המגמה האחרונה בחיים היא הקדושה. הקדושה היא חטיבה עליונה, שאין בה כלום מהחולשה שבמוסר. הקדושה אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה. אין בתכונה של קבוץ צבורי בשום אופן אפשרות לנטיה של החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כי אם הירוס מוסרי, אם יזדמן, ורקבון פנימי, האוכל כל. על כן אי אפשר כלל לדרוש שיהיה בעולם עם מוסרי, כי אם עם קדוש, עם שכל מה שיגביר את עצמו, כל מה שירומם את ערכו בפנים ובחוץ, כן ירומם ויגביר את האור והטוב בעולם. ונמצא שתמצית הטוב שבמוסר כלולה היא כבר בהקדושה, בצורה יותר מפוארה, יפה ומענגת.
המגמה האחרונה בחיים היא הקדושה. הקדושה היא חטיבה
עליונה, שאין בה כלום מהחולשה שבמוסר - הרב מסמן לנו את
המגמה הסופית , המגמה הזאת היא הקדושה ולא המוסר. במוסר יש
חסרון שהוא מחליש כוחות מסויימים של חיים. לעומת הקדושה שהיא
מסוגלת לרומם את כל כוחות החיים.
פסקה זאת מופיע בהמשך לפסקה קודמת בה הרב דיבר על זה
שהמוסר יכול להפוך להיות טבע, הרב הזכיר שם את הקדושה, כיון
שמהות הקדושה שהיא לא חונקת את הכוחות הטבעיים, ובזה היא
יותר גדולה מן המוסר.
עבודת הקדושה שייכת למימד ההמתקה בו האדם ממתיק את כל
העולם, ולא מכניע את העולם. הבעיה של המוסר שהוא רודה ומצמצם
כוחות, לכן המוסר לא יכול להיות המגמה האחרונה.
החסרון של המוסר שהוא בעצמו כל הזמן מתמודד מול הרע. עצם
ההכרה כאילו העולם כולו לא מוסרי וצריך לתקנו, היא גורמת שהאדם
יתכחש למציאות הטבעית הטובה הקיימת בעולם. הקדושה היא רואה
את העולם במעלתו לכן לא רק שהיא לא מחלישה את העולם, להיפך
היא מרוממת ומחזקת את העולם.
הקדושה אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה
עמוק במעמקי נפש כל חי- הרב מחדש שיתרון הקדושה שהיא אינה
מנגדת לאהבה עצמית. בדברי הרב ישנו חידוש, הרבה פעמים העולם
הדתי מתנגד לאהבה עצמית. הרבה פעמים אהבה עצמית נראית כעין
רצון ליישות וגאווה, או לאגואיסטיות. כאן הרב מבאר שיש משהו טוב
באותה אהבה עצמית. לכן התיקון לא יכול לעבור דרך ביטול האהבה
העצמית.
הקדושה היא נותנת מקום לאהבה של המציאות. לפעמים אדם שהוא
פועל עם המוסר הוא מרגיש סלידה מכוחות החיים של העולם כולו וכן
הכוחות שנמצאים אצלו עצמו, משום שהוא רואה כמה העולם לא
מוסרי.
התוצאה של עבודה רק עם המוסר שהאדם יסלוד מן העולם ויראה את
כל העולם כולו כמקום רע. בזה שונה מידת הקדושה שהיא מגלה את
האהבה לכל העולם. הקדושה מניחה שככל שהאדם יאהב יותר את
עצמו יהיה לו כח יותר לשנות את המציאות לקדושה, כיון שהוא לא
מתנגד אל המציאות אלא מרומם את המציאות.
היכולת שהאדם אוהב את עצמו, היא היכולת של האדם להשאר בטבע
שלו. להאיר את הטבע שלו ולא לבטל את הטבע. כמו שראינו בפסקה
קודמת שמטרת הקדושה להאיר את הטבע. העמידה של האדם על
אהבה העצמית, לא רק שהיא לא מפריע לקדושה, אלא להיפך היא
מעמידה את האדם לקירוב לצורה העליונה.
הסיבה שהאהבה העצמית יכולה לקדם את האדם, בגלל שבתוך כל
אדם יש נקודה של קדושה. אותה נקודה של קדושה היא מיוחדת אליו,
ולכן חשוב שהאדם יאהב את עצמו.
אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה
שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל,
על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה - הרב מבאר כיצד
הקדושה פועלת עם אותה אהבה. הקדושה לוקחת את האהבה והופכת
אותה להיות כלי לחיזוק קשרי האהבה לכל הבריאה.
ישנה אפשרות שהאדם יאהב את עצמו ומתוך אותה אהבה ירצה לתקן
הטוב הוא הכח הנמצא בכל העולם, הקדושה מובילה את האדם להכיר שהיכולת שלו לאהוב את עצמו ולהשפיע טוב
על עצמו תלויה בקידום כל העולם לקראת אותו טוב.
הקדושה רואה את כל העולם בצורה טובה, לכן היא משפיע גם על
האדם הפרטי שירגיש כיצד העולם יכול בטובתו לעזור לו להגיע למימוש
האהבה העצמית שלו.
אין בתכונה של קבוץ צבורי בשום אופן אפשרות לנטיה של
החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כי אם הירוס מוסרי, אם
יזדמן, ורקבון פנימי, האוכל כל - הרב מחדש שהיסוד בו צריך לשאוף
אל הקדושה ולא אל המוסר המחליש, זה הכרחי בעבודה של ציבור.
