי שנביא מאה שערים פרי ברכה לעולם כולו. וכשם שהתבואה בראשית צמיחתה תאבד את צורתה, אך לאט־לאט על ידי הגידול תשוב להיות דומה במקצת אל מקורה, עד שתגדל ותבשיל כל צורכה, אז תדמה מכל וכל אל התבואה שהושלכה ארצה – כן הוא גם כן עם ישראל, שעליו נאמר: ״קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַד׳, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה״ (ירמיהו ב, ג), שעל ידי הגלות בין העמים התחילו מעט־מעט במשהו מן המשהו להידמות לנו על ידי שתי הדתות שנתהוו מגרעיני היהדות. אומנם, עדיין המרחק ביניהן ובין היהדות עוד רב כרחוק מזרח ממערב, אך במשך הזמן יבשילו גם הם כל צורכם ואז ״נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ד׳ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם״ (ישעיהו ב, ב).
בקיצור – הרמב״ם ור׳ יהודה הלוי השלימו זה את זה – אלה ואלה דברי א־לוהים חיים.
לנבוכי התקופה ג' ו'
