פרה א-א
כיוצא בו אמר כרם רבעי – דין כרם רבעי נשנה במשנת מעשר שני פ"ה (מ"א-מ"ד). לא נאמר מי שנה את המשנה, וייתכן שהכוונה שוב לרבי יהושע. אמרו לו מה הלשון רבעי – מה משמעות המילה, אמר להם כך שמעתי סתם [אמר] בן עזיי אני אפרש אם אומר אתה רביעי לאחרין במנין – הכרם הרביעי שהבעל נטע, וכשאתה אומר רבעי בן ארבע שנים.
כיוצא בו אמר האוכל בבית המנוגע פרס משלוש לקב – הלכה זו שנויה במשנת עירובין. נאמר שלהכנת עירוב יש צורך במזון שתי סעודות: "כמה הוא שיעורו? מזון שתי סעודות לכל אחד... רבי יוחנן בן ברוקה אומר: מככר בפונדיון מד' סאין בסלע. רבי שמעון אומר: שתי ידות לככר משלש לקב חצייה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול את הגויה" (עירובין פ"ח מ"ב). קרוב עוד יותר לציטוט שבמשנתנו הוא המשפט האנונימי העוסק ישירות בדין המנוגע: "וכמה הוא פרס (הנזכר במשנת נגעים פי"ג מ"ט)? חצי ככר משלש ולקב. ושלשה שיעורין היה רבי שמעון אומר בה: בה שתי ידות מזון שתי סעודות שאמרו חכמים בערובי תחומין, רביעי (רביע) נקרא חצי פרס לפסול את הגויה, חציו נקרא פרס לאכול בבית המנוגע. מסב ואוכלה בלפתן בבינונית של כל אדם" (תוספתא נגעים פ"ז ה"י, עמ' 627). רבי יהושע הוא שאמר במשנתנו הלכה זו בניסוח זה, ורבי שמעון חוזר עליה במשנת עירובין ובתוספתא נגעים.אמרו לו – אמור, משמנה עשרה לסאה – בסאה שישה קבים, ושליש קב הוא אחד חלקי שמונה עשרה של סאה. השאלה איננה שאלה של ממש, שהרי מה עדיפות יש לנקוב במידה של סאה על פני זו של קב? הקב והסאה מופיעים שניהם במקורות, ואין לאחד עדיפות על האחר. ברם הניסוח "שתי ידות..." הוא מסובך, ואנו התחבטנו ארוכות בפירושו. אמר להם כך שמעתי סתם – ללא הסבר נוסף,אמר בן עזיי אני אפרש אם אומר אתה מי שלוש לקב אין בו חלה – שכן חלה מרימים רק מכמות גדולה של בצק, וכשאתה אומר משמונה עשרה לסאה מיעטתו חלתו – אילו אמר "אחד משמונה עשרה של סאה", כלומר שהכינו שמונה עשרה כיכרות מסאה, ומכמות כזאת צריך להרים חלה – ממילא כל אחת משמונה עשרה הכיכרות הייתה מעט קטנה יותר. התשובה פחות מובהקת מהתשובות הקודמות: "אחת משמונה עשרה" היא מידה, ולא תיאור סדרי הבישול, כלומר הכינו סאה קמח וגזרו ממנה שמונה עשרה כיכרות.
