רש"ר הירש בראשית ל"ב
ויצר לו ויחץ – "ויצר" נגזר מ"יצר", לא מ"צרר" או "צור", הפעלים הרגילים לציון צרה או מצוקה.
"יצר" (צורה מוגברת של "יסר", לקשור) פירושו: ליצור, לתת צורה. כל מעשה יצירה כרוך בדחיסת חומר אל תוך צורה הנקבעת על ידי המטרה. המושגים האלה כל כך קשורים זה לזה עד שאנו מוצאים גם את "צור" [בדרך כלל "צרה וצוקה"] במובן של "יצירה": "ויצר אתו בחרט" (שמות לב, ד). מכאן גם שם העצם "צורה".
אולי יש הבדל בין "צור" ל"יצר" בבואם לציין "צרה וצוקה". "צר" הוא הגבלה חיצונית של תחום האדם, ותוצאתו היא שהאדם אינו יכול לנוע בחפשיות. הגבלה זו אינה משפיעה על החיים הפנימיים של האדם. הפכו של "צר" הוא "מרחב". אך "יצר" הוא צמצום כל־כך מוחלט של תנאי החיים עד שהאדם חש שאין ביכולתו להתנגד, כחומר גרידא ביד היוצר.
כך חש יעקב כאשר עמד אל מול עשו; וכך המצב שבו גם אנו מוצאים את עצמנו במשך מאות שנים, עומדים מול אומות עשו. זהו המצב שנקרא בתוכחה "חמת קרי" (ויקרא כו, כח), "זעם המקרה". במצב זה, הרי שטובתנו חיינו ואושרנו אינם הגורם המדריך והקובע; אלא הם עצמם תלויים בחסדי הזולת ובמטרותיו, ועלינו להסתפק בפירורים שנופלים במקרה משולחנם של אומות אחרות.
לפי זה, "ויצר לו" פירושו: יעקב חש שהוא נתון כל כולו לחסדי עשו, הבא לקראתו וארבע מאות איש עמו. ומשום כך חצה את העם אשר אתו לשני מחנות, כדי שלכל הפחות הנשאר יהיה לפליטה.
כך גם היה פיזורנו בגלות, האמצעי להישרדותנו ולהצלחתנו. באף מקום ובשום זמן לא יכלה חרבו של עשו להגיע אל כולנו בבת אחת. כאשר נשפך דמנו במערב, היו אחינו שבמזרח בטוחים, וכן להיפך. "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות" (פסחים פז:). יעקב גם הוא נהג בעת צרה באותה דרך.
