רבי שמעון זצ"ל

 «גדול מרבן שמו»!

אף לא היה צורך להביע את כל השם «רבי שמעון יהודה שקופ». «רבי שמעון» סתם – כך היה נקרא בפי רבני תלמידיו למעלה מיובל שנים, והכול ידעו למי מכוונים. רבי שמעון אחד הוא ואין שני לו.

ואמנם אחד היה בשיטתו, בעומק ההלכה. שיטתו של רבי שמעון משכה אליה את התלמידים בחבלי אהבה עזה; הם נמשכו לשיטתו ולאישיותו כאחד, והרגישו מיד ששיטתו ואישיותו – היינו הך.

קרוב לארבעים שנה עברו מאז יצאתי מבית מדרשו בטלז, ומאז לא זכיתי לראותו פנים אל פנים. ועדיין תמונתו הרוחנית מרחפת לנגד עיניי בכל מלוא זיווה והדרה.

שלושה – חוט המשולש – עמדו אז בראש הישיבה: רבי אליעזר גורדון, האב״ד והר״מ, הזקן שבחבורה; חתנו רבי יוסף ליב בלוך; וקרובו רבי שמעון – הצעיר שבכולם. את החותם המיוחד של ישיבת טלז טבע בעיקר רבי שמעון.  

רבי אליעזר היה אמנם המייסד והמקיים של הישיבה בחומר וברוח. רגש מיוחד של הערצה עורר בקרב התלמידים – אף בצעירים שכמוני, שעדיין לא זכו לשמוע לקח מפיו. הוא היה נכנס לישיבה לעתים נדירות, מטייל כמה פעמים מדלת המערב עד דלת המזרח. וכשעבר – הכניס עמו אווירה של «ישיבה של מעלה», כאילו נזרם זרם חשמלי לתוך מאות התלמידים, והם הרימו קולם בתורה. ולא חלילה כדי להתגדר לפני מייסד הישיבה, אלא הדבר בא מאליו – «דע לפני מי אתה עומד ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון».

רבי אליעזר לקח לעצמו את המדור המיוחד – «שיעור של הרבי» – פעם אחת בשבוע, בשבת קודש. דרך לימודו לא הייתה טלזאית טהורה, אלא בעיקר חריפות עצומה. עניינים שהיו רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב – התקרבו אצלו בנימה אחת. בספרו «תשובות רבי אליעזר» אנו מוצאים, שעל שאלת הגאון בעל «שדי חמד» אם מותר לו להשתמש בשם «שדי» משום קדושת השם – הוא מתפלפל בתשובתו בעיקר בסוגיית «אשו משום חציו או אשו משום ממונו». זכורני שהדברים הללו אמר לפני שומעי לקחו באחד משיעוריו, והבחורים שזכו להיות במדור העליון מסרו אחר כך את התפעלותם לאלה שלמדו במחלקות הנמוכות יותר.

אבל אין זה טלז. פלפולים כבירים ומחדדי-מות כאלה חידשו גם רבנים גאונים אחרים.  

ואף על פי כן, גם במה שנוגע לשיטה הטלזאית היה רבי אליעזר מייסד. הוא הכניס את «הקצות» ואת «הנתיבות» כספרי לימוד ממש. בספרים הללו כבר יש «מהלך חדש» – חידוש בשלילה ובחיוב כאחד. אין בהם חידושי «פשטלך» שמעמידים על «כלומר» ברש״י ומוסיפים תלי-תלים של דברים ריקים. ה«קצות» וה«נתיבות» החזירו את העטרה ליושנה – דרך הראשונים, אף הספרדים. הפלפול שלהם נוגע בבירור וליבון היסודות של ההלכה.  

רבי אליעזר הניח את היסוד, אבל לא בנה את כל הבניין. את הבניין בנו רבי יוסף-ליב ורבי שמעון, והאחרון הגדיל לעשות.