המשנה חושפת פן חשוב בדרכי המסירה של קדמונינו. בראשית דור יבנה נמסרות מימרות ששוננו, אך פירושן עלום. התנאים מוסרים אותן כמעין מנטרות ואינם יודעים מה משמעות המילים, אבל במהלך הלימוד הפירוש מתברר. לעתים פירוש ההלכה ברור אך פירוש המילים מסופק (רבעי), ולפעמים הפירוש ברור אך לא ברור למה נבחר מונח פלוני ולא מונח אלמוני. תופעה זו חוזרת גם במקורות אחרים: "אמר רבי יהושע שמעתי שתמורת הפסח קריבה ותמורת הפסח אינה קריבה ואין לי לפרש. אמר רבי עקיבא אני אפרש. הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויקח בדמיו שלמים וכן תמורתו. אחר שחיטת הפסח קרב שלמים וכן תמורתו" (משנה פסחים פ"ט מ"ו). במקרה זה המשפט שהועבר מימי קדם היה סתום והכיל לכאורה סתירה פנימית, ורבי עקיבא פירשה. דוגמה קרובה ביותר היא המשנה ביבמות: "אמר רבי יהושע, שמעתי שהסריס חולץ וחולצין לאשתו והסריס לא חולץ ולא חולצין לאשתו ואין לי לפרש. אמר רבי עקיבא: אני אפרש. סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו מפני שהיתה לו שעת הכושר, סריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו מפני שלא היתה לו שעת הכושר. רבי אלעזר אומר, לא כי, אלא סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו מפני שיש לו רפואה, סריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שאין לו רפואה" (פ"ח מ"ד). גם כאן היה משפט סתום, ורבי עקיבא פירשו. רבי אליעזר מסכים עם הפירוש, אבל מציע לאותה הבחנה בין סריס לסריס חמה הלכות אחרות.
הבעיות הפרשניות נובעות מכך שלעתים נוסחו המסורות כחידות ובחידודי לשון, ניסוח שהקל על הזיכרון אך הכביד על ההבנה, כגון "יש מראה נגעו לכהן ונשכר ויש מראה ומפסיד..." (משנה נגעים פ"ח מ"י). במקרה זה הפרשנות מובנת ומובאת במקום, אך לעתים היא נשכחה. בכל המקרים שהבאנו המצטט הוא רבי יהושע, והמסורות הן מסורות קדומות יותר, מן הסתם מימי הבית שני.
לעומת זאת למינוח "אני אפרש" משמעויות שונות במקורות: "אמר רבי יודה, העיד נחמיה איש שיחין את רבי עקיבה, האשה שותה ושונה. אמר רבי עקיבה אני אפרש. מאיש אחד אין האשה שותה ושונה, משני אנשים האשה שותה ושונה. וחכמים אומרים בין מאיש אחד בין משני אנשים שותה ושונה" (ירושלמי סוטה פ"ב ה"ה, יח ע"ב). "אני אפרש" לא בא כאן רק לפתור ניסוח תמוה, אלא מביע גם הסתייגות של חכם מניסוח כוללני, הסתייגות שאיננה מקובלת על הכול.
סוג אחר של מסורות שאינן מובנות מופיע בתלמודים: "אמר רבי יוחנן: שלש לשונות שמעתי, אחת של פרה, ואחת של שעיר המשתלח, ואחת של מצורע. אחת משקל עשרה זוז, ואחת משקל שני סלעים, ואחת משקל שקל, ואין לי לפרש. כי אתא רבין פירשה משמיה דרבי יונתן" (בבלי יומא מא ע"ב). לאמורא הייתה מסורת על סוגי לשונות, אך פרטיה נשכחו, ופורשו על ידי אמורא מאוחר יותר מדעתו, או ממסורת ששמע. כמו כן: "אמר רב הונא: שמעתי שתי פיקות, אחת של שתי ואחת של ערב, ואין לי לפרש. כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: שלש פיקות שמעתי, אחת של שתי, ואחת של ערב, ואחת של פיקה גדולה של סקאין, ואין לי לפרש. כי אתא רבין פירשה משמיה דרבי יוחנן: של אשה – כשל שתי, של בהמה – כשל ערב, פיקה גדולה של סקאין, כדתנן..." (בבלי בכורות כב ע"א). שתי המסורות קשורות לרבי יוחנן, נראה שרב דימי תלמידו של רבי יוחנן הוא שאמר "אין לי לפרש", ותלמידו השני של רבי יוחנן ידע כיצד לפרש.
