הפילוסופיא שהשיגה את החק המוסרי הכללי של העולם, וזהו כל יסוד ידיעת האלהות אצלה, לא יכלה לבא עד העומק הפרטי, איך כל האיכות והכמות המוסרית שבנפש האדם היא מופעה מהחק העליון הזה, והם אחוזים זה בזה, כקוי קרני אור השמש היוצאים מן השמש. וחופש הרצון והבחירה וצדדי החיוב וההכרח שיש בזה, בין באדם בין בעולם, כולם אחוזים בכונניות נפלאות, שהן הולכות ומתגלות לפרטיהם ופרטי פרטיהם בסוד ד' ליראיו. וחכמת יראת ד', החודרת עד כל מעמקי החיים, והאור הגדול של הדבקות האלהית אשר לצדיקים כבירי כח ועובדי ד' באמת, בגבורה ובקדושה, הוא מראה להם את התעלומות הללו, בצורה חודרת במעמקי האמת, שאין דוגמתה בכל התגלות שכלית בעולם, כי אם בסוד ד' ליראיו, ואת ישרים סודו. אמנם עניה היא דעת האדם, שכשהיא תופסת איזה חק, חושבת היא בחלוניות מחשבתה, שכבר עמדה על התיאור האלהי. אלה האליליים הרוחניים, אשר בלב ערל ונפש אטומה באים, באין בושה של יראה פנימית, לדרוך בהיכל הקודש, ולא ידעו ולא יבינו כי הם תופסים רק חק מלאכי קל וקטן, מעלמא דפירודא, ולשוא הם קוראים בשם ד'. כי רק על פי המובן של האורה האלהית אשר בהתגלות הקודש, שכל דעה מתבטלת, וכל הגדרה וכל הגיון מוגבל מתבטל בביטול אפסי בכל עת עלותו ברעיון, שם השראת השכינה חבויה, ושם ההתגלות האלהית מתנוצצת, כאור הנראה מבין החרסים, רצוא ושוב כמראה הבזק.
נושא הפסקה - ההפכים, החופש והמוסר המגביל, הם מאוחדים בשורשם
וזה נתגלה על ידי הסוד.
ביאור הפסקה-
הפילוסופיא שהשיגה את החק המוסרי הכללי של העולם, וזהו כל
יסוד ידיעת האלהות אצלה, לא יכלה לבא עד העומק הפרטי - בכל
סדר זה הרב יבאר את העומק והיחס בין החופש של האדם, לבין החוק
המגביל את האדם.
בפסקה זאת הרב מתעסק כאן כמו שמבואר בכותרת של הפסקה תעלומת
החוק המוסרי והחופש. יש כאן איזה תעלומה פנימית בין החופש לבין
המוסר המגביל, בצורה החיצונית עניינים אלו נראים כסותרים אלו את
אלו, ועל כן כל עיסוק בחיבור בניהם הוא נקרא תעלומה.
התעלומות היסודיות בהבנת הופעת האלוקות בתוך העולם, מצד אחד
חופש של האלוקות מצד שני ההגבלה של בניין העולם, דבר זה מופיע
ברמב"ם בהלכות תשובה וכן ברמב"ם בשמונה פרקים, שם הרמב"ם כ'
שעניינים אלו עמוקים מאד, ולכן כותרת הפסקה זה 'תעלומות' המופיע
בשני עניינים אלו הנראים כסותרים זה את זה.
הרב פונה אל התפיסה הפילוסופית, אותם פילוסופים מבטאים את הצד
המוסרי במציאות. הפילוסופים מעמיקים בתורת המוסר, מה המוסר
הנכון הקיים במציאות. אלא שהעומק הכי גדול של הפילוסופים הוא לא
יכול להיות מספיק עמוק.