שניהם תלו כלי זינם על «הקצות» ועל «הנתיבות». איני זוכר כמעט שיעור שלא הזכירו אחד מהם. אך שניהם צעדו צעד קדימה: לא הסתפקו בהיקף, אלא ביקשו את הנקודה המרכזית שממנה יוצא ההיקף; לא הסתפקו בליבון ההלכות, אלא ירדו לעומקן. העיקר היה «ההבנה» – להבין מהו ה«פשט» האמיתי של ההלכה. זה היה הצד השווה בשניהם, אך לא ראו זה כראי זה.

שיעורו של רבי שמעון הכניס רוח חיים בישיבה. לא הייתה זו הרצאה פופולרית שבה המרצה לחוד והשומעים לחוד, אלא חבורה אחת שלמה – כולה תנועה, כולה בוערת בשלהבת יה, «כל עוף הפורח – נשרף».

שיעורו של רבי יוסף-ליב היה בעל צורה פלפולית במידה מסוימת, ואילו שיעורו של רבי שמעון היה מתחילתו ועד סופו «הבנה» ו«הסבר». בהסברה היה יחיד בדור. הוא ניתח כל דבר לנתחים קטנים, ואחר כך ניתח את הניתוחים – עד ל«אטומים» של כל הלכה. העניין העמוק ביותר נעשה בפיו קל ונעים, לא חד – אך חלק להפליא.

בשיעור זה לקחו חלק כמעט כל התלמידים – לא כשומעים בלבד, אלא כמרצים ממש. כל אחד הוסיף נופך משלו. זו לא הייתה הרצאה, אלא משא ומתן תלמודי אמיתי – «דיבוק חברים». רבי שמעון אהב את זה. הוא לא אהב שקט; אם קרה שדבריו נשמעו בשקט – היה מצטער וחוזר עליהם שוב ושוב. הוא אהב את הצעקות. כשהרעש התגבר, היה עושה הפסקה קטנה, יושב ומביט בתלמידיו בחיבה יתרה שאין לתארה.

בטלז היה עיקר גדול ה«שיחה בתלמוד» – «ריידן אין לערנען» – או ה«מיקוח בתלמוד» – «דינגען זיך». בחור שלא עסק בשני אלה – אף אם היה מתמיד ושקדן – לא יצא ידי חובתו. וכל זה בא בעיקר משיעוריו של רבי שמעון, שלעולם לא רצה ב«הסכמה» אלא ב«מחאה», בהתנגדות, בעמידה על המיקח. אחר כל מיקוח היה חוזר על ההסברה שנית ושלישית, ביתר פירוט וביתר מיצוי.

עוד הבדל היה בין רבי יוסף-ליב לרבי שמעון: הראשון החזיק ב«נהוג נשיאותך ברמה», ואילו השני לא רק שלא נהג כך – הוא אף לא הרגיש בנשיאותו כלל. מכאן נבע גם ההבדל השני: «דיבוק חברים» בניגוד גמור לנשיאות ביד רמה. לכן שמו של רבי שמעון עצמו עורר חיבה ואהבת נפש שאין כמוה. התלמידים דיברו תמיד כלשונו, והשפעתו הייתה גם על מהלך המחשבה וגם על צורת ההסבר והסגנון.

ולא ייפלא שבכל מקום שהלך – הלכה עמו ישיבתו הטלזאית. מטלז למאלטש – נעשתה מאלטש טלזאית; ממאלטש לבריינסק, מבריינסק לגרודנה.

רבי שמעון שבכתב היה אותו רבי שמעון שבעל פה. גם בספרו «שערי יושר» הוא מבקש שהקורא יבקר אותו, ובהקדמה הוא דורש «מיקוח בתלמוד». «ראש ישיבה» היה מכף רגלו עד קדקדו. בשעה שכתב את ספרו ראה את התלמידים עומדים לפניו בהתלהבותו הרבה. הוא כתב לא תורה שבכתב, אלא תורה שבעל-פה – באותו סגנון שמתאים לדיבור חי. לכן מוצאים בו לפעמים אריכות יתרה וכפילות – כי ראש ישיבה חייב להסביר שוב ושוב. כאילו שמע את המיקוח שלהם וענה להם בלשונם.

