ויאבק – ״הֵאָבֵק עם״ נמצא רק כאן, בסיפור הזה.
לא הרי ״אבק״ כהרי ״עפר״. ״עפר״ הוא הכיסוי החיצוני של הארץ, שכבה רפויה של אדמה פוריה. ״עפר״ קרוב ל״עֵבֶר״ – הצד החיצוני, ול״עור״. כדרך ש״עור״ מציין את חלק הגוף שדרכו משפיע העולם החיצוני על הגוף (״עוּר״, התעורר, מציין את המצב לאחר השינה, כאשר הנפש, שנתכנסה לתוך עצמה, שבה כביכול ומגיעה עד לעור), כך מציין ה״עפר״ את חלק הארץ שבו מתפתחים חיים ארציים, כתוצאה מגורמים מעוררים חיצוניים הבאים מהחלל החיצון.
לעומת זאת, ״אבק״ מציין חלקים זעירים של חומר ארצי, שבעת שניתקים ממקומם מאבדים כמעט את כל כובדם, והסיבה הקטנה ביותר גורמת להם להתעופף אל על. קרוב ל״אבק״ – ״אפק״, שנגזר משורש ״פוק״ עם אל״ף מייחדת בתחילתו, והמציין מה שפורץ ויוצא החוצה ממקום מעמדו, ואולי גם את המקום שממנו פורץ. כך גם ״בוק״ ו״בקק״ – להתרוקן, ו״בקבוק״ – כלי שממנו זורם החוצה נוזל. זו כנראה גם משמעות השורש ״אבק״: להזיז דבר ממקומו במהירות. אפשר להביא ראיה לכך מהפסוק: ״וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן״ (ישעיהו ט, יז): הם מתנשאים אל על בהדרת גאונם, אך גאותם היא גאוה של עשן!
נמצא ש״הֵאָבֵק עם״ מציין את המאמץ ההדדי לנתק את האחר ממקום מעמדו על הארץ, ולעשותו ״אבק״. קרוב אליו ״חבק״, המאמץ למשוך מישהו קרוב אליו, להתחבק.
לדעת חז״ל, האבק שעלה מרגלי שני הלוחמים הגיע עד כסא הכבוד: ״מלמד שהעלו אבק רגליהם עד כסא הכבוד״ (חולין צא.); שכן מאבק זה היה מעין המאבק הגדול הנמשך לאורך כל דברי ימי העולם. אכן זהו הסיכום והתוכן של כל ההסטוריה האנושית.
השחר – משורש ״שַׁחֵר״, לבקש – הזמן ביום שבו כבר אפשר לחפש אחר דברים, אך צריך עדיין מאמצים לשם כך; תחילת הדמדומים הקודמים לבוקר. ״בוקר״ הוא הזמן בו נעשה מראה הכל ניכר וברור.
המאורע שאירע ליעקב באותו לילה היה המענה לזעקת מצוקתו: כל עוד פרוש הלילה על הארץ, כח הכרת האדם מעורפל, והדברים מבולבלים לבלי הכר עד שלא ניתן להבינם כפי שהם באמת, כל אותו הזמן יהיה צפוי יעקב למאבק ולהתנגדות. לדעת חז״ל (בראשית רבה עז, ג), יהיה על יעקב להאבק בשרו של עשו – גאונותו ורוחו של עשו, הלבוש מלכות, שרביטו בידו וחרבו על מתניו – עד שתסור חשכת הלילה מעל הארץ. יעקב עצמו הכיר ש״איש״ זה היה אחד מהנבראים העליונים (פסוק לא), והוא קבע מזכרת נצח להכרה זו בשם שנתן למקום.