הסיבה שהוא לא מספיק עמוק, כיון שיסוד הכי עמוק של הפילוספיה הוא
לא מכיר את האלוקות. האלוקות שהפילוסופים יכולים לקלוט היא
אלוקות על פי מה שגלוי בעולם. הפילוסופים הכרתם נובעת מלמטה. מתוך
חקירת המציאות הם מגלים את הכוחות הרוחניים. כיון שכל התפיסה שלהם באלוקות היא תפיסה לפי המוסר הקיים בעולם לכן הם לא יכולים להגיע אל העומק הפנימי.
יש אלוקות הנמצאת מעל המציאות, ויש אלוקות המתגלה לאחר הצמצום.
לאחר בריאת העולם. הפילוסופים לא יכולים להכיר את השורש האלוקי
הנמצא מעל העולם. הם פועלים בתוך העולם כמו שהעולם גלוי לאחר
הצמצום. לאחר שהעולם נברא.
טעות זאת הובילה את הפילוסופית לסבור שהעולם הוא עולם קדמון.
מבחינת הפילוסופים, לא יכול להיות בורא שנמצא מעל העולם. כל הכרת
הבורא הוא רק לפי מה שהם רואים כעת בתוך המציאות. לכן לפי התפיסה
הפילוסופית ברגע שהאדם יהיה בעל שכל נקי, הוא בעצמו יהיה דבק
בבורא. הם מכניסים את הבורא לתוך המציאות איך כל האיכות והכמות המוסרית שבנפש האדם היא מופעה
מהחק העליון הזה, והם אחוזים זה בזה, כקוי קרני אור השמש
היוצאים מן השמש - בצורה האמיתית הם צריכים להבין שכל האור
המצומצם הקיים בעולם הוא נובע ממקור עליון גדול יותר. אותו מקור
הוא נקרא החוק העליון. בהמשך הרב יבאר מה הוא אותו חוק עליון. אבל
החיבור בין העולם הזה לחוק עליון נעשה בצורה של צמצום ההשפעה.
הצמצום הזה הוא כמו הארה מועטה של השמש. השמש היא אור גדול
שאיננו יכול להתגלות במציאות אלא רק בצורה של קוי אור. צורה של
צמצום מהאור הגדול.
הפילוסופים הם משיגים את האור הנמצא במציאות, אבל הם לא מסוגלים
מתוך הכרת המציאות לחזור אל השורש. הם לא מסוגלים להעלות למקור,
אל אור השמש. הם לא מסוגלים להבין שיש אור יותר גדול שממנו נובע כל
העולם.
וחופש הרצון והבחירה וצדדי החיוב וההכרח שיש בזה, בין באדם
בין בעולם, כולם אחוזים בכונניות נפלאות, שהן הולכות ומתגלות
לפרטיהם ופרטי פרטיהם בסוד ד' ליראיו - בחק העליון הרצון
והבחירה וכנגדם החיוב וההכרח הם אחוזים זה בזה. יש כאן תעלומה
ופלא גדול כיצד הידיעה והבחירה מתאחדים. כיצד ההכרח שהקב"ה
מכריח את העולם לצעוד על פי כללים ולהגיע לתיקון מצד אחד. מצד שני
הקב"ה נותן בחירה חופשית לאדם ולעולם.
הפלא הגדול הזה מתגלה בחוק העליון. האלוקות האין סופית מסוגלת
לאחד בין הצדדים הנראים סותרים זה את זה. הסתירה הזאת מבוטאת
במשנה במסכת אבות.
משנה מסכת אבות פרק ג משנה טו
- הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה:
הבנת הפלא הזה קשורה לסוד ה' ליראיו, כלשון הפסוק בתהלים.
תהלים פרק כה פסוק יד
- סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם.
ההתגלות הזאת מופיע לא למי שחכם, אלא דווקא למי שירא ה'
שיש לו תיקון מוסרי לצד תיקון שכלי. וזה מה שמפרש הרד"ק ד"ק תהלים פרק כה פסוק יד
- סוד ה' ליראיו. סוד ה' לא יגלה כי אם ליראיו, כי המתעסקים
בחכמה אם לא יהיו יראי האל ושלמים במצותיו לא יגלה להם סוד
האל.
