רש"ר הירש בראשית ל':כ"ז
(כז-ל) ויאמר אליו לבן וגו' – לבן היה רוצה מאד שעבודת יעקב אצלו תימשך הלאה, והוא רוצה שתיעשה ללא כל תמורה יותר מכדי חיותו, כמקודם. לכן הוא מתחיל לדבר בדרך אופיינית של מעמיד פנים כחסיד אשר שם שמים שגור על פיו. לבן אינו מודה שרצונו להחזיק ביעקב בשל עבודתו הזריזה. הוא יודע שעבור דברים כאלה צריכים לשלם, ושהמשבח אותם ישלם מחיר גבוה יותר. משום כך הוא מראה עצמו כירא שמים מופלג (כדרך שגם היום, אלה שפרקו מעל צווארם כל יראת שמים אמיתית, פונים לאמונות תפלות, כסבורים הם ש"ניחוש", אמונה תפלה בסימנים ואותות שונים, שקולים ליראת שמים). וכך אומר לבן ליעקב: אינני רוצה לשלחך. אין כל סיבה אמיתית לזה, אך יש לי "ניחוש" (תחושה פנימית מבשרת עתידות): נראה לי ש"ה' ", שאותו אתה עובד, בירך אותי בגללך, משום שאתה צדיק כל־כך. לא הייתי רוצה לראות צדיק כזה עוזב אותי.
לבן מקווה שהצדיק יתפתה לדברי החנופה ויסכים להשאר. אך כשיעקב אינו משיב דבר, מבין לבן שעליו גם להציע גמול חמרי. "תקבע אתה את שכרך", הוא אומר, "ואשלם אותו בשמחה".
על כך משיב מיד יעקב: "אתה יודע היטב – ללא כל צורך ב'ניחוש' – איך שעבדתיך ואיך שתרמתי להצלחתך. אינך צריך לנחש שה' בירך אותך 'בגללי'; אתה יודע שהוא ברך אותך 'לרגלי', כפי ההצלחה בה הפעלתי את ידי ורגלי בעבודתך. ה' לא בירך אותי לפי מידת היראת שמים שלי, אלא על פי מידת זריזותי בעבודה. ועתה, האם אינך סבור שהגיעה השעה בה אוכל להשתמש במקצת מאותה הזריזות לבניין ביתי שלי?"
נחשתי – עיין אוסף כתבים כרך ח עמ' מב.
נקבה – לא התברר לי במידה מספקת מה הצד השווה בין "נקב" במובן "לעשות חור", לבין "נקב" במובן "לקבוע". כעין זה גם "רצה", הקרוב ל"רצע" (עשה חור) ול"רצח"; וכן "ערג" (השתוקק, דומה ל"רצה"), הקרוב ל"הרג" [דומה לרצח].
המשמעות העיקרית של "נקב" – כמו ב"וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ" (מלכים ב יב, י) – היא להסיר ולהפריד חלק מהכל. יתכן שאותו רעיון עצמו מונח ביסוד הביטויים "נקב שכר", "נקב שם" [ויקרא כד, טז], "נקב בשם" [במדבר א, יז], אך במובן מופשט [אבסטרקטי] ובהרחבה. לפני שנקבע השכר ("נקב שכר"), ה"שכר" הוא מושג כללי שכלולים בו כל מיני ערכים וגדלים. אך משנתפרש השכר והוקצבו לו ערך וגודל מסוימים, הרי שערך זה בגודל זה מוסר ומופרד מכל שאר הערכים והגדלים הכלולים במושג הכללי "שכר". מכאן ואילך, כל יתר האפשרויות אינן באות בחשבון, ומושג ה"שכר" מצטמצם להיקף המסוים שהסירו ו"ניקבו" מתוך הכלל.
כיוצא בזה: "אנשים אשר נקבו בשמות" (במדבר א, יז). אנשים אלה, משנתפרשו בשם, הוסרו והופרדו מכל מה שכלול במושג הרחב "אנשים".
על אותה הדרך, "נכר" בבניין קל משמעותו "להיות זר"; וגם בבנין הפעיל, "הכיר", משמעותו העיקרית היא "לעשות זר". שכן כל "הכרה" אינה אלא נתינת תשומת הלב לאותם סימנים מובהקים המבדילים עצם אחד משאר בני מינו; סימנים מובהקים המסירים ומפרידים את הפרט מתוך הכלל, ובכך כביכול "מכירים" אותו, מבליטים אותו כ"זר" ו"נכרי". יש לציין ש"נקר", הקרוב באופן היגויו ל"נכר", משמעותו גם־כן: "להוציא בנקבה".
"לרגלי" אין פירושו "לאחר שבאתי", אלא "לפי דרכיי וצעדיי". כך, "לרגל המלאכה" וגו': "לפי צעדי הצאן והילדים" (להלן לג, יד). ומכאן, "הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ": "ההולכות אחריה, פסיעה אחר פסיעה" (שמואל א כה, מב). וגם כאן פירושו: ה' בירך אותך לפי דרכיי, לפי זריזותי בעבודתך.
