הצחוק האנושי נראה מוזר ומיותר. נהמת קול, נשיפת אוויר, כיווץ ומתיחת שרירי פנים. לאיזה צורך? מה התועלת?
לפי טענות רווחות, שבוחנות את המתרחש בעולם רק על פי מדד התועלת, הצחוק מועיל לשחרור ולרגיעה ולהקלה ולתקשורת וכן הלאה, אבל אין בכך כדי להשיב על השאלה היסודית, מדוע המוח והנפש בנויים כך שהצחוק ישחרר, ירגיע, יקל ויתקשר.
אחרים טוענים שהצחוק, כמו כל דבר אחר בעיניהם, הוא הסתגלותי והישרדותי והוא משמש למאבק בשליטים או בבעלי השררה, ההון והכוח, כלומר, הצחוק פוגע בכבודם של המנהיגים וכך מסייע להורדתם מכס מלכותם. אך טענה זו מעוררת בעיה חמורה יותר, שכן הכבוד והצחוק הלועג שמהווים ניגודים זה לזה, תמוהים כאחד, הכבוד כמו הצחוק בעולם פיזי וחומרי הינו חסר משמעות וחסר תועלת; אם הוא נועד לשמש כאזהרה מפני אנשים או כוחות חזקים ומסוכנים, די היה בתחושת פחד, הכבוד הוא יחס אחר לגמרי שאין לו מובן ואין לו שחר בעולם של חיות מסתגלות.
זאת אומרת, תחושת הכבוד כלפי אנשים מסוימים אינה מבוארת ממבט הישרדותי, ובוודאי שהרדיפה האנושית אחרי שמץ של כבוד ותשומת לב היא חסרת פשר באופן קיצוני, ולכן הצחוק שנועד לנטרל את הכבוד גם הוא נותר עלום ובלתי נהיר.
בני האדם נעים לצלילי החליל של תחושת הכבוד, משליכים את חייהם מנגד בשביל תשואות, מסכנים את הכל בשביל מחיאות כף, ומשחיתים את זמנם וכספם למען אהדה ציבורית. מבחינה התפתחותית/הסתגלותית/הישרדותית זהו טירוף מוחלט, וכמו כדי להגדיל את התימהון קיים גם מנגנון לנטרול הכבוד, וככל שהכבוד מלכתחילה חזק ומלא מעצמו, כך הקריסה שלו בסוף מצחיקה ומבדחת יותר.
מה מצחיק?
הצחוק נובע משינוי והיפוך במשמעות, כאשר מופיעים סדק או סתירה שמחייבים פירוש שמשנה את המשמעות של הדברים וכולל בתוכו אי-כבוד[1].
בדיחה מתחילה כהעמדת פנים כלשהי שבסופה מתברר השקר שבהעמדת הפנים הזו, כלומר, בדיחה מדמה את העמדת הפנים של כבוד מזויף, וכשהזיוף נחשף הצחוק פורץ. הכבוד לעתים רבות מבוסס על העמדת פנים, על כיסוי והסתרה, ולכן הבדיחה מחקה את אותה העמדת הפנים עצמה אך כוללת גם את השלב שבו העמדת הפנים קורסת ומתגלה בבושתה, הצחוק הוא לכן מכשיר לחילול כבוד מדומה, נשיפות אוויר קצובות שמבטאות ומדגימות את ההבל של הכל.
זאת אומרת, הכבוד המזויף הוא דבר והיפוכו, משום שהוא הדבר הכי מבוזה שניתן להעלות על הדעת, הצחוק, כאמור נובע מהיפוך וביזוי שכן אלו יחד מאירים את העיניים בנוגע למערכות של כבוד מזויף, שאינן אלא מערכות של ביזיון אותנטי וכנה.
כדי להמחיש את העניין, נתאר לעצמנו נשיא של מדינה רם ונעלה, שנושא נאום בפני השרים והזקנים בסבר פנים חמור ומכובד לעילא. פרחח צעיר בלוי סחבות, נעמד מאחוריו עם סנטר זקוף ומחקה את התנועות הטווסיות של הנשיא המרשים, הנשיא מנסה לסמן לנער, בלי לאבד מארשת חשיבותו, שמרה תהיה אחריתו, אך זה בתגובה מחקה גם את התנועות הבהולות של הנשיא. המעמד כולו הופך ללעג ולקלס ולצחוק אדיר ודווקא הליצן האמיץ הופך לגיבור.