טעם הדבר שבחוק האלוקי הכל מאוחד. כיון שהמוסר היינו החיוב
וההכרח, הם כוחות לאחר הגילוי הקיים בתוך העולם. זה המציאות
הקיימת בהעלם לאחר הצמצום, לכן הדברים האלה מוגבלים. לעומת זאת
הרצון והחופש נביעתם מהאלוקות לפני הצמצום. לפני בריאת העולם,
במקור הזה אין הכרח לשום דבר יש רק חופש מוחלט ורצון.
ישנו פער והוא נקרא החלל הפנוי היוצר את ההפרש בין הגילוי הנמצא
בעולם שהוא מוגבל לבין האלוקות שאינה מוגבלת והיא בתוך העולם. ישנו
קושי מובנה להבין את החיבור בין האלוקות המצומצמת לאלוקות שאינה
מצומצמת זה חלק מהשאלות שקשה להבין. וכך כותב ר' נחמן בליקוטי
מוהר"ן על המקור לפער הזה.
ליקוטי מוהר"ן תורה סד
- וכאשר רצה השי"ת לברוא את העולם, לא היה מקום לבוראו מחמת
שהיה הכל א"ס. ע"כ צמצם את האור לצדדין, ועל ידי הצמצום הזה
נעשה חלל הפנוי. ובתוך החלל הפנוי הזה, נתהוו כל הימים והמדות,
שהם בריאת העולם (כמ"ש בע"ח בתחלת ו), וזה החלל הפנוי, היה
מוכרח לבריאת העולם. כי בלתי החלל הפנוי, לא היה שום מקום
לבריאת העולם כנ"ל. וזה הצמצום של החלל הפנוי, א"א להבין
ולהשיג, כ"א לעתיד לבא. כי צריך לומר בו שני הפכים, יש ואין. כי
החלל הפנוי הוא ע"י הצמצום, שכביכול צמצם אלקותו משם, ואין
שם אלקות כביכול, כי אם לא כן אינו פנוי, והכל אין סוף, ואין מקום
לבריאת העולם כלל. אבל באמת לאמתו, בוודאי אעפ"כ יש שם ג"כ
אלקות, כי בוודאי אין שום דבר בלעדי חיותו. וע"כ א"א להשיג כלל
בחי' חלל הפנוי, עד לעתיד לבא:
ר' נחמן כותב שרק לעתיד אפשר להשיג ולהבין לעומק את החידוש של
החלל הפנוי. את הקישור בין ההפכים, בין יש לאין. אומנם הרב מבאר
שהאדם כשהוא מתעלה ומגיע לדרגת סוד ה' ליראיו, הוא זוכה להכיר את
אותו סדר עליון. הוא מגלה את הפרטים ופרטי הפרטים של המציאות.
ביטוי נוסף לאחדות בין החופש לבין הבחירה, אותה אחדות המופיע
באלוקות כותב הרב באורות התשובה.
אורות התשובה פרק טז' פסקה א.
- אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת
האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה
החפשית של האדם. ... ואחרי הידיעה הבהירה, שהשאלה על דבר
שני הפכים בנושא אחד היא רק תכונה יחסית לנו, לגבי שכלנו
המוגבל, ואינה שייכת כלל בחק בורא כל, ... אך כל זמן שלא שב
האדם מחטאו, לא סידר לו את ארחות תשובתו, הרי הוא מונח תחת
הסבל של בחירתו ... אמנם אחרי הארת התשובה מיד נמסרים
למפרע כל המגרעות שבחייו, וכל המעשים, שלגבי ערכו של האדם
אינם טובים, ותוצאותיהן הן מרות לו, לרשות הגבוה, וכולם נערכים
מחוץ ליסוד חופשו ובחירתו, ומצטרפים הם לרשות ההנהגה
העליונה, רשות הגבוה, אשר כל מעשינו פעלת ...