ציבור לא אוהב ולא מסוגל לעבוד עבודה של החלשה, לכן כדי שהציבור
יקבל חיות הוא צריך לעבוד במימד של הקדושה.
נראה שזה ההסבר למה תורת החסידות התפשטה יותר מאשר תורת
בעלי המוסר. בצורה ציבורית הציבור חייב לחיות מתוך תקווה לחיים
ואהבה שמסוגלת להכניס קדושה במציאות, מה שאין כן עבודת המוסר
שהיא יותר מתאימה לאנשים הפרטיים.
נראה שהרב מדבר כאן לא רק על הדרכה כיצד לעבוד עבודה מוסרית
עם ציבור. נראה שיש כאן הוראה מעשית לבדוק האם הקיבוץ הציבורי,
גורם החלשה של ה פרט.
אסור שהציבור ימחוק את הרצונות ואת האהבות הפרטיות הקיימות
באנשים הפרטיים. אם הקיבוץ דוגל בזה שהאדם ימחוק את האהבה
העצמית, זה יכול לגרום הרס ורקבון. דומה לזה מצאנו ברוסיה
הקומיניסטית, שם בגלל החשיבות של האומהביטלו לגמרי את הערך
של האדם הפרטי. ברוסיה לא נתנו ערך לרצונות ולפיתוח האישי של האדם הפרטי.
על כן אי אפשר כלל לדרוש שיהיה בעולם עם מוסרי, כי אם עם
קדוש, עם שכל מה שיגביר את עצמו, כל מה שירומם את ערכו
בפנים ובחוץ, כן ירומם ויגביר את האור והטוב בעולם- כיון
שהמוסר הוא לא הגילוי השלם, לכן אומה המציגה רק מוסר, היא
תגרום לחסרון וחשש לרקב. הדרך היחידה שאומה תצליח להיות
מוסרית זה רק על ידי הקדושה. אילולי הקדושה מוסר לבד חונק ופוגע
בפרט. לכן רק האומה הישראלית השייכת לקדושה תגיע לעמדה
מוסרית נכונה.
המיוחד באומה הישראלית, למרות שהיא אחדותית היא מסוגלת
לרומם את עצמה כאומה, בלי להחליש את הפרטים. היא מסוגלת
לפעול כלפי חוץ בחיזוק חברתי מצד אחד, ומצד שני לפעול כלפי פנים,
להשפיע על הפרט שהוא יתחזק. על ידי הרוממות של האומה
הישראלית הקדושה מופיעה בעולם ואז כל העולם כולו מושפע מאותו
אור.
ונמצא שתמצית הטוב שבמוסר כלולה היא כבר
בהקדושה, בצורה יותר מפוארה, יפה ומענגת- כיון שהרב ביאר
כאן את החסרון של המוסר ואת השינוי הגדול בין מוסר לקדושה, מסיים
הרב לבאר בכל זאת את הקשר המהותי בין קדושה למוסר. בתמצית
המוסר עומד הרצון לטוב, הרצון הזה הוא שורש המוסר ואותו שורש
הוא מתקשר אל הקדושה שהקדושה זה כח שנותן מקום לאהבה ומקום
לכוחות המופיעים בעולם.
לכן למרות שבגילוי המוסר לא מצליח להגיע לדרגה של הקדושה,
בשורשו הוא קשור אל הקדושה. כיון שגם המוסר רוצה את הטוב, אלא שהחסרון של המוסר שהוא לא מספיק גבוהה בשביל לממש את אותו
טוב. ואילו הקדושה היא עצמה מכוונת את הגילוי של הטוב בצורה
מלאה.
על כן תמצית המוסר שזה הטוב הוא כלול בקדושה בצורה הרבה יותר
משוכללת. הקדושה היא לא מנותקת מהמוסר, להפך היא לוקחת את
המוסר לדרגות שהמוסר עצמו לא מצליח להתרומם.
ביטוי כיצד האהבה העצמית כשהיא מתחברת לקדושה היא פועלת על
האדם הפרטי, ומתוך הפעולה על האדם הפרטי כל העולם כולו
מתעלה. אפשר למצוא בגמ' במסכת פסחים. לגבי חובת השמחה
בעצרת, ביום מתן תורה. וכך מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סח עמוד ב
- רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה, ותלי וקאי בעיברא
דדשא ואמר: חדאי נפשאי, חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי. איני?
והאמר רבי אלעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ,
שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי! -
מעיקרא כי עביד איניש - אדעתא דנפשיה קא עביד.
לפי גמרא זאת מבואר שרב ששת למד תורה, ושמח לעצמיותו. הוא
שמח שהוא חיזק את האישיות שלו. ועל זה הקשתה הגמ' כיצד
השמחה היא על עצמו, הרי בכל לימוד תורה הוא מקיים את כל העולם.
אם כן לכאורה צריך יותר לשמוח כל תיקון על המציאות, ולא על האושר
שהוא חיזק ומימש את כוחותיו. ועל זה עונה הגמ' שקודם האדם צריך
לעבוד מתוך עצמו. כי עביד איניש על דעת עצמו. זה מה שהאדם קודם
פוגש. אומנם ודאי שיש השפעה על כל העולם, אבל זה שלב שני. אי
אפשר שהקיבוץ העולמי יחסום את הפרט. דווקא מתוך המימוש הפרטי
כל העולם כולו יושפע שפע.
הרב נריה פופר