אלא שכאן מצוי ההבדל, אם הנשיא נכבד באמת בעיני הציבור, הביזיון יהיה בעיקר מנת חלקו של הצעיר, ואם הכבוד כלפי הנשיא הוא מדומה ומעושה, אזי הצעיר יזכה בכבוד על כך שגילה את קלונו של הנשיא באומץ.
הכבוד והצחוק לכן נועדו למטרות עקרוניות ולחשיפת האמת ואין להם דבר וחצי דבר עם הסתגלות, הישרדות והתפתחות. בג'ונגל הישרדותי אין משמעות ואין מובן לכבוד ואין צורך בצחוק כדי לחלל את אותו כבוד. לחילופין, מכונות ורובוטים אינם זקוקים לכבוד כדי לפעול ולכן גם לא ללעג ולגלוג כדי להשתחרר מאותה לפיתה של יראת כבוד.
עולם הפוך
המגילה מגוללת תהפוכות רבות, נראה שאפשר לקרוא אותה כך שכולה מתארת צחוק מתמשך על האימפריה הפרסית הכבודה.
הצחוק משמש ככלי לחילול כבוד שווא, הופך פעם אחר פעם את הטקסים הפרסיים הנכבדים למופרכים ומגוחכים, ובתמורה לכך, אותו חילול הכבוד הפרסי עצמו הופך למקור הצחוק.
חז"ל אף הם מגחיכים את הפרסיים ואת אחשוורוש וממשילים אותם לדוב[2], ומכיוון ש"דֹב" (משלי כח טו) מופיע בכתיב חסר, אפשר על דרך רמז שכשמסירים מה"כבוד" את האותיות כ"ף ווא"ו שערכן הוא 26 כשם הוי"ה, נוצר דֹב. דהיינו, כשמסירים את צלם אלוקים מכבוד האדם, אובד כבוד והוא נראה כדוב.
להלן רשימה חלקית של התהפוכות במגילה:
המשתה המוגזם שנועד להראות "עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו" של אחשוורוש, מסתיים בפארסה ובצחוק שבסירוב הגחמני של ושתי לבוא לפני המלך ("וכדי ביזיון וקצף").
כדי לתקן את הביזיון הנורא ושתי מוצאת להורג ונשלחים ספרים שנועדו לתקן את הרושם הנלעג, אך הם גם הם מגדילים את הביזיון, כי הם מפרסמים את האירוע בכל העולם ומגחיכים את המלכות שדורשת כבוד בכוח, "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא, וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן".
כשוך חמת המלך הוא מתהפך ומתחרט.
בצעד מעורר השתאות הוא מוציא מכרז לתפקיד המלכה החדשה, ויחד עם זאת כבוד המלכות נשמר כמיטב המסורת, ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקים, ולבסוף, הקפריזה מתעלה על עצמה כאשר נבחרת נערה אלמונית ללא תואר וללא עם, ויש אומרים (מגילה יג.) שירקרוקת היתה.
הכתוב "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה" בניגוד לרצון המלך, מלמד על היפוך וגיחוך לספרים שנשלחו – "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו". ובפרט שאסתר לא מגדת "כאשר צווה עליה מרדכי, ואת מאמר מרדכי אסתר עושה".
בגתן ותרש מבקשים לשלוח יד ומרדכי מסכל את מזימתם, אולי מפני שסבר שזו מזימה של המן שמבקש את המלוכה לעצמו, ואם כן, גם מהלך זה של המן, מתהפך עליו ולועג לו משום שהוא הופך לשורש הפורענות עבורו ושורש גדלותו של מרדכי.
המן זוכה לגדולה בבית המלך, וכמנהג הפרסיים בפרק הראשון, הכבוד נדרש בכוח הזרוע, המלך מצווה לכרוע ולהשתחוות להמן, ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה. מרדכי הופך את הכבוד של המן לצחוק. הכבוד שהמן מבקש לעצמו הופך אותו לצחוק לכל העמים, משום שאכיפת כבוד היא ביזיון, ודווקא מרדכי הופך למכובד על ידי עמידתו האיתנה ואומץ לבו.