כמובן, התורה שבכתב שונה מזו שבעל-פה. בעל-פה היה מלמד «על המקום», על סוגיה אחת בגמרא. בישיבות ליטא לא למדו «שיטות» כמו בהונגריה, אלא גמרא כסדרה – ולכן לא יכול היה להיות גם מעמיק וגם מקיף כאחד. ואילו ב«שערי יושר» אנו רואים אותו כמקיף גדול ממדרגה ראשונה.

חמישים וחמש שנה בערך היו שפתותיו דובבות בכל מקום תורה. ומה נוראה המחשבה שעכשיו שפתותיו דובבות בקבר...

חמישים וחמש שנה הלך מישיבה לישיבה, או נכון יותר – בכל מקום שהלך, ישיבתו הלכה עמו. וכשבאו הימים הטרופים וישיבתו חרבה – לא יכול היה לחיות בלי ישיבה. רבי שמעון בלי ישיבה – האפשר לצייר דבר כזה?... והלך לו לישיבה של מעלה...

נצחו אראלים את המצוקים. ובדין נצחו...

---

---

**Rabbi Shimon**  

(Rabbi Shimon Shkop zt”l)

“Greater than his rabbis is his name”!

There was no need even to state the full name “Rabbi Shimon Yehuda Shkop.” Simply “Rabbi Shimon”—that is how he was called by his rabbis and students for over a jubilee of years, and everyone knew exactly to whom it referred. Rabbi Shimon was one, and there was no second like him.

Indeed, he was unique in his approach, in the depth of halachah. Rabbi Shimon’s method drew students to it with cords of intense love; they were drawn both to his system and to his personality as one, and they immediately felt that his method and his personality were one and the same.

Nearly forty years have passed since I left his beit midrash in Telz, and since then I have not merited to see him face to face. Yet still, his spiritual image hovers before my eyes in all its full splendor and majesty.

Three—the three strands of the triangle—stood at the head of the yeshiva then: Rabbi Eliezer Gordon, the Av Beit Din and Rosh Mesivta, the elder of the group; his son-in-law Rabbi Yosef Leib Bloch; and his relative Rabbi Shimon—the youngest of them all. It was primarily Rabbi Shimon who imprinted the unique stamp of Yeshivat Telz.

Rabbi Eliezer was indeed the founder and sustainer of the yeshiva in both material and spiritual terms. He aroused a special feeling of awe among the students—even among the younger ones like me, who had not yet merited to hear a lesson from his mouth. He would enter the yeshiva only rarely, pacing a few times from the western door to the eastern door. And when he passed through, he brought with him an atmosphere of the “yeshiva above,” as if an electric current surged into the hundreds of students, and they raised their voices in Torah. Not, God forbid, to show off before the founder of the yeshiva, but it came naturally—“Know before Whom you stand and before Whom you will ultimately give an accounting.”

Rabbi Eliezer reserved for himself a special slot—“the Rebbe’s shiur”—once a week, on the holy Sabbath. His method of learning was not purely Telzer, but rather one of tremendous sharpness. Matters that were as distant from each other as east is from west—he would bring close together with a single thread. In his book *Teshuvot Rabbi Eliezer*, we find that when the Gaon author of *Sdei Chemed* asked whether he was permitted to use the name “Shaddai” due to the sanctity of the Name, he debates in his responsum primarily on the sugya of “his fire [is he liable]—because of his arrows or his money?” I remember that he said these things before his listeners in one of his shiurim, and the older students who merited to be in the upper division later conveyed their excitement to those studying in the lower classes.

But this is not Telz. Such mighty pilpulim and mind-sharpening innovations were also produced by other genius rabbis.

Nevertheless, even regarding the Telzer method itself, Rabbi Eliezer was the founder. He introduced the *Ketzot* and the *Netivot* as actual textbooks. These books already contain a “new approach”—innovation both in negation and in affirmation. They lack the “peshat’lach” innovations that rest on “that is to say” in Rashi and pile up heaps of empty words. The *Ketzot* and *Netivot* restored the crown to its rightful place—the way of the Rishonim, even the Sephardim. Their pilpul touches clearly on the clarification and elucidation of the foundations of halachah.

