איוב ב'
(א) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְ־הֹוָה וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל יְ־הֹוָה. (ב) וַיֹּאמֶר יְ־הֹוָה אֶל הַשָּׂטָן אֵי מִזֶּה תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְ־הֹוָה וַיֹּאמַר מִשֻּׁט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ. (ג) וַיֹּאמֶר יְ־הֹוָה אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם. (ד) וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְ־הֹוָה וַיֹּאמַר עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ. (ה) אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ אִם לֹא אֶל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ. (ו) וַיֹּאמֶר יְ־הֹוָה אֶל הַשָּׂטָן הִנּוֹ בְיָדֶךָ אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר. (ז) וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי יְ־הֹוָה וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע מִכַּף רַגְלוֹ [וְעַד] (עד) קׇדְקֳדוֹ. (ח) וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר. (ט) וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת. (י) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל בְּכׇל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו. (יא) וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כׇּל הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ. (יב) וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה. (יג) וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד.
One day the divine beings presented themselves before GOD. The Adversary came along with them to present himself before GOD.
GOD said to the Adversary, “Where have you been?” The Adversary answered GOD, “I have been roaming all over the earth.”
GOD said to the Adversary, “Have you noticed My servant Job? There is no one like him on earth, a blameless and upright man who fears God and shuns evil. He still keeps his integrity; so you have incited Me against him to destroy him for no good reason.”
The Adversary answered GOD, “Skin for skin—all that the man has he will give up for his life.
But lay a hand on his bones and his flesh, and he will surely blaspheme You to Your face.”
So GOD said to the Adversary, “See, he is in your power; only spare his life.”
The Adversary departed from GOD’s presence and inflicted a severe inflammation on Job from the sole of his foot to the crown of his head.
He took a potsherd to scratch himself as he sat in ashes.
His wife said to him, “You still keep your integrity! Bless God and die!”
But he said to her, “You talk as any shameless woman might talk! Should we accept only good from God and not accept evil?” For all that, Job said nothing sinful.
When Job’s three friends heard about all these calamities that had befallen him, each came from his home—Eliphaz the Temanite, Bildad the Shuhite, and Zophar the Naamathite. They met together to go and console and comfort him.
When they saw him from a distance, they could not recognize him, and they broke into loud weeping; each one tore his robe and threw dust into the air onto his head.
They sat with him on the ground seven days and seven nights. None spoke a word to him for they saw how very great was his suffering.
-----