על פי ההכרה שאצל הקב"ה הבחירה היא עצמה בתוך ההסתכלות
האלוקית הרב מסביר כיצד התשובה פועלת. על ידי התשובה החטא עובר
מחטא שהאדם יצר בבחירתו לחטא שהקב"ה בעצמו הטביע שהוא יתרחש.
פלא זה נובע מתוך הכרה שהאלוקות בעצמה היא כוללת את כל המעשים
ויודעת את כל המעשים.
וחכמת יראת ד', החודרת עד כל מעמקי החיים, והאור הגדול של
הדבקות האלהית אשר לצדיקים כבירי כח ועובדי ד' באמת,
בגבורה ובקדושה, הוא מראה להם את התעלומות הללו - הרב מבאר
שחכמת יראת ה' היא המסוגלת לפתור את התעלומה הזאת. מדובר כאן
על חכמת יראת ה'. זה לא המוסר המעשי אלא שורשי המוסר, החכמה
הנמצאת במוסר היא מסוגלת לגלות את הסוד המסוגל לחבר בין הדברים.
עניין זה מתגלה רק לצדיקים עובדי ה' באמת.
כמובן זאת תפיסה עמוקה ומסוכנת. שבה קודם האדם צריך להכיר היטב את האחריות
לכל מעשיו.
ההתגלות הזאת היא איננה דבר שכלי, אלא זה התגלות, סוג של נבואה
ורוה"ק כיון שאיחוד זה איננו הגיוני בשכל לחבר בין ב' חלקים השונים זה
מזה. דבר זה מגיע למי שעובד ה' בדרגות גבוהות, באמת גבורה וקדושה.
הכח להגיע לזה הוא דרך חכמת יראת ה'. הסיבה שזה תלוי ביראת ה'
מבואר גם באורות הקודש חלק ד' וכך הרב כותב שם.
אורות הקודש ח"ד עמ' תלא פסקה מח' –
- יראת ה' בהעדר הידיעה ובוודאותה.
יראת ד' היא החכמה היותר עמוקה, ... והחול עצמו, כשהוא דורש
את העמקנות היסודית, הרי הוא מוכרח לבוא למסקנה זו, שכל זמן
שאין יראת ד' מבססת את המדע, הרי הוא כולו רק מרפרף על השטח
החיצון של המושגים, ... מקור יראת ד' הוא מצטייר בעומק הנשמה
מפני ההרכבה הנפלאה של שני ההפכים אשר בההשגה האלהית,
העדר הידיעה המוחלטת במהות האלוהות וודאות הידיעה
במציאותה השלמה, והתמזגות נפלאה של שני ערכים אדירים
הופכיים מאיימת היא מאד. ... שלילת הידיעה היא מוכרחת, מפני
שכל ידיעה מטשטשת את הידוע, כשם שהיא מבררת אותו, מפני
הטשטוש הנמצא במדע האדם והוא הדין בכל מדע של כל הויה
מוגבלת שיש לה ראשית. ועצם החיים הרי הם היחש האלוהי של
ההויה, וזה אצור בידיעה הנעלמת, הנתפשת רק ברעותא דליבא
היותר כמוסה. ואי אפשר לה להיות מוגלמת בידיעה מובלטת, מפני
שתטשטש ע"י ההגבלה, ובזה יבוטל קשר המציאות. על כן אי אפשר
לשום הויה, שתתפוס את הידיעה האלהית, כדי שלא תתבטל
מציאותה, ותכלית הידיעה, ממשכת החיים וההויה שאין בינה ובין
מקור חיי החיים והויית ההויה שום מסך מבדיל ושום דבר חוצץ,
הוא דוקא מה שלא נדע, כלומר לא הציור של העדר ידיעתנו כ"א
עצמותה של שלילת הידיעה, שבחשכה העליון עצמות הידיעה
האמיתית מונחת היא בלא שום מגע יד מוגבלה, הממעטת את
דיוקנה, כי את השמים ואת הארץ אני מלא אמר ד'.