בפרק ו' אין צורך להכביר במילים, המן ברדיפת הכבוד שלו ("למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני") ממיט על עצמו ביזיון גדול ועל מרדכי כבוד רב ("ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו").
מתוך ההשפלה הזו, הוא מבוהל אל המשתה המכובד אשר עשתה אסתר, ומיד כל הכבוד והגדולה ("אף לא הביאה אסתר המלכה אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וגם למחר") הופכים לו לרועץ והוא נתלה על העץ שהיה שמור למרדכי.
הבית של המן ניתן לאסתר והטבעת נמסרת למרדכי.
מתברר שאי אפשר להשיב כתב שנכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך, ולכן אין לבטל את הספרים נושאי מחשבת המן האגגי. אבל קיימת פרצה, ניתן לשלוח ספרים שיעקפו את מחשבת המן האגגי, וזאת על ידי שהספרים הנוספים יורו על כך שהיהודים רשאים להשמיד ולהרוג ולאבד את כל מי שיקום עליהם. כך, למרבה התימהון, היהודים מקבלים צו מלכותי שמתיר להם להרוג בשונאיהם, והמונרכיה המלכותית מתוך חוקיה הסדורים והמכובדים הופכת לאנרכיה.
מרדכי ואסתר שולחים ספרים לקיים את ימי הפורים, ופועלים בנמרצות כדי שימי הפורים לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מפי זרעם, ובכך הם הופכים את המנהג המלכותי של משלוח הספרים, שמופיע כבר בפרק א', מכזה שנועד לכבד את האימפריה הפרסית ולשלול את מתנגדיה, לספרים שמנציחים ומנכיחים את תקומת היהודים.
"והעיר שושן צהלה ושמחה" חלף "והעיר שושן נבוכה", הכבוד הפרסי מושם ללעג ולקלס ועל חורבנו מתנשא כבודם של מרדכי ואסתר, מרדכי מתמנה למשנה למלך, ובניגוד להמן שעולה לגדולה ודורש כבוד לעצמו, מרדכי "דורש טוב לעמו".
כשאסתר נבחרה למלכה, אחשוורוש עושה משתה גדול "והנחה למדינות עשה", אבל המגילה מסתיימת בכך שהוא מטיל מס על הארץ ואיי הים.
אם כן, הצחוק יוצר את ההיפוך ונוצר מתוכו של ההיפוך, ההיפוך נולד מתוך צחוק ויוצר את הצחוק. הכבוד מתערער על ידי הצחוק, וערעורו של הכבוד מעורר צחוק.
אך לא זו בלבד, ברקע קיימים היפוכים נוספים עמוקים:
כדברי חז"ל (מגילה יד.): גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב. זאת אומרת, המן הפך בלא יודעין למחזיר למוטב.
היפוך נוסף שמשלים להיפוך הקודם; המן רוקח את המזימה שלו משום שמרדכי לא משתחווה לו, ומרומז בחז"ל (מגילה יג.) שיש כאן מקום לטענה כנגד מרדכי. זאת ועוד, מרדכי מצווה על אסתר שלא לגלות לאחשוורוש את עמה ואת מולדתה, אך יתכן שאם היא היתה מגלה את סודה, לא היתה הגזרה באה לעולם כלל וכמו שאפשר להבין מדברי תרגום שני (אסתר ח ז). ולא עוד, מרדכי מציל את אחשוורוש ממזימת בגתן ותרש. כלומר, המן שהתכוון לרעה ומרדכי שהתכוון לטובה אינם אלא שליחים של המגיד מראשית אחרית, וכפי שאמר יוסף[3] לאחים – "ואתם חשבתם עלי רעה א-לוהים חשבה לטובה". ולכן אמרו חכמים, "חייב אינש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
לכן הצחוק הנכון וההתבסמות הראויה הם אלו שמראים בצלילות על כך שהכבוד עלול להוביל לכיליונו שלו. הסכנה הזו קיימת תמיד, הכבוד עלול בן רגע להפוך לביזיון והביזיון לכבוד[4], ולכן כשאדם משתכר ומבזה את עצמו וצוחק על עצמו הוא יכול לראות היטב היכן מצוי הכבוד האמיתי.