Rabbi Eliezer laid the foundation, but he did not build the entire structure. The building was constructed by Rabbi Yosef Leib and Rabbi Shimon, and the latter did even more.

Both of them hung their weapons on the *Ketzot* and the *Netivot*. I can hardly recall a shiur in which one of them was not mentioned. But both took a step forward: they were not satisfied with the periphery, but sought the central point from which the periphery emerges; they were not content with clarifying the halachot, but descended to their depths. The main thing was “understanding”—to grasp the true *peshat* of the halachah. This was the common ground between them, but they did not see eye to eye.

Rabbi Shimon’s shiur infused the yeshiva with a spirit of life. It was not a popular lecture where the lecturer is separate and the listeners are separate, but one complete group—all movement, all ablaze with the flame of God, “every bird that flies—burns.”

Rabbi Yosef Leib’s shiur had a certain pilpulistic form, whereas Rabbi Shimon’s shiur—from beginning to end—was “understanding” and “explanation.” In explanation he was unique in his generation. He would analyze every matter into small pieces, and then analyze the analyses—down to the “atoms” of every halachah. The deepest matter became, in his mouth, easy and pleasant—not sharp, but extraordinarily smooth.

In this shiur, nearly all the students took part—not merely as listeners, but as actual lecturers. Each one added his own touch. It was not a lecture, but genuine talmudic give-and-take—“dibbuk chaverim” (companionship bonding). Rabbi Shimon loved this. He did not like silence; if his words were heard in quiet, he would be saddened and repeat them again and again. He loved the shouting. When the noise grew louder, he would pause briefly, sit, and gaze at his students with an indescribable extra measure of affection.

In Telz, the great principle was “speaking in learning” (*reiden in lernen*)—or “arguing in learning” (*dingen zich*). A student who did not engage in these two—even if he was diligent and assiduous—had not fulfilled his obligation. And all this came primarily from Rabbi Shimon’s shiurim, for he never wanted “agreement” but rather “protest,” opposition, standing firm on the bargain. After every negotiation, he would repeat the explanation a second and third time, with greater detail and greater precision.

There was yet another difference between Rabbi Yosef Leib and Rabbi Shimon: the former maintained “conduct your presidency with dignity,” whereas the latter not only did not conduct himself that way—he did not even feel his own presidency at all. From this stemmed the second difference: “dibbuk chaverim” in complete contrast to dignified presidency. Therefore, Rabbi Shimon’s very name aroused an unparalleled affection and soul-love. The students always spoke in his language, and his influence extended to both the course of thought and the form of explanation and style.

It is no wonder that wherever he went, his Telzer yeshiva went with him. From Telz to Maltsch—Maltsch became Telzer; from Maltsch to Brainsk, from Brainsk to Grodno.

The Rabbi Shimon in writing was the same Rabbi Shimon as in speech. Even in his book *Sha’arei Yosher*, he invites the reader to critique him, and in the introduction he demands “arguing in learning.” He was a “Rosh Yeshiva” from the soles of his feet to the crown of his head. When he wrote his book, he saw the students standing before him in their great enthusiasm. He wrote not a written Torah, but an oral Torah—in the same style suited to living speech. Therefore, one sometimes finds excessive length and repetition in it—for a Rosh Yeshiva must explain again and again. It is as if he heard their bargaining and answered them in their own language.

Of course, the written Torah differs from the oral. In oral teaching, he would teach “on the spot,” on one sugya in the Gemara. In the Lithuanian yeshivot, they did not study “shitot” (systems) as in Hungary, but Gemara in order—and therefore he could not be both deeply probing and broadly comprehensive at once. Yet in *Sha’arei Yosher* we see him as a great comprehensive master of the first rank.

For about fifty-five years, his lips spoke in every place of Torah. And how dreadful is the thought that now his lips speak in the grave…

For fifty-five years he went from yeshiva to yeshiva—or more accurately, wherever he went, his yeshiva went with him. And when the troubled days came and his yeshiva was destroyed—he could not live without a yeshiva. Rabbi Shimon without a yeshiva—is it possible even to imagine such a thing?... And so he went to the yeshiva above…

The ministering angels triumphed over the forces of distress. And rightly they triumphed…

---