כל המימרות התנאיות שהבאנו מזוהות עם רבי יהושע, ותלמידיו מפרשים אותן. מימרות אלו, כמו המימרות האמוראיות, מעידות על מסירה של מימרות שמשמעותן אבדה, ואף על פי כן המשיכו לשננן. בכל המקרים התנאיים מדובר במסורות החוזרות לימי הבית, כבר אז הן היו ערוכות ומוסדרות, והועברו כלשונן ללא הבנה ופירוש.
העברת מסורות ללא הבנתן היא פרי של שמרנות המסירה. למשל, במשנת עדיות משתמשים בית הלל במידה הארכאית (המקראית) "הין", ומסבירה המשנה "אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו" (פ"א מ"ג). תופעה זו מתקשרת לנימוק "לא שמעתי". "לא שמענו" (לא שמעתי) הוא ביטוי ברור להיעדר מידע הבא ממסורת, והוא רגיל בעיקר בפי חכמים שהיום היינו קוראים להם "מסורתניים", כלומר אלו הנשענים בעיקר על מסורת. הביטוי רגיל אצל רבי אליעזר שמימיו לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו: "...ולא שהיה רבי ליעזר מפליגן, אלא שלא אמר דבר שלא שמע מימיו". רבי אליעזר מצטייר כחכם שמרן שלא רצה להסיק הלכות מהיקש או משיקול דעת. זו אכן מידתו של רבי אליעזר המתואר כ"בור סוד שאינו מאבד טיפה" (משנה אבות פ"ב מ"ח). התיאור בברייתא שציטטנו מביא עד לאבסורד מידה זו, ויש בו הפרזה רבה. לגופם של דברים, רבי אליעזר היה שמרן מתוך עיקרון, והמסורת מציירת אותו כמוסר ולא כחדשן. הברייתא, כמו גם המשנה באבות, אינן סיכום כולל של דרכו, ויש לראותן רק כמרכיב אחד בהשקפת עולמו. בפועל אין ספק שרבי אליעזר חידש רבות ודן בדברים מתוך שיקול דעת עצמאי, כפי שעולה מעדויות נוספות שלא כאן המקום לפרטן. הביטוי "לא שמענו" מופיע גם בדברי חכמים אחרים, והוא מעיד על מגבלות שיקול הדעת שחכמים נקטו לעצמם, ועל כן רבי אליעזר מתאר את עצמו, כשם שאחרים מתארים אותו, כשמרן. יש חכמים שעבורם "לא שמעתי" היה סוף העיון, או לפחות טיעון מרכזי בעיצוב ההלכה, ויש שעבורם היה זה אתגר שממנו החלו להפעיל את שיקול דעתם.
כל המקורות הללו חושפים את מקומו של השינון בעולם בית המדרש. חכמים שיננו את תורת רבותיהם, ולעתים לא הבינו אותה, אך המסורת נשמרה וזכתה להתפרש מאוחר יותר. מבחינה כרונולוגית עולה שמסורות אלו של תורה שבעל פה נוסחו בשלהי ימי הבית השני, לכל המאוחר. בתקופה זו כבר נקבעה השפה ההלכתית והמונחים כמו "כרם רבעי", "תמורה" וכיוצא באלו. אין בכך כדי לתארך את כל מכלול הקורפוס התנאי, אך יש בכך כדי להעיד על עיסוק בתורה שבעל פה ברמה גבוהה ומפורטת בסוף ימי בית שני לכל המאוחר.
את משנתנו מבריח כציר מרכזי המונח "אני אפרש", כשהוא נאמר בפי בן עזאי. משניות הסדורות וערוכות על בסיס מונח או ביטוי מסוים אינן נדירות, זו צורת עריכה מקובלת שמשנת עדיות היא אב טיפוס לה. עריכה לפי מונחים או לפי סממן חיצוני אחר איננה בהכרח מוקדמת לזו של רבי או מאוחרת לה, אלא היא צורת עריכה אחרת, שלעתים אימצה רבי וליקטה לתוך משנתנו. במקרה שלנו המונח "אני אפרש" משקף רובד כרונולוגי שני, אחרי שחכם קודם אמר את המימרה הסתומה ושאלו עליו "מה הלשון".
