רש"ר הירש בראשית ל"א
(יט-כ) ותגנב רחל, ויגנב יעקב – הכתוב מדגיש שנעשו שתי גניבות. נמצא שהיו שם הזדמנויות לגניבה, אך אלה היו שתי הגניבות היחידות:
חז"ל אומרים שרחל גנבה את התרפים אשר לאביה מפני שלא יכלה לשאת את המחשבה שתצא ותעזוב את אביה שקוע בעבודה זרה, ללא כל דחיפה לתקן את דרכיו (בראשית רבה עד, ה). לכן לקחה אותם פסלים שהם כביכול "המגינים" על הבית; ומטרת הגניבה הייתה להוכיח ללבן כמה חסרי אונים הם אותם פסלים: אם על עצמם לא יכלו לשמור, כיצד ישמרו על אחרים?
מקורה ופירושה של תיבת "תרפים" אינם ברורים. מהביטויים "שָׁאַל בַּתְּרָפִים" (יחזקאל כא, כו), "הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ־אָוֶן" (זכריה י, ב), וכן "אֵפוֹד וּתְרָפִים" (שופטים יז, ה ועוד מקומות), למדנו שתרפים היו פסלים ששימשו לגילוי עתידות.
יעקב גם הוא גנב משהו: את לב הארמי. שכן לבן היה ארמי, ויעקב לא העז לגלות לו את כוונותיו, או אפילו להעלות בלבו חשד קל אודות עזיבתו. אם יצטרך לעזוב, עליו לברוח.
"גניבת לב" היא לפעול שדעתו של האחר תהיה לטובתנו בלי שנהיה ראויים לכך; לרכוש את רצונו הטוב של הזולת באמצעות ידידות שאינה כנה, ועל ידי מעשים טובים שאין כוונה טובה בצדם. חז"ל קוראים לסוג רמאות זו "גניבת דעת" (עיין חולין צד.), והם אוסרים אותה ואת כל הדומה לה אפילו דמיון מועט.
גניבת הדעת של יעקב הייתה בכך שלא הראה כל רמז ללבן, לא במעשה ולא בהבעת פניו, שאכן חש בשינוי שחל ביחסו של לבן אליו. יעקב נזקק לשליטה עצמית זו, ואולי אף להסתיר את כוונותיו – "על בלי הגיד לו", היינו שלא יכל להגיד ללבן; "כי בורח הוא", משום שרק כבורח יצליח לצאת. אילו היה אומר ללבן שיש בדעתו לעזוב את עבודתו, עליו לצפות שלבן יגרש אותו בגפו בעירום ובחוסר כל (לבן הודה בכך לאחר זמן בפה מלא), כדרך שהגיע בתחילה.
