"קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה וגו' וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת וגו'.
כל הסוגים שבישראל קשורים הם בשורש 'ממולח טהור קודש', אלו הם צדיקים ובעלי תשובה. וענין זה הוא גם בתפלה שנוהגת ערב ובוקר, ואיתא שבתפלה צריכין לצרף את כולן, ואפילו פושעי ישראל. וכדאיתא שצריך להיות 'מזכי לחייביא' [מזכה את החייבים], ויכול הבעל תשובה להגיע למקום גבוה יותר מהצדיק בקטורת.
היה גם כן 'חלבנה', ואיתא 'ואחד עשר סמנים היו בה'. והלא איתא בספר יצירה: 'עשר ולא אחת עשרה'? אלא שהחלבנה נכללת בתוך הכלל, והכיעור מתבטל בבחינת 'אתהפכא'.
אאז"ל [אבי אדוני זקני ז"ל] אמר על מה דאיתא: 'האומר יברכוך טובים הרי זו דרך המינות', שהוא לפי שצריכים לסבול את כולם. אומרים בשם הצדיקים הקודמים על מה דאיתא: 'מי יתן טהור מטמא לא אחד' וכו' - מי עשה כן? מי צוה כן? מי גזר כן? לא יחידו של עולם? היינו שצריכים לידע שבכל דבר יש אחדות ה', ועל ידי זה יכולין להאחז.
ולענין איש ישראל שייך זה בפרט, דכתיב 'וגם נצח ישראל לא ישקר'. פרה אדומה כוללת גם כן את כולם, דכתיב 'ולקח הכהן עץ ארז ואזוב' וגו', וכתיב 'ויקחו אליך'. היינו כדאיתא 'ונעשין עפר תחת כפות רגלי צדיקים', שנאמר 'ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם'. וכפי מה שאדם נכנע ויכול לסבול אפילו הגרועים, כך הוא בעצמו נכלל בתוך הכלל. וכל ענין פרה אדומה בא מזה.
כדאיתא, שבשכר שאמר אברהם אבינו 'ואנכי עפר ואפר' זכו בניו לאפר פרה. אברהם אבינו התפלל אז על סדום שהיו הכי גרועים ושפלים, ונאמר לו 'לא אשחית בעבור העשרה', היינו שפעל שיהיה 'כל בי עשרה שכינתא שריא' [בכל עשרה השכינה שורה], ואפילו בין פושעי ישראל הכי גרועים, ישראל מוציאין הקדושה מכל מקום.
וזהו דדרשינן בגזירה שוה ד'תוך תוך' דכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה; כתיב הכא 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', וכתיב התם 'הבדלו מתוך העדה הזאת'."
הקטע עוסק בכוחה של האחדות בעם ישראל, בייחוד ביכולת ובהכרח לכלול בתוך הכלל גם את הרחוקים, החוטאים ("פושעי ישראל"). המחבר קושר בין מספר נושאים: קטורת הסמים, פרה אדומה, תפילתו של אברהם על סדום, וההלכה של מניין (עשרה).
1. הקטורת וצירוף החוטאים (החלבנה):
הקטורת בבית המקדש הייתה מורכבת מ-11 סמנים (תבלינים). אחד מהם הוא ה"חלבנה", שריחה רע. חז"ל למדו מכך שכל תענית (או תפילה בציבור) שלא כוללת את פושעי ישראל - אינה תענית. הבעל תשובה (שמיוצג על ידי החלבנה) שמתחבר לכלל, יכול להפוך לריח ניחוח ולהגיע למדריגה גבוהה אפילו משל הצדיק הגמור ("מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין").
2. סוד המספר 11 לעומת 10:
ספר יצירה (ספר הקבלה העתיק) קובע שהקדושה בנויה מ-10 ספירות ("עשר ולא אחת עשרה"). המספר 11 מייצג בקבלה את ה"קליפות" (הסטרא אחרא, הרוע). אם כן, איך היו 11 סמנים בקטורת הקדושה? התשובה היא שהחלבנה (ה-11) מתבטלת אל תוך העשרה, וכך הרוע או הכיעור עוברים תהליך של "אתהפכא" (היפוך) - הם הופכים לקדושה בעצמם.
3. "יברכוך טובים הרי זו דרך מינות":
המשנה אומרת שמי שמתפלל ואומר "רק הטובים יברכו אותך ה'", הוא נחשב לאפיקורוס (מינות). סבו של השפת אמת (החידושי הרי"ם) מסביר למה: כי יהודי חייב להכיל ("לסבול") את כולם. מי שרוצה רק את ה"טובים", כופר באחדות השם. הרי גם בתוך הטומאה מסתתר רצון ה' ("מי יתן טהור מטמא... לא יחידו של עולם?"). ה' הוא זה שגזר שיש גם רע וטומאה בעולם, כדי שאנחנו נברר אותם ונהפוך אותם לטוב.
4. פרה אדומה וענווה:
פרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאת טהורים. היא עשויה מעץ ארז (הגבוה ביותר - גאווה/צדיקים) ואזוב (הנמוך ביותר - שפלות/חוטאים). כדי לכלול את החוטאים יחד איתך, אתה חייב להיות בעל ענווה אמיתית, "אפר תחת כפות רגלי צדיקים". מי שמסוגל לסבול ולהכיל את האנשים ה"גרועים" ביותר, הוא בעצמו זוכה להיכלל בקדושת הכלל.
5. אברהם אבינו, סדום וסוד ה"מניין":
כל עניין פרה אדומה בא מאברהם אבינו שאמר "ואנכי עפר ואפר" (שיא הענווה). מתי הוא אמר זאת? כשהוא ניסה להגן על אנשי סדום, הרשעים הכי גדולים! אברהם לימד סניגוריה על הגרועים ביותר, והוא הצליח לפעול דבר עצום: ה' הבטיח לו "לא אשחית בעבור העשרה". כלומר, אברהם פעל שבכל מקום שיש בו עשרה יהודים (מניין), אפילו אם הם פושעים, שורה עליהם השכינה. משום כך ההלכה שכל דבר שבקדושה דורש מניין של עשרה (נלמד בגזירה שווה של המילים "תוך תוך"), תקפה לכל קבוצה של עשרה יהודים, כי נשמת ישראל תמיד נשארת קדושה בשורשה.
