רש"ר הירש בראשית ל"ב
גיד הנשה – "נשה" – השורש של "נשים" ו"נושה". נראה שמשמעותו הבסיסית של "נשה" היא: להיות ברשותו של אחר – או עצמו או רכושו. ומכאן: ה"נושה", הנותן חלק מרכושו לזולת, וכתוצאה מכך, תובע ממנו עתה דבר.
"נשה" מציין נתינה מרצון, התמסרות לאחר ללא התנגדות (עיין פירוש ויקרא ד, ו). השורש הקרוב "נצה" – לפי משמעות אות צד"י [היותר חזקה] – מציין התנגדות לשליטת האחר, או שאיפה להשתלט על המתנגדים אליו, הווי אומר: ריב. מכאן אולי גם "נוצה" (כנף), האיבר הדוחף את הגוף מול התנגדות האוויר. ומכאן גם "מצה" בניגוד ל"חמץ". תהליך החמץ יוצר התנגדות בין חלקים שקודם לכן היו דחוסים ומאוחדים, ודיכוי התנגדות זאת מתחילת התהוותה נקרא "מצה". אם אחד מהצדדים במריבה משיג את מטרתו, מהווה הדבר "נצח", נצחון (השווה "נוע" ו"נוח").
בהקשר לאובדן נכסים רוחניים או שכליים, "נשה" אינו מציין שכחה אלא ויתור, אבדן התקווה לחזרה (עיין פירוש לקמן מא, נא).
השורש של "אשה" (בלשון יחיד), אינו "נשה" אלא "איש": "כי מאיש לקחה" (לעיל ב, כג). שהרי ביחיד יחסה לאיש הוא של אשה לבעלה. היא לא מסורה בידיו ללא יכולת התנגדות, אלא משלימה אותו ועומדת לצדו כשווה. אולם בלשון רבים – "נשים", מתגלה המעמד הציבורי של האשה; אשר מפקידה ביד בעלה כמה מזכויותיה, המיוצגות על ידו. רק בחיים הצבוריים, בחיי הקהילה, נראות נשים כחלשות וחסרות אונים; ואף על פי כן, הן "נשים", ה"נושים" של האנשים.
נמצא ש"גיד הנשה" כוונתו: גיד הכניעה וחוסר האונים. אין הכוונה כאן לגיד כחלק מגוף האדם, אלא למשמעותו ההסטורית. כשהגיד זז ממקומו, לא יכל השריר לשלוט בעצם. אובדן שליטה זה נגרם ליעקב מיד האיש שנאבק עמו, ומבחינה זו לא יכל יעקב לעמוד כנגדו. הגיד השריר והעצם ישנם לפנינו, אך השימוש בהם נפגע; אולם כל זאת לא לנצח. "נשה" מציין ויתור זמני בלבד, ולא אובדן קבוע. יעקב הוא "נושה", שיש לו עוד חשבון גדול להסדיר עם שרו של עשו.
זכרו של מאורע זה השתמר לצאצאי יעקב לדורות על ידי איסור גיד הנשה. ודאי שאין כוונת האיסור להודיע לצאצאי יעקב על העובדה ההסטורית שאביהם הקדמון צלע כתוצאה ממאבק גופני; כדרך שלא יעלה על הדעת שכוונת איסור חמץ אינה אלא להודיענו מה היה הלחם שאכלו אבותינו כשיצאו ממצרים. שתי מציאויות אלה כשלעצמן, חשיבותן מועטת, ואפשר להבין את זכרונן לדורות על ידי מצות ה' רק אם נאמר שטמונות בהם אמיתוֹת בעלוֹת חשיבוּת עמוקה לייעודנו כעם; ואמיתוֹת אלה מקבלות ביטוי נצחי והתחדשות על ידי איסור האכילה.