לפי דברי הרב מבואר שדרגת היראה מבטאת מקום בו האדם לא משיג.
ככל שהאדם יכיר את האלוקות בצורה כזאת שהוא מכיר שהאלוקות
גדולה ומתוך גדלותה הוא לא משיג אותה זה מביא לו יותר יראת ה'.
ממילא לאחר העמקה באותה יראה האדם ישיג בצורה נבואית דברים.
אותם השגות יהיו דקות ועדינות, כיון שברגע שהאדם יגשים אותם ממילא
הוא יגשים ויצמצם את האלוקות. אם כן מתבאר שהסיבה לאותה
תעלומה, היא הגדלות האלוקית. אותה גדלות היא הכרחית בשבילנו בתור
נבראים. אותו הכרח מוליד יראה גדולה מול הקב"ה.
החדירה של יראת ה' לכל המציאות, היא באה לידי ביטוי בדברי חז"ל על
החשיבות של יראת ה' למרות שהאדם מלא חכמה, כמו שמובא בגמ' מסכת
שבת.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא עמוד א
- אמר ריש לקיש: מאי דכתיב והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת
ודעת וגו' - אמונת - זה סדר זרעים, עתיך - זה סדר מועד, חסן - זה
סדר נשים, ישועות - זה סדר נזיקין, חכמת - זה סדר קדשים, ודעת
- זה סדר טהרות. ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו.
וכך הרב מסביר את מעלת היראה בצירוף את התורה היא החכמה.
עין איה שבת פ"ב פסקה קנט'.
וכל המחשבות היותר גדולות, הן רק גדולות לפי ערכו והשגתו של האדם
באשר הוא שם , ואינן באמת כ"א רמזים שישנם דברים גדולים ומחשבות
אדירות שמתאצלות מאור האמת ... אבל היראה יסודה הוא ההכרה
השלילית שהיא יסוד האמת, המונחת על יסוד הערך האמיתי שיש
לכל חמדה מעשית ועיונית, בעומק ורום המדע האלהי והגבורה האמיתית
של אין סוף, שהוא אוצר חיים שכל הגנוז בו איננו משתנה לעד ... ע"כ אחרי
כל חמדת התורה והרחבתה לכל צדדיה, המושג הכללי והמקיים איננו
הציור הפנימי של האדם המונח לפי המושג בכח ציורו העצמי, כ"א יראת
ד' היא אוצרו. והיראה הבאה מכח ההכרה שהטוב והאמת הוא שוכן עדי
עד עם מקור האמת והטוב, ואמתת ערכו של כל נשגב איננו נערך כלל כ"א
לפי הדעה האלהית, שרק ביראה טהורה אפשר להגיש [= לגשת, להגיע]
לקצה ציורה.
מעלת היראה כיון שהיא פועלת על השלילה לכן דווקא היא מסוגלת להכיר
את האלוקות, את פלא האלוקות בצורה נכונה ומדוייקת יותר. לכן גם
לאחר הגילוי שנמסר למי שהגיע ליראת ה', עדיין זה ההכרה הזאת נקראת
תעלומה.
בצורה חודרת במעמקי האמת, שאין דוגמתה בכל התגלות שכלית
בעולם, כי אם בסוד ד' ליראיו, ואת ישרים סודו- הבנת התעלומה
בצורה אמיתית לא תתגלה אלא רק על ידי יראת ה'. כמו שהסברנו לעיל,
יראת ה' היא העמדה של האדם מול הגודל האלוקי. ההכרה שיש כאן
מציאות שאני לא יכול להבין. אותה הבנה עדינה גורמת לאדם יכולת
להכיר את האמת בצורה שאין שום הכרה שכלית יכולה להכיר. כל הכרה
שכלית שתנסה להכיר את האלוקות היא מצמצמת את האלוקות. לכן
העמדה להכיר את הבורא היא דרך יראת ה'. ולכן הרב מביא את הפסוקים
להוכיח את הדבר הזה. את הפסוק שהבאנו לעיל ועוד פסוק המופיע בספר
משלי.
