הוא קרא לזה "כרטיס הכניסה" שלו, ראה בכך את הצעד ההכרחי שיפתח בפניו את דלתות עולם התרבות הגרמני, חותמת הכשר לגרמניוּת חסרת סייגים, מסולקת מכשולים, שלמה ומלאה. אם היה יכול לחבר את הסיפור בראשו, סביר שהיה מוותר על התענוג המפוקפק, ובמקומו בוחר בדרך פשוטה יותר עבור גיבור התסבוכת האיומה שהוא נאלץ לשחק. בקצרה, אפשר להניח של וודאות שלא היה מתנצר.
כשהיה צעיר יותר האמין שהעקשנות משתלמת, והיא אכן השתלמה לא פעם. אביו ודודו התעקשו שייכנס לעסקי המשפחה המשגשגים, הוא התעקש לחיות חיי רוח ויצירה. עקשנותו של העקשן ביותר – שהיה במקרה הזה הוא – היא שניצחה. משפחתו הסכימה לממן את לימודיו באוניברסיטה, ובשנת 1819 נרשם הרי היינה ללימודי משפטים באוניברסיטת בון.
שלוש אוניברסיטאות, הזמנה לדו-קרב שלא התקיים, הרחקה לסמסטר אחד ושש שנים לאחר מכן, סיים היינה את לימודיו באוניברסיטת גטינגן. תעודת דוקטורט למשפטים לא הייתה הדבר היחיד שהוענק לצעיר בן ה-28 בחודש יולי של שנת 1825. באותו החודש הוענק לו גם שמו החדש – כריסטיאן יוהאן היינריך. את השם קיבל היינה לאחר שהוטבל לנצרות בכנסייה הפרוטסטנטית בעיירה הסמוכה הייליגנשטאט. השם שילווה אותו מרגע זה ועד סוף חייו הוא גם השם שבו יוכר בתור אחד מגדולי המשוררים והסופרים של המאה ה-19 ברחבי העולם כולו – היינריך היינה.
במסגרת הדיון האינסופי הניטש עד ימינו סביב שאלת יהדותו של היינה, נסרקו כל כתביו הספרותיים בחיפוש אחר כל בדל התייחסות ליהודים ולדתם. כל ההתייחסויות האלו יצרו כרך בן 300 עמודים. מכל תלי התילים שחיבר בחייו, שמור בספרייה הלאומית בסך הכל מכתב יחיד של היינריך היינה. כפי שתוכלו להיווכח, הוא שופך אור רב על יחסו ועל רגשותיו של המשורר המומר להתנצרות שלו.
פחות משנה לאחר התנצרותו, שלח היינה בתשיעי בינואר 1826 מכתב לחברו לספסל הלימודים ואיש סודו מוזס מוֹזר. המכתב שנכתב בבית משפחת היינה בהמבורג משופע בקודים אישיים בין חברים ומאזכר בין השאר את שמו של מוציא לאור מסוים ("גוביץ המנוול") שבו ביקש היינה לנקום כיוון שהתמהמה בפרסום הסיפור ששלח לו. בהמשך המכתב עובר היינה לעסוק במצוקה האמתית שמסעירה את חייו: טבילתו לנצרות. הוא הרגיש קרוע ומבולבל, וסיפר למוזר על הקושי שלו לכתוב או לחשוב על "דברים חיצוניים".
החברה הגרמנית הנוצרית, שדרשה מיהודיה לוותר על דתם כדי לעלות בסולם הדרגות, התגלתה במערומיה לאחר שהקריב היינה את הקורבן הנדרש. ממקורות אחרים אנו למדים שהיינה ציפה כי התנצרותו תסייע לו לזכות במשרה אקדמית נחשקת, ציפייה שנכזבה. "האין זה מוזר?" שאל את מוֹזר, "רק התנצרתי וכבר כועסים עליי שאני יהודי".
נימה מסוימת של אירוניה ניכרת בדבריו של היינה ומקהה את העוקץ. "עתה אני שנוא אצל נוצרים ויהודים כאחד. אני מאוד מתחרט שהתנצרתי, טרם חשתי שטוב לי יותר מאז, ההיפך, מאז אני מוקף מזל רע – אך די מזה, אתה נאור מדי כדי לא לחייך על זה." ולכך הוסיף ש"כנראה טוב לי יותר משאני יודע" ושאם להודות על האמת, המבקר הקשה ביותר שלו הוא, כמובן, עצמו.
מחשבות על גרמניה
בשנת 1831, כשש שנים לאחר טבילתו לנצרות, מאס היינה בצנזורה הגרמנית ובהתקפות החוזרות והנשנות על יצירתו ועקר לפריז. מקץ שנתיים יוחרמו כל יצירותיו (אלה שנכתבו ואלו שטרם נכתבו) בשל החלטת מדינות הקונפדרציה הגרמנית. האמן והמשפטן המומר יהיה לפליט המעביר את שארית חייו בגלות צרפת.
במקום מושבו בפריז יפיק היינה את המיטב מחייו החדשים. הוא יתערבב בחוגים הנחשקים ביותר, יתרועע עם אישים גדולים דוגמת אלכסנדר דיומא ופרדריק שופן, שמו ייצא למרחוק, ויצירותיו (אלו שנכתבו בגרמניה ואלו שיכתוב בפריז) יזכו אותו בתהילת עולם.
גם רגשות הדחייה וגם החשש הכנה מהשתלטות הלאומנות על הפוליטיקה הגרמנית לא יצליחו להכריע את עוצמת הגעגועים של היינריך היינה לארץ מולדתו. הגעגועים יסרבו להניח לו עד מותו ב-17 בפברואר 1856.
הכתבה נכתבה בעזרתו של ד"ר סטפן ליט, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית, וחיה מאיר-הר, מנהלת אוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית .
