"שאלה: כשעם ישראל צריך להלחם עם אויב נכרי, וכדי להמית את שר הצבא שלהם, נאלצים להפציץ בית, אשר שם הוא נמצא, ועל ידי כך יהרגו הרבה אזרחים חפים מפשע, האם מותר לעשות זאת?
תשובה הנה אם אלו שנמצאים עם שר הצבא הם נכרים, נראה פשוט שהדבר מותר, כי כל זה הוא חלק מצרכי המלחמה.
ואם נמצאים עמו יהודים... יש צד להתיר, וזאת משום שבשעת מלחמה אין את כל הכללים הרגילים של פיקוח נפש... וכבר נאמר בנביא (שמואל ב יא כה) על המלחמות, כזה וכזה תאכל החרב, ויעוין במש"כ בנידון זה בספר שיעורי תורה לרופאים (סי' קטו ורצו)", (מתוך: 'חשוקי חמד', מסכת חולין, דף נט עמוד ב)
מעבר לזה אני מבקש להביא מעין "מחלוקת" בין הג"ר מאיר שמחה הכהן מדוינסק, בעל המשך חכמה והאור שמח, לבין מרן הרב קוק זצ"ל בשאלה קרובה. הדברים מובאים במאמרו הגדול של הרב ש"י זוין על המלחמה המודפס בספרו "לאור ההלכה", כשהוא מדגיש שברי הפלוגתא כנראה לא ראו איש את דברי חברו.
על דברי הרמב"ם (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ז הלכה ח):
"הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות בין עדות ממון בין עדות נפשות ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד הגייס או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו."
כותב האור שמח שמכאן משתמע שאין לו לאדם להכניס את עצמו בספק סכנה עבור הצלת חברו מסכנה, גם אם זה לצורך כל ישראל (אור שמח הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ז הלכה ח):
"הוסיף רבינו טעם למה אינו יוצא, הלא פקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה, ומכש"כ פקוח נפש דכל ישראל, ואסתר תוכיח, רק דנגד הטבע אין לנו להוסיף אחרי מצות יוצר הטבע, חוקר כליות ולב, הוא אמר כי אם יחם לבב הגואל להרגו אין לו משפט מות, תו אין יכולים ב"ד להמיתו, וכיון שהותר דמו לגואל הדם אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו מסכנה ודאית, כן נראה, ומוכח מזה דלא כהגמ"י בשם ירושלמי דתרומות (עיין שם פ"ח סוף ה"ד) שהובא בכסף משנה פרק א' (הי"ד) דחייב להכניס עצמו בספק סכנה, ומירושלמי גופיה אינו מוכח למעיין היטב בו:
כן מה שראיתי מביאים בשם הרדב"ז שחייב לקוץ את עצמו אבר כדי להציל חבירו, נ"ל דאינו כן, וקצת סעד לזה מהא דאמרו בסנהדרין (דף מ"ד ע"ב), וכששמעו חכמים בדבר אמרו להחזירו א"א כו', דקא הדרי בהו כו', וברש"י שם (ד"ה דבעיא), והיה להן לומר לעדים שיקוצו את ידיהם, ועדים שנקטע ידן קודם מיתה אחר שנגמר דין פטור, וכדאמר שמואל (שם מ"ה ע"ב) דבעי לקיים בו יד העדים תהיה בו בראשונה כו', ועל כרחין דאינו מחויב לקטוע ידו להציל פלוני, אף דע"י עדותן שקר נהרג בחנם, וזה קצת סעד, ואכ"מ, ועיין סמ"ע (חו"מ) סימן תכ"ו בזה, וראה מש"כ בפ"ד בזה:"
דברים דומים כתב גם בספרו משך חכמה. על הפסוק (שמות פרק ד פסוק יט):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ:
כותב המשך חכמה כך:
"לך שוב מצרימה, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. מוכח דאם היו חיים המבקשים את נפשו לא היה צריך לילך להוציא בני ישראל ממצרים, אף על פי שכל ישראל צריכים אליו, אינו צריך להכניס עצמו בסכנה."
נראה שאמנם המשך חכמה כותב ש"לא היה צריך לילך", בכל זאת אם הוא מתנדב מיוזמתו ללכת ולהיכנס למקום הסכנה, הרי שמותר לו לעשות זאת, וכל דבריו של המשך חכמה נסובים על כך שאין חיוב או אפילו ציפיה להיכנס למקום הסכנה "אפילו שכל ישראל צריכים אליו".
דבריו של הרב קוק כתובים באריכות בשו"ת משפט כהן סימנים קמב-קמד. הציטוטים הבאים מובאים מתוך מה שבחר הרב זוין לצטט מדברי הרב קוק. ראשית דבריו של הרב קוק נסובים על כך שמותר לשלטון לחייב אנשים להתגייס למקום סכנה מדין הוראת שעה (מעין "תקנה לשעת חירום" - זה מה שמכנה הרב בלשון "למיגדר מילתא"):
"לצורך כלל ישראל הדבר גלוי לכל שבית דין יתירו לצורך שעה" ולכן "אין צריך אפילו ליטול רשות מבית דין"... "הדבר תימה שיסתפק שום אדם על כך אם הדבר הנצרך להצלת כלל ישראל לא נקרא למיגדר מילתא".
בהמשך הרב קוק דן גם מדין "משפט המלוכה":
"כל דבר כללי הנוגע לאומה וגם כל תיקון של הוראת שעה לגדור בפני עושי עולה הכל הוא בכלל משפטי המלוכה."
הדברים של הרב קוק נראים לי פשוטים ומחוייבים. האם היה אוריה החתי יכול לומר שהוא לא מסכים שישימו אותו אל מול פני המלחמה, כי הוא אינו חייב להכניס עצמו למקום הסכנה? באמת שקשה לי להבין כיצד המשך חכמה חשב שניתן לקיים צבא ישראלי במגבלות שהוא שם, בהם הוא מאפשר רק גיוס וולנטרי.
ומכאן, כשם שמותר לשלטון לשלוח חיילים למשימות מסוכנות גם כשידוע שלא יחזרו מהם בשלום, וכשם שכמעט לכל החלטה בטחונית וכן להחלטות תקציביות רבות של השלטון יש השלכות של חיים ומוות, כך יש כח לשלטון לקבל החלטות גם לפגוע באזרחים יהודים ל"ע אם זה צורך חיוני של הכלל.
[בלוג "רב צעיר"]