משלי פרק ג פסוק לב
- כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה נָלוֹז וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ.
אמנם עניה היא דעת האדם, שכשהיא תופסת איזה חק, חושבת
היא בחלוניות מחשבתה, שכבר עמדה על התיאור האלהי. אלה
האליליים הרוחניים, אשר בלב ערל ונפש אטומה באים- הרב מבאר
שדעת האדם כיון שהיא איננה מסוגלת להבין את החיבור בין חק לבין
חופש, ממילא הרבה פעמים האדם האנושי תופס איזה חוק בצורה
מוחלטת ולוקח את החוק הזה כאליל כשורש מוחלט.
נראה שכוונת הרב כיון שכל מוסר צריך למצוא איזה שורש יציב ממילא
המוסר החילוני בוחר איזה בסיס איזה חוק והופך אותו ליסוד גדול ועליו
בונה את כל הבניין. בסופו של דבר ההפיכה של אותו חוק ליסוד קבוע, הוא
נחשב כעבודה זרה. זה סוג של המצאת אלוקות אישית שהאדם קובע
בעצמו וממילא הוא הופך את עצמו להיות מחויב לאותו חוק שהוא המציא
בעצמו.
כמשל ניתן להביא את המציאות כיום במדינת ישראל שלקחו חוק של
זכויות הפרט והפכו אותו לסוג של אליל. שזה יסוד לקחת פרט אחד ולקחת
אותו כיסוד לכל המציאות.
הצורך בקביעות עליה האדם יבסס את חייו מוסברת על פי דבריו של קאנט.
קאנט הסביר שיש להפוך את המוסר לחוק קבוע דווקא כשמתחילה לפני
שנהפך לחוק היה רצון. "עשה מעשיך רק עפ"י אותו הכלל אשר בקבלך
אותו תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחק כללי". הבעיה שהשורש לאותה
החלטה היא תלויה באדם, כיון שהיא מתחילה מן עמדתו הפרטית של
האדם, היא עלולה להשתנות. היא לא יכולה להיות מוחלטת.
באין בושה של יראה פנימית, לדרוך בהיכל הקודש, ולא ידעו ולא
יבינו כי הם תופסים רק חק מלאכי קל וקטן, מעלמא דפירודא,
ולשוא הם קוראים בשם ד' - הסיבה שהעולם החילוני הופך את החק
המסויים לאלוקות, כיון שאין להם יראת ה'. כשאין יראת ה' גורמים
צמצום לאלוקות. אותו צמצום הוא אליליות. האלילות הפכה את הקב"ה
למציאות מגושמת. זה מה שנוצר בתפיסה החילונית ההופכת את חק קטן
נפרד לאלוקות.
הבעיה בתפיסה הזאת שהיא כביכול מדברת על הקב"ה, אבל הופכת את
הקב"ה לקטן. הם כביכול דורכים בהיכל הקודש, הם משתמשים בלשונות
של קדושה, אבל בעומק זה בדיוק ההפך. אין להם שום יראה מהקב"ה,
אלא רק הקטנה וההפך מהקדושה. אין להם הבנה במה הם מדברים. הרב
משתמש בלשון הפסוק מספר תהילים.
תהלים פרק פב פסוק ה
לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו ימוטו כל מוסדי ארץ.
את התפיסה הזאת הרב מכנה בלשון המופיע בספר הזהר.