ויהי היום – ספר במשל שאחר שעמד איוב בנסיון הראשון ולא הרגיש באבדן הקנינים והבנים, נסהו בנסיון האחרון שהם יסורי הגוף ומכאוביו, ואמר פה ויבא גם השטן בתוכם להתיצב על ה׳ ובפעם הראשון אמר סתם ויבא גם השטן בתוכם, כי יש הבדל בין מיני הרעות שהשיגוהו בפעם הראשון שהיו ע״י טבע ההפסד הכולל הנמצא ביסודות ע״י אש ורוח וע״י רעות בני אדם קצתם לקצתם, לבין הרע שהגיעוהו בפעם הזאת ע״י שחין וחולי שסבתו הטבעיית הוא ע״י מותרות המזון (כנ״ל א׳ י״ד) כי שישמר הצדיק מרעות היסודות ומרעות בני אדם אינו נמשך מצדקתו בטבע, כי אין צדקת הצדיק סבה טבעיית שע״י ישמר מפגעי היסודות ומרעת בני אדם, רק סבה השגחיית שע״י צדקתו ה׳ משגיח עליו ושומר אותו מכל רע, כמ״ש לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם וכו׳, אבל שישמר הצדיק משחין רע וחולאי הגוף הבאים ע״י מותרות המזון זה נמשך מצדקתו בדרך הטבע, שמדרכי צדקתו שישמר א״ע מן המותרות והזוללות ויתרון משגל, כמ״ש צדיק אוכל לשובע נפשו, וטבעו מחייב שלא ילקה בשחין וחולי רע, לפ״ז השטן וההעדר שבא להשחית את קניניו ובניו בפעם הראשון ע״י אש ורוח וחרב אויב לא היה צריך לזה פעולת ה׳, רק שה׳ יסיר פניו ויסלק השגחתו ממנו, כי מה שנשמר עד עתה מפגעים אלה היה רק ע״י ההשגחה, ועתה שסלק ה׳ את השגחתו ממנו ועזבו ביד השטן ממילא חלו בו ידי אויבים ורעות היסודות, וזה לא היה ע״י ה׳ רק ע״י שה׳ לא שמר אותו להצילו מרעות אלה בהשגחתו, משא״כ השחין שבא עליו עתה לא היה איוב מוכן אליו מצד טבעו, שהוא בצדקתו היה נשמר ממותרות מזון ומשגל שהם סבת השחין והחולי, ולא היה די עתה מה שסלק ה׳ את השגחתו ועזבו ביד השטן שהוא ההעדר וההפסד הטבעיי, כי גם הטבע היתה מגנת עליו מחולי ומדוה, וא״כ המכה הזאת לא באה ע״י סילוק ההשגחה לבד רק היתה מכה השגחיית נגד טבעו של איוב, לכן זכר פה שבא השטן להתיצב על ה׳, שההעדר וההפסד לא היה לו כח לפעול זאת בעצמו רק ע״י השגחת ה׳ נגד הטבע, משא״כ בראשונה לא בא להתיצב על ה׳ רק שה׳ יסלק השגחתו ובא הרע בעצמו מצד טבע השטן וההעדר:
(ב) אי מזה תבא – בפעם הראשון שאל מאין תבא, שכבר באר הרש״ף שיש הבדל בין מאין ובין אי מזה, שבשאלת מאין, ישאל השואל בדרך העלמה מוחלטת, שאין לשואל הרגשה דמיונית ליחד הקישור לאיזה מקום יותר מלחברו והרי הוא כאילו כל העולם מונח לפניו בספק שאלתו, אבל בשאלת אי מזה, כבר היה לשואל איזה הרגשה במקצת מאין נפרד הדבר, ולא נעלם ממנו רק ידיעת המקום הפרטי המיוחד עכ״ד, ולכן בתחלה שכיון על כל מיני ההעדרים ובאר במשל שההעדר בכלל נמצא רק בארץ לא בשמים, שאל מאין, משא״כ עתה כבר הודיע שההעדר מקומו בארץ, ושאלתו היה על ההעדר המיוחד שבא לפניו עתה, שהוא ההפסד שבא ע״י חולי שסבתו מותרות המזון, שאל אי מזה על המין ההוא הפרטי, והשיב משוט בארץ שגם הפסד זה בא ע״י ההעדר הכולל המתמיד והבלתי מתמיד הנמצא בארץ, שכיון עליו במ״ש משוט בארץ ומתהלך בה:
(ג) ויאמר השמת לבך אל עבדי איוב – שבו א״א שיחול בו גם ההפסד ההוא הפרטי אחר שהוא ירא אלהים וטבעו מחייב שלא יחלה ולא ידוה, וגם על מה שסלקתי השגחתי ממנו ועזבתיו בידך להפסיד קניניו ובניו היה שלא כדין אחר שעמד בנסיון ועודנו מחזיק בתומתו, שמזה התברר שעובד מאהבה לא בעבור תקות גמול ויראת עונש, וא״כ מה שהסת אותי לבלעו היה חנם:
(ד) ויען השטן – והשיב לאמר שבנסיון הזה לא נתברר עדיין שהוא עובד מאהבה כי לא נתברר מזה רק שלא חש על איבוד הקנינים והבנים, מפני שגופו חביב עליו מממונו ומבניו וירא עדיין לחטא פן יענש בגופו, כי כבר ראינו שעור (יתן איש) בעד עור ר״ל שהאדם לבוש בשני מיני מלבושים,
• א) העור שעל בשרו כמ״ש עור ובשר תלבישני,
• ב) העור שעל עורו שהוא כתונת עור שיפשיט מאחד הבעלי חיים וילבוש בו, והדרך הוא שיתן האדם כתנות עור בעד כתנות עור, ר״ל שיפקיר מלבושיו החיצונים שהוא לבוש בהם להציל העור הדבוק לבשרו, שאם ירצו ממנו שיתן מלבושיו כולמו ואם לאו יפשיטו את עורו יתן עור החיצוני בעד עור הדבק אליו שהוא עורו, וגם כל אשר לאיש יתן בעד נפשו שגם את עורו יתן בעד נפשו, ר״ל שיתרצה שיפשיטו את עורו מעליו כדי שלא יהרגו אותו ויקחו את נפשו, ובזה הוסיף שגם אם תניחהו בידי שאשלט על עור בשרו עדיין אין בחינה בזה שעובד מאהבה, כי יתנחם עדיין במה שלא הוכה מכה מסוכנת הנוגע בעצמו ובבשרו וכ״ש שאין בחינה במה שלקחת ממנו את עורו החיצוני שהם מלבושיו וקניניו ובניו שהם בלתי דבוקים אליו:
(ה) אולם – אך בזה תבחנהו בחינה ברורה, אם תשלח ידך ותגע אל עצמו ואל בשרו לא בעורו לבד רק מכה הנוגע בעצמו ובשרו שיש בה סכנת נפש עד שיתיאש מרפואה, ואז לא יהיה לו במה להתנחם ומה לירא ולקוות אז על פניך יברכך ויגנה הנהגתך:
(ו) ויאמר ה׳ הנו בידך – מסר גם עצמו ובשרו ליד השטן רק בתנאי שישמור את נפשו, ואמרו חכמינו ז״ל במליצתם גדול היה צערו של שטן מצערו של איוב משל לאומר לאחד שבור החבית ושמור את יינה, ר״ל שהכח שעמד נגד צד המעדיר והמפסיד, (הכח הזה הוא צערו של שטן) היה ענינו גדול מן הכח שהיה צריך לעמוד נגד צד המקיים את החיים (שהוא צערו של איוב), כי צד ההפסד היה מרובה מצד הקיום, והיה צריך כח גדול להטות את הפלס מן ההפסד אל הקיום:
(ח) ויקח לו חרש – פי׳ במדרש שהיה מחציו ולמעלה שחין יבש והיה צריך חרש להתגרד בו, ומחציו ולמטה היה שחין לח והיה צריך לישב בתוך האפר שמושך הליחות, ורפואת האחד קשה להשני כעין זבורא ועקרבא:
(ט) עודך מחזיק בתמתך – כי בפעם הראשון ברך על הרעה כמ״ש יהי שם ה׳ מבורך, ובפעם הזה לא ברך ה׳ רק שתק, כי בלבבו לא היה שלם בפעם הזאת כמו שית׳, ואמרה לו אשתו להקניטו הנה בפעם הראשון שברכת את ה׳ על הרעה שבזה הראית שאתה תמים עמו הוסיף להכותך גם בגופך, ואם עתה תברך שנית הלא בהכרח יוסיף להכותך בנפש עד שתמות, כי אין לו להכות אותך עוד בדבר אחר, וא״כ אחר שעודך מחזיק בתומתך למה אתה שותק זאת הפעם ואינך מברך על הרעה, ברך אלהים גם עתה ותמות, והיא הקנטה הלציית על שברך בפעם הראשון:
(י) ויאמר גם את הטוב נקבל – הגם שתשובתו זאת נראה כתשובת ירא ה׳ וצדיק, וכן פירשוהו המפ׳, אחר הדיוק כבר נגלה מדבריו שבלבבו היה פונה לדברי און ומינות, וזה נגלה ממלת גם, ובאור הדבר שהוא חשב שהטוב הנמצא במציאות הוא מעורב עם רעות הרבה, ולא עוד אלא שמבואר מתוך וכוחו שהיה דעתו שהרע במציאות הוא יותר מן הטוב, וע״כ חשב שא״א כלל שה׳ יתן טוב לבד, כי מי שירצה לקבל את הטוב בהכרח יקבל גם את הרע, כמו שמי שירצה לשתות יין הרבה או לאכל דבש הרבה כי ערב לחיכו, בהכרח לא יתלונן ג״כ אם ישתכר מן היין ואם הדבש יזיק לאיצטומכא, בהפך הנהנה מן היין והדבש מקבל גם את הטוב, ר״ל שעקרו מקבל ממנו רע שכרות וקיא באיצטומכא, ועם הרע שהוא הרוב מקבל גם את הטוב איך ידמה שלא יקבל את הרע, וז״ש אחר שגם את הטוב נקבל מאת האלהים, ר״ל אחר שאם נרצה לקבל טוב מאלהים שהוא המציאות והחיים, בהכרח נקבל את הרע שהוא הגובר ומתרבה על הטוב שהוא מעט המציאות בערכו, עד שיצדק לומר שאנו מקבלים את הרע בעצם וראשונה ועמו אנו מקבלים גם את הטוב, שהאדם בצאתו אל המציאות מקבל המון רעות ודאגות ותמורות אשר ישיג בזמנו הקצר, וזאת עקר מולדתו, ועם זה מקבל גם את הטוב שהוא החיים הקצרים האלה, וא״כ איך את הרע לא נקבל אחר שהוא העיקר, והנה בזה כבר גלה כי לבבו מלא און שה׳ ברא את האדם לרעתו ושהרע במציאות גובר על הטוב, וזה שורש פורה ראש ולענה להתרעם על מדותיו שברא את האדם לרעתו, וזה יסוד לכל הדברים המרים שדבר אח״כ בוכוחיו, אבל יען שעתה העלים דבר זה ולא נגלה רק ממלת גם, מ״ש גם את הטוב, מבואר שהגם שהיה דעה זו בלבו בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו כי לא הוציא עדיין תלונותיו בשפתיו עד אחרי זאת, ואמרו חז״ל בשפתיו לא חטא אבל בלבו חטא:
(יא) וישמעו – תחלה שמע כ״א במדינתו ויבואו ממקומו כ״א בפ״ע, ובבואם ארץ עוץ ופגשו זב״ז נועדו יחדיו לבא בצותא חדא:
**(א) "And it was the day"** — It tells in parable that after Job withstood the first trial and did not feel the loss of his possessions and children, He tried him with the final trial — bodily afflictions and pains. Here it says, "and the Satan also came among them to present himself before the Lord," whereas the first time it said simply "and the Satan also came among them." For there is a difference between the kinds of evils that befell him the first time — which came through the general destructive nature found in the elements via fire and wind, and through evils from human beings (some against others) — and the evil that came to him this time through boils and sickness, whose natural cause is excess in food (as mentioned above in Job 1:14).