חז"ל גם מיחסים חשיבות כזאת לאיסור זה, במדרשם לישעיהו (ט, ז–יב). הנביא אומר: "דָּבָר שָׁלַח ה' בְּיַעֲקֹב וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל, וְיָדְעוּ הָעָם כֻּלּוֹ אֶפְרַיִם וְיוֹשֵׁב שֹׁמְרוֹן בְּגַאֲוָה וּבְגֹדֶל לֵבָב לֵאמֹר, לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה שִׁקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף, וַיְשַׂגֵּב ה' אֶת צָרֵי רְצִין עָלָיו וְאֶת אֹיְבָיו יְסַכְסֵך, אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה, וְהָעָם לֹא־שָׁב עַד הַמַּכֵּהוּ וְאֶת־ה' צְבָאוֹת לֹא דָרָשׁוּ". ודורשים חז"ל (חולין צא.): " 'דבר שלח ה' ביעקב' – זה גיד הנשה [אכן היה זה דבר ה' שנשלח אל יעקב], 'ונפל בישראל' – שפשט איסורו בכל ישראל".
לאור כל זה, אין כל ספק בטעם האיסור. במשך כל מאבקם הארוך, לא יכל שרו של עשו לנצח את יעקב ולהפילו ארצה; אך עלה בידו לנקוע את כף ירכו ולמנוע ממנו מלהשתמש בכחו החמרי. כך יעשה יעקב את דרכו במהלך ההסטוריה, כשהוא צולע בלי יכולת לעמוד על שתי רגליו, וללא עמידה והליכה יציבים. חוסר יציבות זה הוא תנאי הכרחי לפקוח את עיני עשו. אם גם יעקב היה עומד בראש ארבע מאות אנשיו, הרי שעמידתו הבלתי־מנוצחת לא הייתה מגלה את אצבע האלקים בדברי ימי העולם. על כן לא יאכלו בני יעקב (אשר דווקא על ידי חולשתו החמרית ייהפך ל"ישראל", ויעיד על ה' אשר כחו גובר על הכל) את גיד הכניעה והחולשה החמרית.
בכל עת שצאצאי יעקב יושבים לאכול, תעמוד מולם אזהרה זו מסיפורי נדודי חייהם: עליהם לוותר מרצון על הגיד הזה – על כחם הגשמי שנמסר לעשו. אל להם לחשוב שקיומם תלוי בסוג כזה של כח. ואל להם לראות עצמם בלתי מוגנים ובלי בטחון בתוך תהפוכות הזמן, רק מתוך שאינם חגורים בחרב כעשו, ואין ביכולתם אף להתהלך בארץ בצעדים איתנים. כחו של יעקב־ישראל תלוי בכחות אחרים, נשגבים יותר, אשר חרבו של עשו אינה יכולה להם.
אם יעקב נופל, הרי זה לא בגלל כחו הגופני המוגבל, אלא מחמת שלא עשה את כל הדרוש לזכות בשמירת ה'. ומאידך, אם ישראל ניצב איתן, אין זה בשל כחו הגופני והחמרי, אלא מכיון שה' נושא אותו על כנפי הנשרים של כחו הכל יכול.
זהו הלימוד שנמסר ליעקב, כדי שיינשא לעד בלבות כל ישראל. זה ה"דבר" אשר משמעותו המלאה תיכנס אט אט אל תוך הכרת האומה, בעת שתתלה את נפילתה וצרתה, לא ברצון ה' אלא בחולשתה הצבאית; וכאשר, במקום להבטיח את עתידה על ידי שיבה אל ה', היא מכריזה בגאוות שווא: "לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה, שִׁקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף".
בספר בראשית נכללו ארבע תקנות שיצאו מפי עליון: שבת וקשת, מילה וגיד הנשה. בשתי הראשונות ישנה חשיבות לכלל האנושות; ולשתי האחרונות יש משמעות דומה בתוך התחום של העם היהודי. שבת קובעת את שליחותה המוסרית והרוחנית של האנושות, ומילה קובעת את שליחות ישראל. קשת היא הסמל של דברי ימי האנושות, וגיד הנשה הוא הסמל של תולדות העם היהודי. המעשה המוסרי של אדם, והגורל שנועד לאדם על ידי ה', הם הקובעים יחדיו את סך כל חיי היחיד והכלל בארץ.