זוהר כרך ג במדבר פרשת שלח לך דף קנט עמוד ב
- האי עלמא דאקרי עלמא דפירודא וב"נ אשתכח ביה ולא אשתכח,
כד בעאן לאסתכלא ביה אסתלק מנייהו ולא אתחזי
הזהר מתאר את העולמות. המצב בו העולם שלנו בלי תיקון הוא עלמא
דפירודא. היינו מציאות בה העולם הזה נראה מנותק מן האלוקות. הפירוד
הזה הוא גורם שבני האדם לא יוכלו להסתכל ולהכיר את האלוקות.
תפיסת הפירוד היא מבטאת את הרשעה. הרשעים חושבים שהקב"ה עזב
את הארץ, שאין השגחה. כל תפיסה שאינה מכירה את האלוקות בגדלותו,
יוצרת חוסר יראת ה'. כל תפיסה מקטינה יוצרת פירוד וחוסר קשר אל
הקב"ה. לכן הפרדה כזאת היא כמו עבודה זרה, שכחת הקב"ה. אם כן
תפיסה מוסרית כזאת, למרות שכביכול היא קוראת בשם המוסר, היא
כביכול קוראת בשם ה'. אבל באמת אין לה תפיסה אלוקית נכונה, להיפך
היא לקחה חוק והפכה אותו ליסוד אלוקי, למרות שהיסוד הזה לא אלוקי.
כי רק על פי המובן של האורה האלהית אשר בהתגלות
הקודש, שכל דעה מתבטלת, וכל הגדרה וכל הגיון מוגבל
מתבטל בביטול אפסי בכל עת עלותו ברעיון- התפיסה הנכונה מבינה
שכל עומק שהאדם מכיר מהאור האלוקי, היא אומנת מקרבת את האדם
אל האלוקות. אבל דווקא ההגדרה הזאת היא מבטאת את גדלות ה' ולכן
גם ההכרה הזאת היא רק זיו מהאור האלוקי, אותו זיו הוא לא האלוקות
עצמה.
כל הגדרה ואפילו הגיון שזה מציאות יותר דקה מהגדרה, גם היא מתבטלת
מול האור האלוקי. אותו ביטול הוא ביטול מוחלט כמו שהרב מכנה ביטול
אפסי. שום הגדרה של נברא לא יכולה להגדיר משהו במציאות האלוקית.
שם השראת השכינה חבויה, ושם ההתגלות האלהית מתנוצצת,
כאור הנראה מבין החרסים, רצוא ושוב כמראה הבזק - למרות שכל
הגדרה היא בטלה מול האלוקות, בכל זאת היא מגלה במשהו את
האלוקות.
הגילוי הקטן שההגדרה מגלה משום שבכל הגה ובכל רעיון טמון התנוצצות
אלוקית. הרב מתאר את הדבר הזה כמו אור הנובע מן החרסים, היינו
העולם הזה מצד אחד הוא מוגבל ואם כן הוא כביכול מלא הגדרות. מצד
שני שורשו הוא רוחני. כל הגדרה הקיימת בעולם הזה שורשה קיים
באלוקות. אומנם מה שנמצא באלוקות, הוא נמצא בגדלות מלאה. הכרת
האלוקות מופיע מתוך אור המתגלה מבין החרסים.
אותו גילוי אור הוא בלתי נתפס, לכן גם לאחר התפיסה זה נראה כמו ברק
של רצוא ושוב, היינו האדם לא ממש מכיל מה שהוא תפס. הגדרת השכינה
החבויה בעולם בביטוי של רצוא ושוב זה על פי מה שמופיע בספר יחזקאל,
לתיאור דרגת המלאכים, החיות. וכמו שהגמרא במסכת חגיגה מבארת
פסוק זה.
יחזקאל פרק א פסוק יד
- וׁהחיות רצוא ושוב כמראה הבזק.
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יג עמוד ב
- והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק. מאי רצוא ושוב? אמר רב יהודה:
כאור היוצא מפי הכבשן. מאי כמראה הבזק? אמר רבי יוסי בר
חנינא: כאור היוצא מבין החרסים.
הרב פופר שליט"א