For a righteous person being protected from the evils of the elements and from human evils does not follow naturally from his righteousness, since the righteousness of the righteous is not a natural cause by which he would be protected from elemental disasters or human harm. It is only a providential cause — through his righteousness, God watches over him and guards him from all evil, as it is written: "You shall not fear the terror by night, nor the arrow that flies by day," etc. (Psalms 91:5).
But a righteous person being protected from evil boils and bodily illnesses that come from excess food — this follows from his righteousness in a natural way. For it is part of the ways of righteousness to guard oneself from excesses, gluttony, and excessive indulgence. As it is written: "The righteous eats to satisfy his soul" (Proverbs 13:25), and his nature obligates that he not be stricken with boils and severe illness.
Accordingly, the Satan and the absence/destruction that came to destroy his possessions and children the first time — through fire, wind, and the sword of enemies — did not require an act of God; rather, God merely needed to turn His face away and remove His providence from him. For what had protected him until now from these afflictions was only through providence. Now that God removed His providence from him and left him in the hand of the Satan, automatically the hands of enemies and elemental evils struck him. This was not through God, but through God not guarding him to save him from these evils via His providence.
In contrast, the boils that came upon him now — Job was not naturally predisposed to them. Due to his righteousness, he guarded himself from excess food and indulgence, which are the causes of boils and illness. So now it was not enough that God removed His providence and left him in the hand of the Satan (who is absence and natural destruction), for even nature would have protected him from illness and affliction. Therefore, this affliction did not come merely through the removal of providence; it was a providential affliction against Job's nature.
Hence, it mentions here that the Satan came "to present himself before the Lord" — the absence and destruction did not have the power to act this on its own, only through God's providence against nature. In contrast, the first time it did not come to present itself before the Lord; rather, God removed His providence, and the evil came by itself from the nature of the Satan and absence.
**(ב) "From where do you come?"** — The first time he asked "from where (me'ayin) do you come," as the Rashaf already explained that there is a difference between "me'ayin" and "ay mi-zeh." In asking "me'ayin," the questioner asks in absolute concealment — the questioner has no imaginative sense to connect it to any particular place more than another; the whole world is laid out before him in doubt of his question. But in asking "ay mi-zeh" ("from where specifically"), the questioner already has some partial sense of from where the thing separated, and what is hidden from him is only knowledge of the specific, particular place.
Therefore, at first — when he intended all kinds of absence/destruction, and explained in the parable that absence in general exists only on earth, not in heaven — he asked "me'ayin." But now he already knew that absence's place is on earth, and his question was about the specific absence that came before him now — the destruction that came through illness whose cause is excess food. So he asked "ay mi-zeh" about that particular kind, and he answered "from roaming in the earth" — that even this destruction comes through the general, constant and inconstant absence found on earth, which he intended with "roaming in the earth and walking about in it."
**(ג) "Have you considered My servant Job..."** — How is it possible that this particular destruction should befall him too, after he is God-fearing and his nature obligates that he not become ill or afflicted? And also regarding what I removed My providence from him and left him in your hand to destroy his possessions and children — this was unjust, after he withstood the trial and still holds to his integrity. From this it became clear that he serves out of love, not for hope of reward or fear of punishment. Therefore, what you incited Me to swallow him was for naught.
**(ד) "The Satan answered..."** — He replied that in this trial it has not yet been clarified that he serves out of love, for from this it was only clarified that he did not care about the loss of possessions and children — because his body is dearer to him than his money and children, and he still fears to sin lest he be punished in his body. For we have already seen skin for skin (Job 2:4), meaning a person is clothed in two kinds of garments: (1) the skin on his flesh, as it is written "You clothed me with skin and flesh" (Job 10:11); (2) the skin on his skin, which is a garment of skin that he strips from one of the animals and wears.