כבוד ובושה
הכבוד הוא התכלית של הנבראים, "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", כלומר, הבורא הטוב ברא את האדם כך שהוא יכול לתת כבוד לשמו ("טוב יצר כבוד לשמו"), וכשהוא נותן כבוד הוא יזכה לכבוד, הכבוד הוא העבודה וגם השכר – "כבוד חכמים ינחלו", והעדר חריף של כבוד הוא העונש – "לחרפות לדראון עולם" (דניאל יב ב). הצחוק הוא הביוש הגדול ביותר והוא שמור לאלו שמתעטרים בכבוד לא להם, שמזייפים כבוד, הצחוק נועד להסיר את המסווה של כבוד מדומה. והצחוק הוא גם השכר – "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה", "הוד והדר לבושה ותשחק ליום אחרון".
הכבוד והבושה חושפים היכן מצויה האמת, האמת נמצאת היכן שמצוי הכבוד, וכדברי המשנה, "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם", אבל פעמים רבות הכבוד המזויף מסתיר את האמת, משום שהוא טוען שהאמת עמו והצחוק חושף את השקר והזיוף שבכבוד זה.
חודש השחוק
הכוח של חודש אדר הוא השׂחוק (ספר יצירה), משום שבחודש הזה מתרחש היפוך, משה מת אך גם נולד והיהודים המעותדים להשמדה משמידים את אויביהם.
החודש האחרון של השנה שמתחילה בניסן, הוא החודש שבו יש מקום לסוג נוסף של צחוק, לצחוק הכסיל שלועג וטוען שהכל מתכלה ומתבלה, שהחיים עתידים למות כפי שהזמן אוזל והשנה חולפת, וכל מה שנראה כבעל ערך נועד לאבדון, הצחוק של הכסיל נובע מהפיכת כל דבר בעל ערך לחסר ערך.
ובניגוד לכך, קיים כוח הצחוק של יצחק שיונק את כוחו מהקץ עצמו, דהיינו, יצחק מגלה שכל מה שנראה כסוף וקץ אינו אלא מקור של חיים, וההיפוך הזה הוא הצחוק של יצחק, והצחוק שמתגלה מתוך ההיפוך של חודש אדר.
כך, הצחוק של יצחק נובע מהמהפך אך גם מוביל אל המהפך. מגילת אסתר מראה את כוחו של הצחוק הזה, ובה, כפי שאומר הגר"י הוטנר, מתגלה כוח מיוחד בעם ישראל שנועד להתמודד עם הגלות החשוכה. הכוח הזה הוא הצחוק שעומד כנגד האימפריה והופך אותה ואת כבודה לצחוק. הצחוק מגלה את האמת הנסתרת ואת הכבוד האמיתי, ויש בו גם מן השכר והשמחה של ימות המשיח[5].
להצטרפות לרשימת התפוצה: 0000cohen@gmail.com
כמו"כ ניתן להזמין במייל זה, את ספרו של המחבר – "מרד המכונות", בהוצאת מוסד הרב קוק
[1] מעין זה היה מורגל בפיו של הגר"מ שפירא, וכן, להבדיל, אצל החוקרים.
[2] מגילה (יא.): דב שוקק – זה אחשורוש, דכתיב ביה וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדב. ותני רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין בשר כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב.
[3] יוסף מתמנה למשנה למלך כפי שמרדכי מתמנה למשנה למלך וקיימות הקבלות רבות נוספות כפי שהאריכו בכך המחברים.
[4] הדבר ניכר בדברי דוד ומיכל. מיכל טוענת לדוד (שמואל ב ו כ-כב): מַה־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵ֨י אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים:
ודוד משיב: לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֗ק אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר־בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל־בֵּית֔וֹ לְצַוֹּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל־ עַ֥ם יְקֹוָ֖ק עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק: וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם־הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה.
מיכל בת שאול משבט בנימין טוענת שכבת מלך משבט בנימין, היא יודעת איך צריכה המלוכה להיראות ומה יחשב לביזיון למלכות זו, ודוד אומר לה שהוא שנבחר על פני שאול וזכה בכבוד, משום שהוא משפיל את עצמו ומשׂחק לפני ה' ודווקא מפני כך הוא ראוי לכבוד.
[5] ואפשר שלכן כל ספרי הנביאים והכתובים עתידים להתבטל לימות המשיח מלבד מגילת אסתר (רמב"ם מגילה ב יח על פי הירושלמי).
יהוידע הכהן