The way is that a person gives outer garments for outer garments — meaning he will forfeit his external clothing to save the skin attached to his flesh. If they demand all his garments, or else they will strip his skin — he gives the outer skin for the skin attached to him, which is his own skin. And "all that a man has he will give for his life" — even his skin he will give for his life, meaning he will consent that they strip his skin from him so they do not kill him and take his life.
With this he added: Even if you leave him in my hand so that I rule over the skin of his flesh, still there is no test in this that he serves out of love — for he will still console himself that he was not struck with a dangerous blow touching his bone and flesh. All the more so there is no test in taking from him his outer skin — which are his garments, possessions, and children — which are not attached to him.
**(ה) "But..."** — Only with this will you truly test him: If you stretch out Your hand and touch his bone and his flesh — not just his skin, but a blow touching his bone and flesh that has mortal danger until he despairs of healing. Then he will have nothing to console himself with, nothing to fear or hope for — then to Your face he will curse You (bless You euphemistically) and renounce Your conduct.
**(ו) "The Lord said: Behold, he is in your hand..."** — He handed over even his bone and flesh to the Satan, only on condition that he spare his life (nefesh). Our sages said in their poetic language: The Satan's pain was greater than Job's pain — like one who says to another: Break the barrel but preserve its wine. Meaning the force standing against the destroying and loss side (this force is the Satan's pain) was greater than the force that needed to stand against the life-preserving side (which is Job's pain) — for the destructive side was greater than the preserving side, and a great force was needed to tilt the scale from destruction to preservation.
**(ח) "He took for himself a potsherd..."** — Explained in the Midrash: From his waist upward it was dry boils, and he needed a potsherd to scrape them; from his waist downward it was wet boils, and he needed to sit in ashes that draw out the moisture. The remedy for one is harmful to the other — like a bee and a scorpion.
**(ט) "Do you still hold to your integrity?"** — For the first time he blessed God regarding the evil, as it is written "Blessed be the name of the Lord" (Job 1:21). This time he did not bless God but was silent, for his heart was not whole this time as before. His wife said to provoke him: In the first time that you blessed God regarding the evil — by this you showed you are whole with Him — He added to strike you also in your body. If now you bless again, will He not necessarily add to strike you in your soul until you die? For He has nothing left to strike you with. Therefore, since you still hold to your integrity, why are you silent this time and do not bless regarding the evil? "Bless God and die!" This was her mocking provocation regarding your blessing the first time.
**(י) "He said: Shall we accept the good..."** — Although this reply seems like the reply of one who fears God and is righteous — and so the commentators explained it — upon careful examination, his words already reveal that in his heart he turned to words of iniquity and heresy. This is revealed from the word "gam" ("also/even").
The explanation: He thought that the good found in existence is mixed with much evil — and not only that, but from his disputation it is clear that his view was that evil in existence is more than good. Therefore he thought it is impossible at all for God to give only good — for whoever wants to accept the good must necessarily accept also the evil.
Just as one who wants to drink much wine or eat much honey because it is sweet to his palate — he will necessarily not complain if he gets drunk from the wine or if the honey harms his stomach. On the contrary, one who enjoys the wine and honey also accepts the good — meaning he mainly accepts evil from it: drunkenness and vomiting in the stomach — and with the evil (which is the majority) he also accepts the good. How can one imagine he will not accept the evil?
This is what he said: "Shall we accept also the good from God" — meaning after if we want to accept good from God (which is existence and life), we must necessarily accept the evil that prevails and multiplies over the good (which is little in comparison), to the point that it is fitting to say we accept the evil primarily and essentially, and with it we also accept the good. For when a person enters existence, he accepts a multitude of evils, worries, and changes that he will attain in his short time — this is his main birthright — and with this he also accepts the good, which is these short lives.
So how shall we not accept the evil, after it is the main thing? Behold, with this he already revealed that his heart is full of iniquity — that God created man for his harm, and that evil in existence prevails over good. This is a root bearing gall and wormwood to complain against His attributes that He created man for his harm — this is the foundation for all the bitter things he said afterward in his arguments.
But since now he concealed this matter and it was revealed only from the word "gam" — "gam et hatov" ("even/also the good") — it is explained that although this view was in his heart, nevertheless Job did not sin with his lips, for he had not yet uttered his complaints with his lips until after this. Our sages said: "With his lips he did not sin, but in his heart he sinned."
**(יא) "They heard..."** — At first each one in his own country heard and came from his place individually. When they came to the land of Uz and met one another, they gathered together to come as one group.
